פרסי דג הזהב 2015: חלק ראשון

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 3 בינואר 2016Posted in: הגיגים
פרסי דג הזהב והדג המלוח לסרטים, הטרנדים, הפוסטרים והאירועים הטובים והגרועים של השנה בקולנוע

‏2015 היתה השנה שבה הפסקתי – אחרי אני-כבר-לא-סופר-כמה שנים – להיות מבקר קולנוע מטעם אחרים (טיים אאוט, מעריב, וואלה), וחזרתי להיות מבקר קולנוע מטעם עצמי בלבד. העובדה הזאת השתיקה סוף סוף את ‏הלחשוששים המתמשכים שקראו להדחתי מהאלמקטעד"א (האקדמיה למבקרי קולנוע מטעם ‏עצמם שהם גם דגים אדומים). התככים שיש בגוף הזה, אתם לא מאמינים. בכל אופן, מהסיבה ‏הזאת ומאחרות, ראיתי פחות סרטים השנה. וממה שכן ראיתי – היו פחות כאלה שמאוד אהבתי. מה שנקרא, שנה קשוחה מאוד. אני לא הולך לפצוח בשום נאום על כך שהקולנוע גוסס והוליווד איבדה את זה סופית והאמנות פשטה את הרגל והנוער של היום מופקר. פשוט, לפעמים קורה שבמקרה ‏מתקבצים לשנה אחת יותר דברים טובים מבשנה אחרת, ושנת 2015 היתה דלה יחסית ‏בסרטים שממש ריגשו והלהיבו והקפיצו והפחידו והגניבו אותי. יש שלושה סרטים מ-2014 ולפחות אחד מ-2016 שלהם בקלות הייתי נותן את פרס הסרט הטוב של 2015 אילו רק היו יוצאים קצת יותר מאוחר, או קצת יותר מוקדם. קורה.

אבל דברים טובים (ורעים) היו. אז ‏כרגיל, זו השנה ה-16 ברציפות, לפניכם סיכום השנה על פי האלמקטעד"א, הידוע גם כדעתי האישית. זו ‏אינה דעתם הקיבוצית של גולשי עין הדג: בהחלטה הזאת אתם יכולים להשתתף בסקר "סרט ‏השנה".

פרס הדג המלוח לפאשלות בתחום ההפצה: כולם

מפיצים ישראליים: תתארגנו על השיט שלכם.‏

פעם, הסרטים המשמעותיים היחידים היו אלה שהופצו בארץ. כל השאר היה שולי, כי כמעט אף אחד לא רואה את זה. לפעמים קרה ‏שהמפיצים פספסו איזה סרט חשוב, וזה היה חבל, אבל עדיין, זה לא היה העניין העיקרי. זה הולך ומשתנה כבר זמן רב, אבל השנה, בין ‏רשימת הסרטים הרלוונטיים לדיון על קולנוע לבין רשימת הסרטים שהופצו בארץ כמעט שאין שום קשר. ‏בעוד בתי הקולנוע בארץ ממשיכים להציף זבל זניח וסרטים בני שלוש, ארבע וחמש שנים ("ג'ק ‏מאוהב", שהוקרן בארץ השנה, הוא ‏סרט מ-2010), רבים מהסרטים היותר חשובים יותר לא הופצו. ‏רשימה חלקית מאוד, כמובן: אקס מאכינה, ידוע מראש, הלובסטר, אני וארל וזאת שעומדת למות, ‏מה שאנחנו עושים בצללים, ויקטוריה, שיר הים, משהו עוקב אחרי, חדר מנוחה. ועוד רבים מאוד. ‏

ויודעים מה הקטע? לקהל כבר לא באמת אכפת. את מה שלא מבאים לו לקולנוע הוא ישיג ‏באינטרנט. ‏לא בגלל רצון לעבור על החוק או התקמצנות על מחיר הכרטיס, אלא פשוט כי אין ‏אפשרות אחרת. זה נכון יותר מתמיד גם בטלויזיה, כשכמה מהסדרות הכי מדוברות של השנה לא ‏שודרו רשמית בארץ בשום מסגרת – וזה לא הפריע להן להיות אלה שכולם מדברים עליהן. ‏אני יודע שזה קשור להסכמים וזכויות יוצרים ונטפליקס ואולפנים בחו"ל וכאלה, אבל עזבו אתכם מתירוצים: אם אתם ‏רוצים שתוכן שצופים בו יהיה גם משהו שמשלמים עליו, וכל עוד נשארו סוסים כלשהם להחזיר ‏לאורווה הזאת, אז בשם כל הטורנטים, תתארגנו על השיט שלכם. כי כרגע הקהל בורח לכם מבין ‏האצבעות ואתם לא עושים כלום.‏

