טקס דג הזהב 2012, חלק שלישי ואחרון

זוכי פרסי דג הזהב והדג המלוח לסרט הטוב והגרוע של השנה, ורשימת הדקות הגדולות של השנה

וזהו, אחרי זה אין יותר סיכומי 2012 בכלל, כן? כלומר, חוץ מסקר סרט השנה של עין הדג. וסקר הופעת השנה.

בפרקים הקודמים:
דג הזהב 2012: חלק ראשון
דג הזהב 2012: חלק שני

סלמון הספק: היו זמנים באנטוליה

בושה. זאת הרגשתי לגבי מספר הסרטים שחייבים לראות, ובכל זאת לא ראיתי, השנה. "בושה" ‏הוא גם אחד מהם, וייתכן שזאת הסיבה היחידה שבגללה מייקל פאסבנדר הוא לא שחקן השנה ‏שלי. פספסתי, לצערי, גם את "סערת רוחות", "על אחריותכם בלבד", "סוף המשמרת" ו"ניצוד". ‏אבל אין ספק שיצירת המופת הגדולה ביותר (או לפחות, ככה כולם אומרים) שלא ראיתי היתה "היו ‏זמנים באנטוליה". נראה שהמחלוקת היחידה בעניינו היא האם זהו סרט השנה של 2012 או של ‏‏2011 (אחרי שהוקרן בפסטיבלים בשנה שעברה ויצא בארץ רשמית רק השנה). טוב, אני לא ‏אתווכח. זה כנראה הסרט הגדול של השנה שלא ראיתי.‏


הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה

כמו בכל שנה, צריך להבהיר שרשימת הסרטים הגרועים שראיתי היא חלקית עוד יותר מרשימת ‏הסרטים הטובים. הרבה מאוד סרטים שנחשבים לגרועים במיוחד לא יצא לי לראות, ואני ממש בסדר עם ‏זה. לא הקדשתי מזמני היקר כדי לצפות ב"זה הבן שלי", "זאת מלחמה", "גוסט ריידר: רוח של ‏נקמה", "פיראנה 3‏DD‏" או "חטופה 2". ייתכן בהחלט שפספסתי את החוויה הגרועה ביותר שאפשר ‏היה לעבור בקולנוע השנה. גם את "ג'לי טרזן" לא ראיתי, אבל זה כנראה עומד להשתנות בקרוב. ‏לעזאזל.‏

מבין הסרטים שכן ראיתי, כמה מהבולטים בגריעותם הם:‏

המדריך לאהבה

האמת, אולי זה לא פייר. הרבה סרטי פילר יצאו השנה, וייתכן ש"המדריך לאהבה" הוא לא יותר או ‏פחות חסר ערך מסרטים רבים אחרים, אבל הוא היה זה שאותו ראיתי. ג'אנק טלוויזיוני במקרה הטוב, ‏שהשאלה היא לא למה הוא נעשה, אלא למה הוא מבזבז מקום בבית קולנוע בארץ. ועד לאן הדרדר ‏רוברט דה נירו.‏

בלי חוקים

הרגע המייאש ביותר השנה היה שאחרי שעתיים ומשהו של סרט, כשהסמטוכה האלימה, המעצבנת והרוויה-מדי הזאת סוף סוף הואילה בטובה להסתיים, התברר שהסרט רימה ובעצם זה לא היה הסוף ויש עוד רבע שעה לפנינו.

רווקה פלוס

הסרט הזה של דובר קוסאשווילי הוא טרול. הוא מנסה בכח להרגיז כדי למשוך תשומת לב. ‏מכיוון ‏שאני לא אוהב להאכיל טרולים, כל משפט שאכתוב על הסרט הזה יהיה משפט אחד יותר ‏מדי, לכן רק ‏אסכם את רגשותי כלפיו באופן הבא: איכס.‏

באטלשיפ

אם אתם רוצים סיכום ממצה של כל מה שרע בתעשייה ההוליוודית, מעיבוד של מותגים ‏מופרכים ‏‏(כמו סרט המבוסס על משחק לוח) ועד בוהק עדשה מוגזם, מהשנה אתם יכולים לעשות זאת בעזרת סרט אחד בלבד: ‏‏"באטלשיפ". ‏מוצר מסחרי שלא מכיל דבר פרט לשומן, חומרים משמרים ומונוסודיום גלוטמט. ‏

