אהבה מחוץ לחוק

במקור: Gigli
תסריט ובימוי: מרטין ברסט
שחקנים: בן אפלק, ג'ניפר לופז, ג'סטין ברת'ה, לני וניטו, אל פאצ'ינו, כריסטופר ווקן

במשך שבועות נדנדתי לחברים שלי ש"אולי נראה את 'ג'ילי'?". הם הסתכלו עלי במבט חשוד: למה לי לראות את הסרט שזינק במהירות לפסגת טבלת הסרטים הגרועים בכל הזמנים? למה שארצה לראות סרט ששלח את כל מבקרי הקולנוע ברחבי העולם לחפש מילים נרדפות חדשות ל"רע"? ומילא אני, אבל למה, לעזאזל, שהם יראו את הסרט יחד איתי?

אם לומר את האמת, זה לא היה רק מתוך סקרנות. רציתי מאוד לכתוב ביקורת על הסרט. רציתי להיות מסוגל להגיד, לאחר שעתיים של צפייה, שהצופים ברחבי העולם סתם הגזימו. שזה לא סרט כזה גרוע. שאם תינתן לכם הבחירה בין צפייה חוזרת ונשנית ב'ג'ילי' לבין שכיבה מתחת לדחפור, באמת תעדיפו את האפשרות הראשונה. אז רציתי. לא קיבלתי את זה. 'ג'ילי' (המופץ בספריות הוידאו בארץ תחת השם המטעה 'אהבה מחוץ לחוק') הוא בדיוק מסוג הסרטים שיכולים לשמש כעונש לילדים שמתנהגים רע. אם אתם מעריכים את השפיות שלכם, אני מתחנן בפניכם – התרחקו ממנו.

במבט ראשון המצב לא נראה רע כל כך. עם פתיחת הסרט הוא אפילו מצליח, מי היה מאמין, לשעשע. ג'ילי (בן אפלק, מר ג'ניפר לופז לשעבר) הוא גנגסטר שיעילותו מוטלת בספק על ידי הבוס שלו (לני וניטו, במשחק מזעזע). הוא נשלח לחטוף את בריאן, קרובו המפגר של תובע מחוזי כזה או אחר, במטרה לסחוט את התובע מאוחר יותר. בחורה לסבית בשם ריקי (ג'ניפר לופז, מרת בן אפלק לשעבר) נשלחת על מנת לסייע לג'ילי להשגיח על בריאן. וכך, לצלילי מוסיקה חביבה, נפתח הסרט. לכולם ברור לאן זה מתקדם. כבר מהדקה הראשונה בה ריקי מופיעה על המסך ברור שיתפתח סיפור אהבה מסוג כלשהו בין זוג הפושעים. כל מה שצריך לעשות זה לחכות.

ולחכות.

ולחכות.

עוד לפני שנתחיל אפילו לדון במעלותיהם של בן אפלק וג'ניפר לופז, הדבר הבולט ביותר ב'אהבה מחוץ לחוק', זה שהוא פשוט איטי ומשעמם יותר מצפייה בדשא צומח. הסרט כולו מורכב מדיאלוגים ארוכים ומשעממים שטוחנים את אותה הפואנטה שוב ושוב לאורך חמש או שש דקות. הם דשים באותם הנושאים פעם אחר פעם. הם חוזרים על אותו הרעיון מספר גדול של פעמים בשינויי ניסוח קלים בלבד. לפעמים הם אפילו לא משנים את המילים והמשפטים שמשמשים אותם לומר את אותה הפואנטה שוב ושוב. הם בוחרים נושא, בנאלי ככל שיהיה, ואז מדברים עליו. פעם אחר פעם. ללא הפסקה. במשך חמש או שש דקות. שוב ושוב. טוחנים את אותו הנושא. ללא גיוון או שינוי. פעם אחת אחרי השנייה. הפואנטה נמתחת בצורה מטורפת, לאורך מספר רב של דקות. תוכלו לקרוא את כל הכתבה הזאת מההתחלה ועד הסוף, פעמיים, והסרט עדיין לא יעבור לסצינה חדשה. או יגיד משהו חדש. פעם אחר פעם.