הדג המלוח בתחום בתי הקולנוע: ההיעלמות של סרטי אורלנדו

סרטי אורלנדו, מפיץ שהוא גם מיני-רשת בתי קולנוע זעירה, היו פעם חברה שמביא סרטים מוזרים ומעניינים. אחר כך הם הידרדרו לכדי חברה שמביאה סרטים משעממים לסבתות. ועדיין, היתרון הברור שלהם על פני כל שאר המפיצים העצמאיים והמאתגרים בארץ היה העובדה שהם היו קיימים.

כבר לא.

דג הזהב להפצה: סיפורים פרועים

זה ממש לא מובן מאליו שסרט-אנתולוגיה של שישה סרטים קצרים דוברי ספרדית, חלקם ‏אלימים ‏מאוד, יוקרן בארץ. אבל הוא לא רק שהוקרן, אלא גם נהיה סוג של להיט, והוכיח שלפעמים סיכונים משתלמים. שאלה שמסקרנת אותי: האם הסרט היה זוכה להפצה בארץ אלמלא החתונה שמתוארת בסיפור האחרון היתה חתונה יהודית? יכול להיות שהוא חייב את ההפצה שלו בארץ ל"הללויה"?‏

דג הזהב לאירוע הקולנועי של השנה בעולם: הכח מתעורר

זה לא עניין של דעה אישית, אלא עובדה בשטח. הקאמבק של "מלחמת הכוכבים" היה הדבר הגדול ביותר שקרה בעולם הקולנוע. כל המארוולים וכל ההארי פוטרים וכל המהירים והעצבניים והסופר-משהואים יכולים לקפוץ: מה שהיה הפרנצ'ייז הגדול בעולם לשעבר חזר, ונחשו מה? הוא עדיין הפרנצ'ייז הגדול בעולם. זה התחיל עוד הרבה, הרבה לפני שהסרט יצא: לא היה שום סרט שעורר כל כך הרבה תשומת לב, פוסטים, סטטוסים ודיונים חודשים ארוכים לפני הקרנת הבכורה. ואז הגיע הסרט עצמו, שבירת השיאים הסדרתית וההסכמה הרחבה (אם כי לא מוחלטת) על כך שמדובר בעצם בסרט די אחלה. ומעכשיו – יהיה אחד כזה כל שנה. לנצח. אתם יכולים לאהוב את זה או לא, אבל אנחנו חיים בעולם של חרבות אור.

דג הזהב לאירוע השנה (שלי): מרתון "בחזרה לעתיד"

יותר מבכל שנה אחרת, השתתפתי בארגון אירועים קולנועיים בכל מיני מקומות בארץ – בעיקר בזכות האנשים הנלהבים והמצוינים בסינמטקים בהרצליה (ניר נאמן) וחולון (רוני מהדב לוין). זה כלל הקרנות מוקדמות או בלעדיות של "ידוע מראש", "אקס מאכינה", "שיר הים", "הבאבאדוק", "הקולות", "אסון מהלך" ועוד כמה (ברצינות, אם אתם רוצים לראות סרטים מצוינים שלא מוקרנים מסחרית בארץ, תעקבו אחרי האתר הזה. יש לנו רקורד טוב). וכולם היו כיפיים ממש. אבל אם אני צריך לבחור אירוע אחד, ואני צריך כי כתבתי את הכותרת הזאת, אז הדבר המגניב של השנה היה הקרנת המרתון של "בחזרה לעתיד" ביום בחזרה לעתיד הרשמי, 21.10.2015, בסינמטק חולון. אולם גדול מלא לחלוטין באנשים שנשארו לשניים-שלושה סרטים, חלקם עם תחפושות, מכוניות דלוריאן זעירות וקריאות "גרייט סקוט". בהפסקה התרעננו בפפסי. היה גדול.

דג הזהב לטרנד השנה: 7

בדרך כלל, סרטי המשך אינם ידועים באיכותם. לא במקרה אין הרבה סרטי המשך שזכו באוסקר. ‏אם לסרט יש מספר 2 בקצה (או אפילו נקודתיים), זה כבר חשוד. אם יש לו 3 – עוד יותר. אל סרטים בעלי מספרים גבוהים עוד יותר צריך בכלל לגשת בזהירות רבה, וכשסדרת סרטים מגיעה לפרק 7, רוב הסיכויים שמדובר בהמשכונים שנועדו לקולנוע הביתי במקרה הטוב. אבל השנה, באופן מפתיע, הגיעו שלושה פרקי 7 בסדרות – ושלושתם לא רק ‏שהצליחו מסחרית, ונחשבים לטובים בתחומם, אלא היו מהשיאים של הסדרות האלה. "מהיר ועצבני 7" עשה את מה שסדרת "מהיר ועצבני" עושה, ועשה את זה יותר טוב מכל סרט אחר בסדרה עד היום. "מלחמת הכוכבים, פרק 7" החזיר אותה לצמרת שוברי הקופות בעולם. ‏ו"קריד" (שיצא בשבוע האחרון של השנה) – שהוא הסרט השביעי בסדרת רוקי – מקבל ביקורות משבחות כאלה שהסדרה הזאת לא ‏ראתה מאז שנות השבעים. כל כך מוזר, העניין הזה. פתאום צריך לשים לב גם לסרטי המשך מאוחרים מאוד. אולי ב"חטופה 7" הסדרה הזאת תחזור להיות שווה משהו.

הדג המלוח לפוסטר הגרוע של השנה

הרבה אנשים מתלוננים, ובצדק מוחלט, על כך שטריילרים בימינו נוטים לספר את כל הסרט, ואם אתם רוצים להימנע מספוילרים – עדיף להגיע לסרטים מאוחר, אחרי שהטריילרים כבר הסתיימו. אבל בדרך לאולם יש לובי, ובלובי יש פוסטרים, ומה אם אחד הפוסטרים האלה, במין חראקירי קולנועי בלתי מוסבר, מחליט לספיילר לכם את הטוויסט העיקרי של הסרט שהוא אמור לפרסם?! או במילים אחרות, מה לעזאזל, "שליחות קטלנית ג'נסיס"?! מה לעזאזל?! שלא לדבר על העובדה שהפוסטר הזה גם מכוער באופן די מרשים (מה זאת האש הזאת, ולמה היא עשויה מפלסטלינה?). בדיעבד התברר ש"שליחות קטלנית ג'נסיס" היה כל כך מחורבן שכל דבר שעשוי היה למנוע מאנשים לצפות בו למעשה עשה שירות חשוב לציבור. אז ליוצרי הפוסטר המזעזע של השנה, תודה.

terminator poster

דג הזהב לפוסטר הטוב של השנה

הרבה פוסטרים יפים היו השנה. סדרת "משחקי הרעב", למשל, המשיכה לנפק פוסטרי תעמולה נהדרים.

mockingjay

הטיזרים של "באטמן נגד סופרמן" הם די מבריקים, אני חייב להודות – ומינימליסטיים, בניגוד מוחלט לסרט שאותו הם מפרסמים – והפוסטר של "בלב ים" הוא פשוט יפה.

super

אבל אני מודה שמסיבות שהן לא לגמרי אובייקטיביות, הפוסטר החביב עלי מהשנה האחרונה הוא הפוסטר של "אבוללה". הסרט בפני עצמו הוא הישג מרשים מאוד – לעשות "אי.טי." ישראלי לכל דבר, שעובד – והפוסטר ממשיך את הקו הזה: הוא משחזר את סגנון הפוסטרים שהיה נפוץ בזמנו של "אי.טי" – כשדרו סטרוזן היה מלך הפוסטרים. לכן הפוסטר נראה כאילו הוא מצויר ולא מצולם/מפוטשפ, ולכן האוסף של הדמויות והדברים מהסרט שמסודרים יחד באופן שעושה חשק לצאת להרפתקה. והוא גם ממש יפה.

