ביקורת: המעניק

זה לא שיש לי בעיה עם כל סרטי הדיסטופיה לנוער האלה, אני רק לא מבין למה הם צריכים להיות כל כך מטופשים

‏"המעניק" הוא לא חיקוי של "מפוצלים", ולא ספין-אוף של "משחקי הרעב", ואפילו לא קשור ל"גוף מארח", עד כמה שזה ממש, אבל ממש נראה ככה. הוא היה שם הרבה ‏קודם. הספר יצא עוד ב-1993, הרבה לפני שדיסטופיות על חברות עתידניות מדכאות שבמרכזן ‏צעיר/ה שהולכים להציל את העולם הפכו, איכשהו, לשיא האופנה. אבל מה לעשות, גירסת הסרט ‏של "המעניק" מגיעה לקולנוע רק עכשיו, בתוך המפולת הדיסטופית הזאת, ועם דמיון מפליא ממש ‏ל"מפוצלים". אז מה הפלא שהוא נראה כמו חיקוי? כמו עוד-סרט-כזה, זה-מה-שפופולרי-אצל-בני-‏הנוער-אז-נעשה-עוד-אחד? כמו גירסה גנרית לגמרי של אותה נוסחה שממילא כבר נמאסה?‏

גם הפעם אנחנו בעתיד. הרבה אחרי קטסטרופה גלובלית כלשהי. גם הפעם האנושות שרדה, ‏בתוך קהילות קטנות ומגודרות, אבל תוך ציות לכללים נוקשים. כל נער שמגיע לגיל 18 עובר טקס ‏שבו יוכרז מה יהיה תפקידו למשך שארית חייו (צופי "מפוצלים" סובלים עכשיו מדז'ה-וו עצבני). ‏וגם הפעם גיבורנו, הפעם בן בשם ג'ונאס, מגלה שהוא יוצא דופן, לא מתאים לאף אחד מהתפקידים ‏הרגילים.‏

במקרה הזה, הוטל על ג'ונאס להיות "מקבל הזכרון" – האדם היחיד שתפקידו הוא לזכור את ‏העולם כפי שהיה פעם, לפני שהפך לעולם החדש והסטרילי הזה. הוא פוגש את שומר הזכרון ‏הקודם – ג'ף ברידג'ס! The Dude! מה הוא עושה בסרט כזה? – ומקבל ממנו, טלפתית, רגעים מהעולם ‏האכזרי, היפה והצבעוני שהיה פעם, העולם שלנו. וכשהוא מגלה מה היה פעם, הוא מגלה את כל ‏הדברים שחסרים בעולם שבו גדל.‏

צבע, למשל. העולם שבו חי ג'ונאס הוא עולם שחור-לבן, וכך מוקרן כל החלק הראשון של הסרט; ‏הזכרונות מהעולם של פעם מכניסים אליו מעט צבע (מה שמוסיף את "פלזנטוויל" לרשימת ‏הסרטים שהסרט מזכיר באופן חשוד). זו אינה רק בחירה סגנונית של יוצרי הסרט: מובהר לנו ‏שתושבי העולם החדש באמת לא רואים צבעים. למה? ‏ההסבר שהסרט מציע הוא "כדי שכולנו ‏נהיה אותו הדבר". המממ…. צר לי, אבל לא. נכון בהחלט שלבני אדם יש נטיה לסווג, למיין ולהפלות אנשים אחרים על פי ‏צבעים – צבע העור, בעיקר – אבל צבע העור הוא, איך לומר, בעיקר עניין של כהות, לא של גוון. ובין אנשים ‏כהים לאנשים בהירים אפשר להבחין גם בשחור-לבן. אז בשביל מה היינו צריכים לוותר על הצבע, ‏שוב?‏

וזוהי רק דוגמה אחת למה שקורה בסרט שוב ושוב: הוא מציג רעיונות שהיו עשויים להיות ‏מעניינים, אבל מטפל בהם באופן כל כך פשטני וגס שהם מאבדים כל הגיון. ייתכן בהחלט שהבעיה ‏התרחשה במעבר מהספר (שנחשב לסוג של קלאסיקה) אל הסרט. העולם של הסרט אמנם לא נראה כבר מהשניה הראשונה כאידיוטי מכל בחינה – כמו ב"מפוצלים" – אבל ככל שאנחנו לומדים עליו יותר אנחנו מגלים שהוא לא באמת הרבה יותר אמין. גם כאן מבקשים מאיתנו לקבל חברה שלמה של אנשים שמתנהגים בניגוד לכל ‏טבע אנושי.

