מצפן הזהב

במקור: The Golden Compass
תסריט ובימוי: כריס ווייץ
על פי הספר 'חומריו האפלים: המצפן הזהוב' מאת פיליפ פולמן
שחקנים: דקוטה בלו ריצ'רדס, ניקול קידמן, דניאל קרייג, סם אליוט, אוה גרין
קולות: איאן מק'קלן, פרדי היימור

חברים, לא נכביר מילות אזהרה הפעם. כבר ראיתם סרט פנטזיה או שניים בשנים האחרונות ואתם מכירים את התרגולת: יש לנו עלילה שיכולה למלא לפחות 12 שעות, ורק שעתיים כדי לכסות אותה בפועל, כך שהצפיה תדרוש מאיתנו מאמץ, ריכוז וכושר גופני. אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו יכולים לעשות את זה, ואפילו פחות או יותר ליהנות. אז שתו איזה רד בול וקדימה.

תודה לאל, יש לנו גיבורה שווה: ליירה בלאקווה (דקוטה בלו ריצ'רדס) היא פרחחית עם פה גדול, ביצים של רוצח שכיר ויכולת מופלאה להנפיץ שקרים מפורטים ומשכנעים על המקום. ליירה, יתומה מבית טוב, מגדלת את עצמה בין האולמות והצריחים של ג'ורדן קולג' באוניברסיטה בריטית טיפוסית – כשב"טיפוסית" הכוונה לטיפוסית בעולם המקביל שבו חיה ליירה, שבו מרכבות פועלות על כדורי קסם משונים, עשירים טסים ממקום למקום בצפלין הפרטי שלהם, והארמון הגדול ביותר בלונדון שייך למגיסטריום. המגיסטריום? נו, זאת מין גרסה מקומית לכנסי- כלומר, זה ארגון של אנשי ד- אוקיי, סליחה, אסור לדבר על זה כדי לא לעצבן את הצופים הנוצרים.

בעולם של ליירה לכל אדם יש "דמון" – התגלמות חיצונית של הנפש בתור חיית מחמד קסומה, עצמאית למחצה. זה לא רק מגניב ומעורר את הדמיון, אלא גם שימושי לעילא מבחינה קולנועית, כי ככה אנשים יכולים לנהל את הוויכוחים הפנימיים שלהם בקול בלי להיראות כמו פוסטמות. חוץ מזה, כשמישהו מת הדמון שלו נעלם בזיקוקים מרהיבים, וזה מאוד מקל על ספירת הגופות בסצינות קרב. לליירה יש דמון בשם פנטלימון, שהוא רוב הזמן מכרסם קטן אבל לפעמים חתול, שמדבר בקולו של פרדי היימור ('צ'רלי בממלכת השוקולד') ותפקידו לנסות לרסן את הרפתקנות היתר של הטומבוי שלו. הוא תמיד נכשל. מיד עם תחילת הסרט ליירה ופנטלימון מוצאים עצמם עדים למזימה לרצוח את הדוד של ליירה, לורד עזריאל המסוקס (דניאל קרייג). במקביל, הם נודרים למצוא ולעצור את ה"אכלנים" המסתוריים, שחטפו לאחרונה מספר ילדי רחוב.

עזריאל לא מתרשם מכך שליירה הצילה את חייו – יש לציין שהוא מאוד סקסי כשהוא לא מתרשם – ונוסע מיד לצפון הרחוק לפצוח במחקר המדעי שלו בנושא שערים לעולמות מקבילים. התקווה היחידה של ליירה לראות את העולם השנה היא, לפיכך, גברת קולטר העשירה והיפהפיה עם הניצוץ הפסיכוטי בעיניים (ניקול קידמן), שמבקרת בקולג' ומתיידדת עם ליירה מיד. אלא שמרת קולטר היא לא מה שהיא נראית, כלומר היא כן (פסיכוטית), ולפיכך הביקור בביתה בלונדון הוא רק הפתיחה. ליירה עומדת לצאת למסע ארוך ורב תהפוכות, שיסחט ממנה כל טיפה של אומץ וכושר המצאה בדרך לפתרון תעלומת האכלנים ולהצלת החבר הטוב שנחטף על ידיהם. במקביל היא לומדת לתפעל את האלתיומטר, מכשיר הניבוי המסתורי שרק היא נועדה להפעיל, ושכולם מתעקשים לקרוא לו "המצפן הזהוב" כל הזמן, כדי שלא נשכח שעל שמו קרוי הסרט.