והזוכה בפרס הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה הוא:‏

חתולים על סירת פדלים

במחשבה ראשונה היה לי לא נעים. בכל זאת, סרט ישראלי, עצמאי, צעיר, ז'אנר לא שגרתי וכל זה ‏‏– למה להעליב? לא עדיף לתת את פרס הסרט הגרוע ביותר למשהו שמייצג את התעשייה ‏הדפוקה, כמו "באטלשיפ"? אבל אם להיות כן עם עצמי, אין באמת שום תחרות: לא ראיתי באולם קולנוע ‏השנה שום דבר שהגיע אפילו קרוב לרמת החובבנות של "חתולים על סירת ‏פדלים". ‏"באטלשיפ", ‏עם כל חוסר הערך התזונתי שלו, לפחות היה עשוי במקצועיות טכנית, דבר שלגמרי אי אפשר ‏לומר על "חתולים". חוץ מזה, הסרט הזה כל כך מתלהב מהעליבות של עצמו, שיוצריו בטח יקחו ‏את הדג המלוח הזה ויתלו אותו על הקיר בגאווה. ‏ שיצטטו אותי על עטיפת ה-‏DVD‏ מצידי. "הסרט ‏הגרוע של השנה!" – רד פיש, עין הדג


דג הזהב לסרט הטוב ביותר

כמה סרטים שלא הזכרתי, או לא הזכרתי מספיק, עד עכשיו: החצי הראשון של "הבלתי אפשרי" היה מדהים. באופן שונה לחלוטין, גם החצי השני של "הנוקמים" ."האישה בשחור" היה מפחיד וכיפי. "פארנורמן" גם. "זה בוודאי המקום" היה מוזר ונהדר. "הארטיסט" היה סימפטי לאללה, אבל כרגיל, לא הבנתי את הצורך לתת לו אוסקר.
והיה גם הסרט ההוא, "עלייתו של האביר האפל", אבל אתם לא צריכים אותי כדי לספר לכם שהוא היה לא רע.

אבל מלבד כל אלה, זאת בטח היתה שנה טובה, כי יש לא פחות משבעה סרטים שהיו יכולים מבחינתי לקבל את פרס ‏סרט השנה בלי שהייתי מרגיש שיש כאן התפשרות כלשהי:‏

הפשיטה

לחובתו של "הפשיטה" אפשר להגיד שחוץ מאקשן, אין בו כלום. אבל זה קצת כמו להגיד שהחסרון ‏של שוקולד הוא שאין בו שום דבר חוץ משוקולד. את מה ש"הפשיטה" עושה – שזה להכות, לבעוט, ‏לירות, לכסח ולשסף – הוא עושה הרבה יותר טוב מכל סרט אחר השנה או בשנים האחרונות. כל כך חבל שהוא לא הוקרן ‏בבתי הקולנוע בארץ באופן סדיר, כי זה סרט שצריך לראות עם קהל. ההקרנה החד-פעמית של ‏הסרט בארץ, שבה נכחתי, היתה, נדמה לי, ההקרנה הכיפית ביותר השנה. אנקות הכאב של הקהל ‏הורגשו היטב.‏

ממלכת אור הירח

איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את ווס אנדרסון. אף פעם לא הייתי מעריץ של אנדרסון והסגנון ‏הבובתי שלו, אבל "ממלכת אור הירח" כל כך מתוק ויפה שאי אפשר לא לאהוב אותו. ‏

לופר

מבחינת הברקות קולנועיות לדקה, "לופר" עולה על כל סרט אחר שיצא השנה. הוא מתחכם, הוא מותח, הוא מבריק, הוא עושה הכל חוץ מקפה ותאורית מסע בזמן עקבית. ‏

בקתת הפחד

סרט הג'וס ווידון הטוב של השנה, למרות "הנוקמים". "‏Cabin in the ‎Woods‏" הוא לא סתם סרט אימה מודע לעצמו: הוא כל סרט אימה אי פעם. אחרי הצפיה בסרט ‏הזה אי אפשר שוב להסתכל על סרטי אימה נוסחתיים באותה דרך. בפעם האחרונה שבה סרט אחד פירק ככה את הצורה לז'אנר שלם, קלינט איסטווד קיבל על זה אוסקר. והוא גם מאוד מצחיק, וכולל ‏סצינות בלתי נשכחות באמת – אבל לזה עוד נגיע.‏

ראלף ההורס

הסרט הפיקסארי השנתי, עם כל החן והאהבה והעלילה המתוחכמת והאנימציה המבריקה שכרוכים בכך. נכון, הוא לא הגיע מפיקסאר, אבל מה זה משנה?