משפטים כמו "אלוהים יברך אותך, פין", או דיאלוגים מחזוריים ("בריאן", "לארי", "בריאן", "לארי", "בריאן", "לארי", "בריאן", "לארי") דורשים סוג כלשהו של גאונות תסריטאית. אמנם מדובר באותו הסוג של גאונות שמניב רעיונות כמו "לעזאזל, נראה לי שקומוניזם דווקא יכול לעבוד במדינה הזאת", אבל זו בכל זאת גאונות.

כל הדשדושים הארוכים במקום והדיאלוגים המטופשים הם רק חלק מהבעיות של הסרט. אם אפשר עוד היה להעניק לאותם דיאלוגים אמינות כלשהי, השחקנים, ובראשם אפלק ולופז, הורסים את האפשרות הזאת. פעם, באחד הפרקים של 'חברים', נאמר שככל שההופעה של שחקנים על במה בסצינות ארוטיות היא יותר יבשה, כך היחסים ביניהם "בעולם האמיתי" הם לוהטים יותר. אם זה נכון, הטמפרטורה בחדר השינה של הזוג אפלק-לופז, יכולה כנראה להרתיח פלדה. על המסך, אין שום כימיה בין שני הזוג. למעשה, השניים אחראים לאחת מסצינות הסקס הכי פתטיות שנראו על המסך למשך זמן רב.

אבל לא רק הם בולטים בגריעותם. כל הדמויות של הסרט ניסו, בבירור, להיות מאוד מגניבות ומשעשעות. זה לא עבד. בכל הצוות של 'אהבה מחוץ לחוק' אין שחקן אחד שמשחק בצורה נורמלית. הופעתו של ג'אסטין בארת'ה בתפקיד הנחטף, היא המשחק הכי מעצבן של מוגבל שכלית שאי פעם ראיתם על המסך. אפילו כריסטופר ווקן ואל פאצ'ינו (שקופצים לביקור למשך סצינה אחת, כלומר, למשך כשבע דקות) מעוררים גיחוך. הם אולי לא שחקנים גרועים, אבל ההתנהגות שלהם לעולם אינה מתאימה למצב שבו הם נמצאים.

ומעל לכל – מעל לטיפשות של הדמויות, למשחק הלא אמין, לסצינות האיטיות עד כדי כאב פיזי ולדיאלוגים הנמרחים, מרחפת עלילת הסרט. אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה שלא תישמע כאילו אני סתם מגזים, אבל אני מתחנן שתאמינו לי: בסרט הזה לא קורה כלום. נאדה. שום דבר בכלל. בשלב מסוים בסרט, למשל, אחת הדמויות מספרת שכל העולם ואחותו בפאניקה מהעובדה שהאח של התובע המחוזי נחטף, אבל רק פעם אחת במהלך הסרט רואים שוטר כלשהו מביע עניין בילד המפגר שבן אפלק מסתובב איתו. בשלב אחר של הסרט, אחת החברות של ג'ניפר לופז מגיעות לביקור, ואז הולכת, מבלי שתהיה לה אף השפעה על מהלך העניינים. סרט שלם עובר מבלי שיתרחשו בו יותר אירועים משמעותיים מאשר בפרק טיפוסי של 'פאוור ריינג'רס'.

שימוש קטסטרופלי בקלישאות (נסיעה רומנטית לעבר השקיעה, מישהו?), מחסור עז בפואנטה כלשהי ועלילה צפויה יותר מסרט של דיסני חותמים את גורלו של הסרט. 'אהבה מחוץ לחוק' הוא לא הסרט הכי רע שיצא אי פעם. אבל זה, בערך, הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו.