הממלכה האסורה

במקור: The Forbidden Kingdom
במאי: רוב מינקוף
כוריאוגרף: יואן וו-פינג
תסריט: ג'ון פאסקו
שחקנים: מייקל אנגראנו, ג'קי צ'אן, ג'ט לי, קולין צ'ו, ייפי ליו

לפני שנים רבות רבות, בארץ רחוקה רחוקה, חי מלך מלך.

לא מלך רגיל היה זה, אלא מלך קוף. כלומר, מראהו כמראה ג'ט לי בלונדיני עם שערות על הפנים ואיפור מחמיא. ואותו מלך קוף, צוהל ושמח היה, נהג להיאבק על ראשי ההרים דבר יום ביומו עם צבאות של לוחמים משוריינים ומעופפים, אשר היה שולח אליו שר צבא הירקן – או אם לדייק על פי הפנים שלו, שר צבא איפור הירקן. אולם יום אחד, אויה! מעשה של בגידה נעשה: בעזרת כשפים אפלים ומעשי רמיה, הביס שר צבא איפור הירקן את מלך הקוף, או כמו שאומרים בסין, 'הוי-שיט'.

בשיקגו הרחוקה מתעורר ג'ייסון החנון (מיכאל אנגאראנו, 'תיכון בהיי') אחרי שהוא חולם את החלום הנ"ל, והולך לעסוק בעיסוק החביב עליו – צפיה בסרטי קונג-פו, ודמיונות כאילו הוא יודע להכות את "מכת הכלב המטורף" בשילוב עם "תנועת התמנון האיטר", או משהו כזה. את הסרטים הוא קונה אצל הופ, בעל בית עבוט קשיש ומוזר המחזיק כנראה בעותקים פיראטיים של כל סרט קונג-פו עלי אדמות, החל מ'עשר המכות של ברוס לי', וכלה ב'ארבע מאות המכות של טרי-פו'. לא עוברות חמש סצינות וג'ייסון מוצא את עצמו בדרך פלא בממלכה התיכונה, ארץ קסומה שבעזרת "תנוחת הגונב-בלי-בושה" ו"מהלך מספרי-העריכה" הידועים, הורכבה משילוב של סין עם ניו זילנד ושאריות התפאורה הדיגיטלית של כל הסרטים בעשור האחרון. בממלכה התיכונה כולם מדברים סינית, אומרים משפטים יעני-עמוקים (אם כי למעשה אין הקומץ מתמלא מחולייתו ואין הבור משביע את הארי) והכי חשוב – עפים באויר ונותנים מכות. הרבה מכות. באמת הרבה מכות. ממש המון מכות. לא מעט מהן לג'ייסון בעצמו.

במהרה חובר ג'ייסון לאמן קונג פו שיכור (ג'קי צ'אן), נערה המכונה בשם 'הדרור' ומדברת על עצמה בגוף שלישי (ייפי לו. זה השם שלה, לא הבעת שמחה) ועוד כהנה וכהנה דמויות, וביחד הם צריכים להרביץ את דרכם ולברוח מטריליוני חיילים, מעופפים ופחות מעופפים, עד שימלאו את משימתם, יביסו את שר צבא הירקן (קולין צ'ו. לבריאות!) וישחררו את המלך הקוף, מפני שרק אז יוכל ג'ייסון לשחרר את עצמו ולחזור הביתה לקנזס. הבעיה היא שג'ייסון אמנם יודע לזהות כל מהלך הונג-קונג-פו (שכן, כידוע, גם בממלכה עתיקה ואסורה צופים בקולנוע), אך בתחום המעשי הוא בעיקר יודע לתרגל את ישיבת "יש לי עצירות" המפחידה, ואת מהלך "מרביצים-לי-אני-עף-שלושים-מטר" האגדי. ומרביצים לו. הרבה. כאילו שחשבתם אחרת. וזה כיף.

'הממלכה האסורה' מצטיין בשני דברים. הוא סרט מצחיק מאוד, ויש בו מכות. ביחס לנקודה הראשונה, אני לא בטוח שזה נעשה במכוון. אבל איך בדיוק אפשר להגיב לסרט שגיבוריו לואטים משפטים כמו "עליך לרוקן את ספל רוחך לפני שתוכל למלאו מחדש בידע" ברצינות תהומית, או שבו מתיישב לוחם-עתיק-אגדי-וקדמוני א' ליד נזיר-מיסטי-מסתורי ב' ופותח את השיחה במשפט "אתה משאנדונג, הא? אתה בא לכאן הרבה?". לו רק היה הנזיר עונה לו "זה בטח כאב כשנפלת מגן עדן עם שלושים חיילים מעופפים עליך", הסרט בכלל היה מושלם. אבל ממילא משפטים מגוחכים לא פחות מופיעים כל שתי דקות.

הדבר השני, והמרכזי, הוא כמובן המכות. שהרי, במחילה, לסרט קונג-פו עם ג'קי צ'אן וג'ט לי, שלא לדבר על כל מיני דמויות משנה בבגדי עור וסיכות שיער קטלניות, לא הולכים בשביל הדיאלוגים המרגשים ("גמל שלמה. טוב בשביל תופס ג'וקים, לא בשביל נמר!") או בשביל הדרמה ("המדבר הזה מאוד חם"). הולכים בשביל לראות המון אנשים מרביצים אחד לשני בכל מיני פוזיציות, ואת זה הסרט מספק בשפע.

הקרבות בסרט מתבססים על עיקרון פשוט: קחו כל קרב גדול בסרט בשנים האחרונות, מ'מטריקס' ו'נמר, דרקון' ועד 'מהומה בשנחאי', הכפילו אותו בעשרים, וצלמו אותו בשלוש מאות מצלמות פנורמיות עם אפקטים קוליים מגניבים ביותר. בהתחשב בעובדה שהכוריאוגרף של 'הממלכה האסורה' הוא יואן וו-פינג, שאחראי גם לכוריאוגרפית הקרבות בסרטים לעיל, העניין לא מפתיע. רואים בבירור שמה שעבר במוחם של יוצרי הסרט והכוריאוגרף שלו הן מחשבות בסגנון "מה יקרה אם נשחזר את סצנת המפתח ב'נמר דרקון', אבל הפעם עם פי שלושים דמויות ובלי מגבלת גובה?", או "תגידו, אם היו מוסיפים ל'שר הטבעות' קצת קונג פו, הוא בטח היה יוצא הרבה יותר טוב, לא?", ואפילו "בואו נשחזר את 'מהומה בשנחאי', אבל בלי ההגיון הפנימי".

בקיצור – היה נורא נורא טיפשי ונורא נורא כיף, או כמו שנהגו לומר הנזירים הטאואיסטים האמיתיים מדאיג'ינג, "אקה אקה אקה פ'טאנג", ובתרגום לעברית – "זה הבא לראות מכות, רואה מכות".