חיות הדרום הפראי

הסרט הכי קשה להגדרה, והסרט שלא מספיק אנשים ראו השנה, הוא גם סרט ריאליסטי על חיי עוני מרוד בסביבות ניו-אורלינס וגם פנטזיה סוריאליסטית עם מפלצות ענק. וגם ילדה אחת ענקית.

– אבל לכל אחד מהסרטים האלה יש מספיק אנשים אחרים שיבחרו בו לסרט השנה, אני חושב. אז מהסיבה הזאת אם לא מכל סיבה אחרת, אני חושב שאתן את דג הזהב לסרט שלא ראיתי מקבל את תואר "סרט השנה" בשום מקום אחר – אולי משום שהוא נראה קטן מדי. ביחס למפלצות הענק הגרנדיוזיות של השעתיים וחצי שיצאו השנה, 83 דקות באמת נראה קצת קטן, אבל דווקא בגלל זה, הזוכה בדג הזהב לסרט השנה הוא:

כרוניקה

‏(או "כרוניקה בזמן אמת" אם אתם מתעקשים).‏

מה פתאום כרוניקה? הנה התשובה המתוחכמת: כי אין סרט יותר 2012 ממנו. כי אי אפשר היה לעשות אותו לפני חמש שנים, וכנראה שגם לא בעוד חמש שנים. כי הוא לוקח את ה-Found Footage, סגנון חדש שאנשים עדיין מנסים ללמוד איך לעשות אותו כמו שצריך, ומחבר אותו לעולם גיבורי העל, הטרנד הקומיקסי שנמצא בשיאו, והחיבור הזה יוצר משהו שאי אפשר היה להשיג בשום דרך אחרת. משום שאת התנהגות המצלמה בסרט הזה אפשר היה לעשות אך ורק בסרט הזה, עם התסריט הזה. כי הוא משתמש בכלים חדשים כדי לספר סיפור ישן באופן שלא סיפרו אותו עד היום. כי זאת הוכחה שהיום חוסר בתקציב זה לא תירוץ: עובדה שבמאי שאיש לא שמע עליו (ג'וש טרנק) ושחקנים כמעט אלמונים עשו ב-15 מיליון דולר, גרושים במונחים הוליוודיים, סרט עתיר אפקטים שנראה הרבה יותר טוב מסרטים שעולים פי עשרה מזה. כי הדמויות של התיכוניסטים בו, והמצבים שאליהם הם נקלעים, נותנים הרגשה אותנטית יותר מעשרה סרטי אינדי דברניים.

והנה התשובה הלא מתוחכמת: כי הוא נורא מגניב.


ולסיום סוף הסוף: הדקות הגדולות של השנה.
ואם זאת היתה שנה טובה לסרטים, זאת היתה שנה מעולה לדקות.

25. חיסול בסלו-מו, "השופט דראד"
24. ולסיום: ריקוד הודי, "מראה מראה: הסיפור האמיתי"
23. שווארמה, "הנוקמים"
22. מכונת החטיפים והזומבים, "פארנורמן"
21. הנה ג'וני, "רחוב ג'אמפ 21"
20. מרדף הפתיחה: ג'יפ, טרקטור, רכבת וחפתים, "סקייפול"
19. כיסא הנדנדה, "האישה בשחור"
18. כותרות הפתיחה וה-Immigrant Song, "נערה עם קעקוע דרקון"
17. מאחורי הקלעים של המסע אל הירח, "הוגו"
16. סצינת הפתיחה: חטיפת מטוס, "עלייתו של האביר האפל"
15. היכרות עם סלינה קייל (עם פנינים), "עלייתו של האביר האפל"
14. היכרות עם נטשה רומנוב (עם כסא), "הנוקמים"
13. פגישה בדיינר בלי מפיות וקשיות, "לופר"
12. קרב בשוט ארוך מולטי-הירואי, "הנוקמים"
11. האיש שבקיר, "הפשיטה"
10. המסע במעלית, "בקתת הפחד"
9. סיוט קולי, "הארטיסט"
8. סיד מתפוצץ, "לופר"
7. טיסה ראשונה, "כרוניקה בזמן אמת"
6. אתה חבר שלי כאילו, "חיות הדרום הפראי"
5. כשהענק פגש את לוקי, "הנוקמים"
4. רעם ביום בהיר, "הבלתי אפשרי"
3. חידות באפלה, "ההוביט: מסע בלתי צפוי"
2. עונשו של לופ שסרח, "לופר"
1. דינג!, "בקתת הפחד"