ואם החברה אינה אמינה, ההחלטות שמקבלים גיבורי הסרט מוזרות עוד יותר. לא בכוונה, הסרט מצא את הדרך לדחוף כל סצינה מופרכת-אך-מגניבה סטנדרטית אל מעבר לגבול המגוחך: להוסיף לה תינוק. נכון בסרטי אקשן לפעמים רואים את הגיבור קופץ מגובה של עשרות מטרים אל תוך מים גועשים, ואז יוצא מהמים רטוב אך בריא ושלם וסבבה? ונכון ברור לכם שזה מטופש, שבחיים זה לא היה עובד, אבל זה בסך הכל סרט, אז עזבו? אז דמיינו את אותו הדבר, אותה קפיצה אדירה לתוך מים גועשים, רק שהגיבור מחזיק ביד תינוק. לפחות לגבי, זה הרגע שבו זה מפסיק להיות טפשי וחביב, והופך לאידיוטי, מטורף, מה לכל הרוחות חשבתם?!? והמדהים באמת הוא שזה לא הדבר הכי מופרך, מסוכן ומטופש שנעשה בסרט הזה עם תינוק. נשבע לכם שזה לא.

עוד דמיון ל"מפוצלים": גם כאן מופיעה שחקנית זוכת אוסקר וסופר-מכובדת שבטח היו לה דברים יותר טובים לעשות, בתפקיד הביג-בוס של ‏הקהילה. הפעם מדובר במריל סטריפ, ומדובר במקרה נדיר של סרט שסטריפ לא תקבל עליו ‏מועמדות לאוסקר. גם ג'ף ברידג'ס, כמה שנחמד לראות אותו, לא באמת עושה פה תפקיד שהיה ‏שווה לגרור את ג'ף ברידג'ס בשבילו. ברנטון תווייטס, הצעיר שמגלם את ג'ונאס גיבור הסרט, ‏נראה טוב, ויש לו חיוך רחב וקצת טפשי, ומקומו הנכון הוא בלהקת בנים.

יותר מכל, אני לא מצליח להבין על מה הסרט הזה מדבר וממה הוא מזהיר. דיסטופיות, כשהן טובות, הן אזהרה: "אם זה ימשיך ככה, ‏אז…". הן לוקחות משהו קיים ומוכר בעולם של היום, ומושכות אותו עד קצה גבול האפשר. ‏‏"1984" לא מתאר שום מקום שקיים במציאות, אבל הוא מקצין דברים שלמרבה הצער קיימים בהחלט. "משחקי ‏הרעב", המצליח בדור הנוכחי של עתידנות קודרת לנוער, הוא אולי לא יצירת מופת של מדע בדיוני, אבל בהחלט יש בו ‏רעיונות רלוונטיים: פערים חברתיים בלתי נתפסים? שימוש ב"ריאליטי" כדי להסיח את דעתו של ‏הציבור מהעניינים החשובים באמת? תפתחו את החלון ותראו את כל זה ממש פה בחוץ. ‏אבל על איזו תופעה אקטואלית, בדיוק, מבוסס "המעניק" (וגם "אקוויליבריום" ו"גוף מארח", שהשתמשו ברעיון זהה)? מי בעולם של היום מנסה שיטתית להדחיק ‏רגשות אנושיים? למה אנחנו צריכים לראות את החברה העתידנית הכל כך לא קשורה לכלום ‏הזאת רק כדי להגיע למסקנה שההווה בעצם טוב יותר? איזה מסר אנחנו אמורים לקחת ‏מהסרט – שאהבה זה טוב? אני לא זוכר שמישהו טען אחרת. בוודאי שלא אני. רק על הטענות של הסרט לגבי ספורט אקסטרימי בהשתתפות תינוקות יש לי כמה השגות.


פורסם במקור בוואלה