ביקורת: Ghosted

כריס אוונס ואנה דה ארמס משתפים פעולה בפעם השלישית והתוצאה, למרבה הצער, אינה גלידה.
שם בתרגום חופשי
המרגלת שסיננה אותי
שם לועזי
Ghosted

לכאורה, נשאלת השאלה איך אמורים לקרוא ל"Ghosted" בעברית. "לכאורה", כי אני לא בטוח שהניסיון למצוא שם הולם לסרט הזה שווה את המאמץ. מילא להתאמץ יותר מהמתרגמים של אפל – אבל להתאמץ יותר מהבמאי, התסריטאי, וכל אדם אחר שכנראה היה מעורב בהפקה?

כריס אוונס (נשבע שיש שם לדמות שלו, אני פשוט לא אזכר בו גם תחת עינויים) הוא בחור שמוכר תוצרים חקלאיים של החווה המשפחתית, שיום אחד פוגש את אנה דה ארמס (כנ"ל) המסתורית והיפה, והם מתאהבים. או לפחות כך הם אומרים – הכימיה הלא-קיימת על המסך לא בדיוק תומכת בטענה. מהר מאד הוא מגלה שהבחורה הנחמדה היא סוכנת CIA, ומסתבך בעקבותיה באיזו פרשיית פשע בינלאומית עם נשק מסוכן או משהו. אין, הסודות שבחורות מסתירות בדייטים.

כמות הפאשלות בתוצר הזה מדהימה. כי בחיי, קומדיית האקשן הזו בכיכובם של שני כוכבים לא קטנים היתה יכולה ממש להצליח, אבל היא נעשתה בלי טיפת מחשבה, תוך גיוס כל האנשים הלא נכונים למשימה. 

זה מתחיל כבר מהליהוק: כשאתם צריכים ללהק לתפקיד החנון החמוד מישהו, אתם כנראה מלהקים מישהו שנראה כמו סקוט פילגרים ולא מישהו שנראה כמו אחד האקסים הבריונים שהוא מתמודד מולם. אבל איכשהו כן ליהקו את אוונס (כנראה ככה זה כשאתה גם המפיק), והלם ותדהמה מי ראה את זה בא – הוא לא מתאים לתפקיד! גם דה ארמס לא מוצלחת בתפקיד שלה, לא כי הליהוק שלה בעייתי כמו של אוונס, אלא כי המשחק שלה מאוד ישנוני וכבוי. אוונס חלק כבר שני סרטים עם דה ארמס – יצירת מופת ("רצח כתוב היטב") ותאונת רכבת ("האיש האפור") – אבל הם אף פעם לא היו גרועים כל כך על המסך כמו בסרט הזה.

הלאה: נגיד וכשלתם בליהוק. לפחות תביאו במאי שידוע באקשן שלו ולא, נניח, את דקסטר פלטשר, שמעיד על עצמו בראיונות קידום שמעולם לא עשה אקשן בהיקף שנדרש ממנו כאן. אבל כן הביאו אותו, והלם ותדהמה מי ראה את זה בא – הוא לא מתאים לתפקיד! לא רק שהאקשן גרוע ומבויים ממש מוזר, על הפשע של להיות סתם לא מובן הוא עוד מוסיף את החטא של להתלהב מעצמו בזמן שהוא מעתיק סצנות מסרטים טובים יותר. איזו סמטוחה. סצנת השיא היא בלגן כל כך מרהיב שאפשר להקרין אותה בשיעורים לסטודנטים במגמת קולנוע: "איך לערוך סצנת אקשן כדי שלא יצליחו להבין ממנה כלום אבל אולי לא נורא כי לאף אחד לא יהיה אכפת".

הלאה, אם כי אני מניח שטכנית זה היה אמור להופיע קודם: נגיד ויש לכם שני שחקנים לא מתאימים ובמאי שלא יודע להוציא מהם כימיה ולא יודע לביים אותם יורים. אז כדאי שהתסריט יהיה טוב, לא? הרעיון הבסיסי של ההיפוך המגדרי על הרעיון המוכר דווקא לא רע, אבל נראה ששאר התקציב נוצל לרכישת טרריום בגודל של חדר עבור לטאת הקומודו של התסריטאים. מכאן והלאה חרטטו משהו מ"המדריך המלא לקלישאות סרטי ריגול בינלאומיים", והלם ותדהמה מי ראה את זה בא – זה ממש גרוע! אין ולו רגע אחד בסרט שמצליח להפתיע באיזשהו אופן, הדיאלוגים מביכים ברמות קשות, הסיפור מטופש על גבול המטומטם; יש פרט אחד שאולי מגשש בכיוון הכללי של תמורה רגשית וכיוצא בזה שאר מושגים תסריטאיים מקצועיים, אבל אז בעצם מתברר שלמי אכפת מהגילוי הזה אם אפשר פשוט לירות באקדח במקום.

וכתוספת של דובדבן על העוגה של ההחלטות השגויות הללו: נגיד ומה לעשות, זה הסרט שיצא לכם – סרט של במאי שלא יודע מה הוא עושה, שחקנים שלא רוצים להיות שם ותסריטאים שהשקיעו את הכסף לפיתוח התסריט בחיית המחמד של המשרד; במקרה הזה אתם לא מעיזים בחוצפתכם לזלזל בצופים ולחשוב שאם פשוט תביאו שחקנים מוכרים להופעות אורח זה יספיק כדי לסנוור את הצופים ולגרום להם לחשוב שהשקעתם בסרט. אבל כן עשו את זה, והלם ותדהמה מי ראה את זה בא הו וואו אני כה מופתע – זה לא עובד! לא, זה יותר מ"לא עובד" – זה ממש מכעיס; כי רוב הופעות האורח נזרקות בסצנה מטופשת להחריד בצורה שמצליחה להרוס אפילו את הסיכוי הקטן לאיזושהי הפתעה מהנה מהפנים המוכרות.

אפשר להמשיך, אבל הרעיון הכללי מובן. זה לא סרט שהושקעה בו מחשבה או מאמץ, אבל פה אעצור ואצטרך להודות שלמרות כל התלונות האלה – לא באמת סבלתי. יש דרכים הרבה יותר גרועות להעביר שעתיים מול המסך, ואם אתם ממש עייפים אז אולי כן יהיה פה איזשהו ערך במסגרת מסך-דולק-ברקע. אבל חשוב שלא תהיינה חלילה ציפיות לסרט סביר, ובטח שלא טוב; מקסימום אפשר ללמוד כאן לקח לחיים: הכל תלוי בביצוע.