רואה בקלפים

במקור: The Gift
במאי: סם ריימי
תסריט: בילי בוב ת'ורנטון,
טום אפרסון

שחקנים: קייט בלאנשט, קייטי
הולמס, קיאנו ריבס, ג'ובאני

ריביסי, גרג קיניר, הילארי
סוואנק

ז'אנרים הם דבר טוב. הם מספקים מסגרת התייחסות ליצירה מסויימת – אחרת איך נוכל להשוות את 'החוש השישי' ל-'החטא ועונשו'? נכון, בשמות של שניהם מופיעות האותיות ח' ו-ש', אבל מעבר לזה – אין על מה לדבר. אולם אם נשווה את 'החוש השישי' לסרטי אימה-פסיכולוגית, או את 'החטא ועונשו' לספרים-ארוכים-שהכריחו-אותנו-לקרוא-
בבית-ספר, הרי שלפתע יש מדדים שונים לרמתו של הסרט. ניתן לטעון שמדובר בענין אקדמי. ניתן לטעון שלא משנה הרמה היחסית, משנה רק עד כמה נהנית מהסרט. ואני בהחלט מסכים. הבעיה היא, שממיש-מש של ז'אנרים כמו ב-'רואה בקלפים' יצאתי מבולבל ובלתי מסופק.

אם לסכם את הסרט לקליפת אגוז, מדובר בסרט בלשי. אישה צעירה נעלמת, וצריך לגלות מה קרה, ומי אשם. לרוב, סרטים בלשיים הם משחק מהנה, כאשר לאורך הסרט פזורים רמזים שהצופה העירני והמנוסה אמור לאסוף ולהרכיב מהם את התצרף. אבל לא כאן! כאן ה"בלשית" היא בעלת כוחות על-טבעיים, והיא יודעת דברים שאנחנו לא יכולים לדעת.
לא כיף.

סוואנה היא עיירה דרומית קטנה ונידחת. תוכלו למצוא בה את כל אותן קריקטורות העולות במוחכם כאשר אתם חושבים על עיירות דרומיות קטנות ונידחות. הדרומי הסטריאוטיפי (Redneck, להלן דרו"ס) מכה הנשים? שם. עורך הדין המושחת והמלוקק? שם. שוטה הכפר מזיל הריר? בהחלט שם. וכן הלאה וכן הלאה.

אל תוך אוסף הדמויות הססגוני הזה נזרקת קייטי הולמס. קייטי הולמס היא ג'סיקה קינג, בתו הזנזונת של העשיר המקומי. רגע, היא לא עשתה כבר את התפקיד הזה ב-'נערי פלא'? כן, בדיוק אותו תפקיד, רק שכאן היא גם מצליחה במקומות בהם נכשלה ב-'נערי פלא'. כנראה שיש אנשים שהתפקידים האלה תפורים עליהם. בתוקף תפקידה, היא מפלרטטת (ולמעלה מכך) עם כל הגברים המקומיים, ולא רק איתם. הזכרתי כבר שמישהי עומדת להעלם, ועכשיו נראה אם תצליחו לנחש במי במדובר.

עתה נכנסת אנני ווילסון, אותה לרוב אנו מכירים בכינוי קייט בלאנשט. אנני וילסון היא פסיכית (או ליתר דיוק Psychic). היא רואה את העתיד. היא קוראת בקלפים.
מוזר. תמיד חשבתי שלדעת את העתיד זאת מתת אל – אתם יודעים, לדעת מתי הנאסדק עולה, איזה סוס יזכה במירוץ, דברים כאלו. דברים שימושיים. לא אנני. היא רואה אנשים מתים. לא כמו הילד-שרואה-אנשים-מתים, אלא היא רואה מראש איך אנשים ימותו. לא ממש תחביב מרתק לשעות הפנאי, אם תשאלו אותי, וזה בהחלט גרם לי להרהר מדוע הסרט זכה לשם The Gift ('המתת' בעברית).

אנני גם קוראת בקלפים, אמרנו. לא, לא קלפי טארוט. לא, גם לא בחפיסת 52 הקלפים המוכרת לנו. אנני קוראת את העתיד בקלפי זנר (Zener). בשלב זה אני מניח שחלק ניכר מכם כבר לא איתי. זה בסדר, גם אני הייתי צריך לבדוק מהו שמה הרשמי של אותה ערכת קלפים המשמשת לבדיקות מדעיות או כמעט-מדעיות של תע"ח (תפישה על-חושית). חפיסת קלפי זנר מורכבת מחמש סדרות של חמישה קלפים בלבד כוכב, ריבוע, צלב, גלים ומעגל. עשרים וחמישה קלפים סך הכל. איזה עתיד כבר ניתן לראות בהם? אלמלא היתה אנני מצליחה לפתור את התעלומה, הייתי חושד בה שהיא בסך הכל זיוף.

אנני מרוויחה לא רע מה"כשרון" שלה. היא מייעצת לתושבי העיירה הדרומית והנידחת, מעין יעוץ פילוסופי/פסיכולוגי – היא אומרת להם את הדברים שכל אחד יוכל להגיד להם ללא כל יומרה לכוחות על טבעיים. למשל, לאישה מוכה מסויימת, היא אומרת שוב ושוב שעליה לעזוב את בעלה. למה זה פתאום בעלה הדרו"ס מכה הנשים מתעצבן? באמת שאיני מבין.

אותו דרו"ס אמור הוא דוני ברקסדייל, שאותו כבר פגשנו פעם-פעמיים בתפקידים שונים בתור קיאנו ריבס. ובכן, גם לקיאנו ריבס מותר לפעמים לא להראות טוב. גם לקיאנו ריבס מותר להפחיד. עוצמת הזעם הפראי שבחור חביב-לרוב זה מצליח לשחרר בסרט זה מרשימה בהחלט. לא פלא שהוא החשוד המתבקש בחידת הבלש הזאת.

הסרט נעשה ע"י סם ריימי. אותו תת-סמאח שהביא לנו את ה-'Evil Dead', ועוד כמה זבלוני אימה חביבים. אותו סם ריימי שיביא לנו בקרוב את ספיידרמן (במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון). ריימי יודע לביים סרטי אימה, וזה ניכר בסרט, אבל דומה כאילו הוא שכח שמדובר בסיפור בלשי. אני לא צריך את אותם המוטיבים העתיקים של דלתות חורקות ושדרות ארוכות ואפילות של עצי ערבה כדי לפחד. אני מצפה שיביאו לי דברים חדשים. אני לא רוצה לראות דם מטפטף מהברזים – את זה ראיתי כבר בעשרות סרטים. אני רוצה לראות קוביות-קרח עשויות דם נשפכות מהמקפיא! אני רוצה לראות אדי דם עולים מן הקומקום החשמלי! זכור זאת, סמי ריימי.

גם אם סגנון הבימוי מוגזם ומוקצן לעיתים רבות, חייבים להודות שנעשתה כאן עבודה מקצוענית ביותר של בימוי ועריכה. ובעצם, גם אם סגנון הבימוי לא ממש מתאים לתסריט, הרי שזה אינו כזה פשע. התסריט הוא בהחלט הצד החלש של הסרט. הוא לא ממש מעניין, ולא ממש מפתיע את כל מי שראה יותר מחמישה סרטים בחייו. אבל למרות חסרון "קטן" זה, הרי שהמשחק המשובח הזורם מכל עבר, ועבודתו המהוקצעת של סם ריימי הופכים את הסרט לדבר הראוי לצפייה, באיזה לילה קר, מכורבלים על הספה מול הטלביזיה.