בין הבריחות, ההפלגות, הטיסות והקרבות ליירה גם פוגשת את מה שנהוג לכנות "אוסף של טיפוסים צבעוניים". אלה מתחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון הוא אנושי ומשוחק לעילא, מהמכשפה המסתורית סרפינה פקלה (אווה גרין) עד הטקסני הכריזמטי לי סקורסבי (סם אליוט). הסוג השני הוא דוב קוטב ענק שעשוי באנימציה ממוחשבת. אמנם גם הוא זכה לשחקן מעולה מאחוריו – המדבב הוא איאן מק'קלן – אבל קשה להיות דמות משכנעת כשכל תנועותיך צועקות "אנימציה ממוחשבת".

אין מה לעשות, עודף עלילה מונע מסרט להקדיש לדמויות ולסיפורים שלו את תשומת הלב הראויה. יש כאן עולם עם קונספט פנטסטי-ויקטוריאני ממש מגניב, ארגון קונספירטיבי מרושע, מכשירים קסומים סקסיים, עמים אקזוטיים ודמויות שצריכות לעשות לי כמה וכמה ילדים – אבל אין זמן להבין וליהנות כראוי מאף אחד מהם. צריך כל הזמן לרוץ הלאה, לפיתול הבא בעלילה, לנוף הבא ולסצינת השיא הבאה – סצינות השיא מגיעות בקצב של אחת לדקה בערך, ומזהים אותן לפי המוזיקה הבומבסטית והמעיקה, שגרמה לי להצטער שלא הכנתי מראש איזה אדוויל. הקצב המהיר יוצר לא מעט פאדיחות, כשדמויות משנה כבדות משקל נדרשות לסכם את סיפור חייהן על רגל אחת כדי להספיק למלא תפקיד בעלילה בשבע השניות המטכ"ליות שהוקצו להן. סצינות המגיסטריום בולטות במיוחד בתמציתיות המגוחכת שלהן.

שורש הבעיה, כמו בעיבודים אחרים לספרי פנטזיה, הוא נאמנות מוגזמת למקור. הסרט מבוסס על הספר 'המצפן הזהוב' מאת פיליפ פולמן, הראשון בטרילוגיית 'חומריו האפלים', וקשה להאשים את היוצרים על המאמץ ההרואי לדחוס לפילם כל פרט ופרט מתוך הספר, שכן הספר הוא בהחלט הרפתקה אינטליגנטית ומשובחת. גם הליהוק המדויק של הדמויות הראשיות מעיד על השקעה והשראה בעבודת העיבוד. אבל כמו שאומרים, הדרך לגיהינום מרוצפת בסוכני מכירות קפואים, ומה שיצא מכל המאמצים הוא באלגן היפראקטיבי. ממש חבל שהתסריטאי לא הצליח לגרד עוד קצת השראה מהלמטה של הצנצנת כדי לחתוך, בכל זאת, כמה חלקים מהספר, ולשכתב את מה שנשאר לכדי סיפור יותר קוהרנטי.

אבל עזבו את כל זה, יש שאלה אחת שמעניינת את חובבי הספר: האם הביקורת האנטי-כנסייתית ואנטי-דתית של פולמן סורסה לחלוטין במעבר לקולנוע? במפתיע, התשובה היא לא. היוצרים התמודדו עם הדרישה לצנזר את הפולמוס הפולמני כמו שהם מתמודדים בדרך כלל עם דרישות כאלה – לא מראים פטמות, אבל יש הרבה ציצים. כלומר, מילים גסות כמו "כנסיה" ו"אלוהים" לא נשמעות בסרט, אבל ברור לחלוטין לאיזה סוג של ארגון שייכים האדונים המפוקפקים עם הגלימות והסמלים הקדושים שקוראים זה לזה "אח". נדמה שההסבר על הפנאטיות הנוצרית שמאחורי ה"אכלנים" אפילו יותר ברור ונוקב מבספר.

עכשיו רק נראה אותם מעבדים את שני הספרים הבאים בטרילוגיה בלי להזכיר את המילים המפורשות ובלי שהפילם יימס מרוב אדרנלין מרוכז. עם שחקנים קצת פחות טובים, גם הסרט הזה היה הופך בקלות מפנטסיית נוער אנרגטית ומהנה לבדיחה מעייפת.