abul

הדג המלוח לשם העברי הגרוע של השנה: להציל את מארק וואטני

לפני שנה בדיוק כתבתי כאן:‏ ‏"בדג המלוח לשם העברי הגרוע ביותר לשנת 2015 יזכה "בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן". בבקשה, ‏בבקשה תגידו לי שלא יגיע השנה שם גרוע יותר."‏

ובכן: טעיתי. "בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן" לא היה השם הגרוע ביותר שניתן לסרט שהופץ בארץ בשנת 2015, אבל זה לא משום שהיה שם גרוע יותר, אלא פשוט משום שהפצת הסרט בארץ בוטלה. גם בלעדיו היו שמות מזעזעים: זאת היתה השנה שבה יצא סרט ששמו הרשמי לחלוטין הוא "אופסססס…. בול הגיע המבול". אבל גרועים יותר מהשמות המעוותים הם השמות המשעממים, אלה שבגללם יהיה בלתי אפשרי למצוא בעוד כמה שנים סרט מסוים בתוך ערימת סרטים עם שמות כמעט זהים. השם העברי היחיד השנה שהוא גרוע כל כך שאני פשוט מסרב להשתמש בו הוא השם שהוענק ל"The Martian": "להציל את מארק וואטני". שם שמנסה לגרום לכם להבין שמדובר בסרט עם מאט דיימון, כי טוראי ראיין, ובו זמנית לשמור שלא תדעו שהסרט קשור איכשהו למאדים. איכס מאדים! מה זה, מדע בידיוני או משהו?! זה לילדים.

דג הזהב לשם העברי הטוב ביותר: משברים בע"מ

כדי לא להיות שלילי לגמרי, אני מנסה כל שנה למצוא לפחות שם עברי אחד מוצלח לסרט – כזה שהוא יותר מסתם תרגום לא-שגוי של המקור. והתרגום ל"Our Brand is Crisis" כ"משברים בע"מ" הוא, תכלס, מוצלח. לא איזו הברקה גאונית, אבל נו, כשאין תחרות, הסבירות מנצחת.

הדג המלוח לשם הגרוע ביותר לסרט (במקור): בית

המתרגמים לעברית לא אשמים. "בית". זה השם של סרט האנימציה של דרימוורקס מתחילת השנה. אם זה היה סרט ארט-האוס רוסי, זה עוד היה יכול להיות הגיוני. מהו בית, בעצם? מה המשמעות של המילה הזאת, כשאנחנו בוחנים אותה לעומק? אבל בתור שם לסרט אנימציה (סביר) לילדים עם חייזרים, זה פשוט מוזר. כי ברור, אין ילד שלא ירצה ללכת ל"בית". בקרוב הסרטים המלהיבים "שולחן", "נייר" ו"מדרכה", בדרך לשובר הקופות הענק "קרש".

דג הזהב לחדשות הטובות של השנה: ההגיון מגיע לפרסי אופיר

ממש בזנב של השנה, רגע לפני שעוברים לשנה הבאה, הגיעה הידיעה על כך שפרס אופיר עובר – באיחור של עשרים או שלושים שנה לפחות – מהפכה מוחלטת, ומאירוע שנתי הזוי לקליקה קטנה, הוא הופך לטקס פרסים נורמלי ושפוי שעשוי לעניין אנשים. וואו. למען הקוראים מהעתיד שלא מבינים על מה מדובר: המהפך היה שמעכשיו לפרס יהיו מועמדים רק סרטים שכבר הופצו. עד היום הסרטים המועמדים היו כמעט תמיד כאלה שעדיין לא הופצו, כלומר, הפרסים הוענקו לסרטים שאף אחד לא ראה. באמת. אם זה נשמע הזוי ומטופש, זה רק משום שזה באמת היה הזוי ומטופש.

דג הזהב להפתעת השנה: הקולות

רשמית, "הקולות" דווקא הופץ בארץ. הוא הוקרן בסינמה-סיטי למשך שבוע בדיוק, בהקרנות חצות, בלי שום פרסום ובלי הקרנות עיתונאים. אף אחד לא באמת רצה שתדעו שהסרט הזה הופץ. זה, האמת, לא כל כך מפתיע – אחרי הכל מדובר פה במין קומדיה שחורה על רוצח סדרתי עם חיות מדברות. מוזר יותר שהסרט הגיע גם כמעט נטול-באזז מפסטיבלים בחו"ל: אני לא זוכר כמעט שום זמזום על כך שמדובר במשהו שיכול בהחלט להיות קאלט, או בהופעת משחק מבריקה באמת של ריאן ריינולדס, או על השיר. שקט מוחלט. ובכל זאת, אם נגד הסיכויים יצא לכם לראות אותו, גיליתם שהדבר המאוד מוזר הזה היה גם מאוד שווה צפיה, שריאן ריינולדס יכול להיות באמת מצוין כשהוא לא תקוע בתפקידים נוראיים או משעממים, ושמרז'ן סטראפי, שהיתה ידועה עד היום בעיקר כדמות מצוירת, היא במאית ששווה לצפות לסרט הבא שלה.

הדג המלוח לאכזבת השנה: בחזרה למחר

"בחזרה למחר" הוא אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם בשנת 2015. בראד בירד, במאי גאון שעוד לא עשה סרט לא טוב. סיפור מד"ב מקורי שלא מבוסס על שום דבר. טריילרים מסקרנים לאללה. אפילו חצי שעה אחרי שהסרט כבר התחיל, עדיין ציפיתי ממנו לגדולות. אבל כשהוא נגמר, התברר שזה פשוט לא זה. המד"ב המבולבל והמטיפני הזה פשוט לא עבד, ובניסיון לחדש את ההתרגשות וההיקסמות מהעתיד דחף לעצמו כל הזמן מקלות בגלגלים. "בחזרה למחר" רחוק מלהיות הסרט הגרוע של השנה, אבל הציפיות התרסקו לקרקע ההווה הקשה, ועכשיו בראד בירד הוא כבר כן אחד שעשה סרט לא טוב.

מועמדים נוספים לפרס: "ספקטר" (אחרי "סקייפול" כבר התחלתי לצפות לסרט ג'יימס בונד הבא. עכשיו אני כבר לא מצפה), "ארבעה מופלאים" (באמת שרציתי שג'וש טרנק יהיה הגאון הקולנועי הבא. ידעתי שהוא עלול ליפול, אבל לא ציפיתי שהוא ייפול עד כדי כך), וגם הסרט הזוכה בקטגוריה הבאה:

הדג המלוח לסרט שאני הכי שונא כי אני לא מבין כלום, מה קרה לך, תשתחרר קצת, כולה כיף: קינגסמן

ההצלחה של "קינגסמן" אמורה להיות דבר שנורא משמח אותי. זוג יוצרים עם כשרון מוכח – מתיו ווהן וג'יין גולדמן – מוותרים על יצירת פרקים בפרנצ'ייזים מצליחים וגדולים כדי לעשות משהו חדש, סרט שמופץ באישון חורף, ונגד כל הסיכויים – הופך ללהיט, אהוד, אהוב, מקבל סרט המשך, כל העסק. זה היה יכול להיות נהדר אילו רק לא הייתי מתעב את הסרט. בתירוץ של סאטירה או משהו, הוא מרשה לעצמו להציג מרחץ דמים מזוויע בתור כיף חיים, ואחר כך גם ממשיך לסוף שהוא סיוט מכל בחינה אפשרית ולאקורד סיום שכאילו ניסה בכח להראות לכל הדיונים על מיזוגיניה וג'נדר בקולנוע איך באמת עושים את זה מיזוגיני ודוחה. והאמת? גם בניכוי כל הדברים האלה, זה לא שהסרט היה מבריק. הרבה אנשים רואים את "קינגסמן" כאחד הסרטים הכיפיים של השנה. לי, להיזכר בו עושה בחילה.

בקרוב: דג הזהב 2015 – הסיקוול, כולל הופעות השנה, וזוכי דג הזהב והדג המלוח לסרטים הטובים והגרועים של השנה! קצת אחר כך: הניסיון המאולץ ליקום קולנועי של דג הזהב, עם ספין-אופים לדג הזהב לטריילר הטוב של השנה, ול-15 הדקות הטובות של השנה, ומיד אחר כך ההכרה בכישלון, הריבוט וההצטרפות למארוול.

תגיות: