פרסי דג הזהב 2015: חלק שלישי

דג הזהב לסרט הטוב ביותר, הדג המלוח לסרט הגרוע ביותר, ו-20 הדקות הגדולות של השנה בקולנוע. !Witness Me

זהו החלק השלישי והאחרון של הטקס, ואנחנו כבר שבוע שלם בתוך 2016, אז באמת כדאי לסגור כבר את תיק 2015 ולהמשיך הלאה. זה החלק הראשון, וזה השני.


סלמון הספק: טלויזיה

פרס סלמון הספק מוענק כל שנה לסרט הכנראה-טוב-ביותר שלא ראיתי, זה שהיה יכול אולי לשנות את הרשימות אילו רק הייתי מספיק לצפות בו. כמו שכבר כתבתי, השנה ראיתי פחות סרטים – ומספר הסרטים שאני מרגיש לא כל כך בסדר משום שלא ראיתי אותם רק גדל. מבין הסרטים שהופצו מסחרית בארץ, ראיתי את רוב, גם אם לא את כל, אלה שחשובים או שנחשבים. אלה הסרטים שלא-הופצו שנחשבים למצוינים ושלא הספקתי לראות שמטרידים אותי. איכשהו, עדיין לא ראיתי את "משהו עוקב אחרי" או את "מה שאנחנו עושים בצללים", ומה שנדמה לי – וכמובן, יכול מאוד להיות שאני טועה – שהוא החור הגדול ביותר: "הלובסטר".

אבל האמת היא שהשנה, הסרטים שלא ראיתי מתגמדים לעומת כל סדרות הטלויזיה שלא ראיתי. הקולנוע היה בסדר ב-2015, אבל הטלויזיה נמצאת בתור הזהב שלה, וכל שבועיים אני שומע על סדרה חדשה שנחשבת ליצירת מופת ואדירה וחובת צפיה, ואז לא רואה אותה. לא ראיתי את פארגו ואת דרדוויל, את ג'סיקה ג'ונס ואת הנותרים, את הג'ינקס וכל כך הרבה אחרים. כנראה פספסתי הרבה יותר יצירות מופת בטלויזיה השנה מאשר בקולנוע. והיי, עכשיו יש אפילו נטפליקס בארץ, אז כבר באמת אין תירוץ.


הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה

לבחור את שני הסרטים הגרועים ביותר של השנה – זה ממש קל. היו "שליחות קטלנית: ג'נסיס" המחורבש, ו"ארבעת המופלאים" המטופש, ו"עלייתה של ג'ופיטר" המרהיב אבל איום, ו"איש ללא הגיון" שגרם לי לתהות ברצינות מלאה מה לעזאזל לקחו האנשים האלה שחושבים שהחירטוט המוחלט הזה של וודי אלן שווה משהו, ועוד הרבה סרטים שהיו סתם זבל מצוי – "מרדף לוהט", "חטופה 3", "היטמן: סוכן 47" – ואלה רק הסרטים שראיתי: יש המון סרטים איומים על פי השמועה שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. ולמרות כל אלה, היו בדיוק שני סרטים שמהרגע שראיתי אותם לא יכולתי להעלות על הדעת שפרס הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה יילך לסרט אחר כלשהו מלבדם. הבעיה היחידה היא איך לבחור מבינהם.

שני הסרטים הם ישראליים, למרבה הצער, והם מייצגים את שני הקצוות של הקולנוע הישראלי. האחד הוא הקולנוע המסחרי. כל כך מסחרי שהוא שוכח להיות משהו מלבד מסחרי. ראיתי כבר הרבה סרטים כתובים גרוע, אבל מאוד נדיר לראות זבל ברמה של "איביזה" מחוץ לסרטונים ביתיים. התסריט של הסרט הזה לא מגיע לשלב שבו אפשר לבקר אותו: הוא פשוט לא גמור. אין שום סטנדרט בעולם שבו אפשר לקרוא לאוסף המילים הלא קוהרנטי הזה הזה "תסריט". העצוב ב"איביזה" הוא שאנשים ראו את זה: הסרט הזה מכר יותר ממאה אלף כרטיסים, ולמה שלא ימכור? היו לו טריילרים ופוסטרים והכל. הוא שווק כאילו הוא סרט אמיתי. "איביזה" זה כמו חיקוי-קרמבו תוצרת עזה שנמכר בחצי שקל. זה מגעיל, יכול להיות שאפילו רעיל, אבל כל עוד זה באריזה שנראית כמו משהו שאפשר לאכול, מישהו יקנה את זה, וזה כל, אבל כל, מה שמשנה לאנשים שמוכרים אותו.

הסרט השני הוא בדיוק ההיפך – סרט שנועד לכך שאנשים לא יראו אותו. עמוס גיתאי לא העלה בדעתו שמישהו אי פעם יקנה כרטיס ל"צילי", וגם לו זה לא היה אכפת: הסרט (אני משתמש במילה הזאת בהגדרה הרחבה ביותר, כמובן – במובן שמדובר ברצף של דימויים ויזואליים וקוליים, ולא בשום מובן אחר) הוא גיבוב של משפטים פלצניים ברמה כזאת שתספיק בדיוק כדי לקבל כסף מקרנות ולהישלח לפסטיבלים. אני לא קונה את זה שיש יומרה אמנותית כלשהי מאחורי זה: זה לא יותר מהונאה. גם כאן, אין שום סטנדרט של קולנוע שהסרט הזה עומד בו. אין בו עלילה, אין בו הגיון, ובמקרה הזה אין בו גם ערכי הפקה, כיוון שרוב הסרט נראה כאילו צולם לאורך שעתיים בפארק עירוני באזור המרכז. דבר אחד חיובי בסרט הזה: הוא הביא אותי להחלטה לא להיכנס יותר לעולם לסרט שעמוס גיתאי מעורב בו, וכך חסך לי את "רבין: היום האחרון".

מפתה מאוד לתת את הפרס לשני הסרטים יחד, אבל בכל זאת, לאלמקטעד"א יש חוקים נוקשים, שגורסים שרק סרט אחד יכול לקבל את פרס דג הזהב או הדג המלוח מדי שנה. אז לאיזה משני גושי הזבל המהבילים האלה לתת אותו? זה קשה, כי שניהם באמת כל כך ראויים. אבל… טוב, נו, כדי לעשות את "איביזה" לפחות טסו לאיביזה. צילמו דברים ביותר מחמישה לוקיישנים שונים, והיתה תאורה וכאלה. היו שחקנים שחלקם ניסו לבצע את המילים שנתנו להם להגיד באופן סביר. היו אפילו אפקטים. ואמנם מעט הסיפור שיש בסרט שואב השראה רבה מסרטונים מצוירים לגיל הרך, אבל הוא לפחות, ברמה מסוימת, קיים. כל זה לא נכון לגבי "צילי", ולכן "צילי" מקבל את פרס הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה, עם אופציה רצינית לתואר הסרט הגרוע ביותר אי פעם.

[הייתי שם פה תמונה אבל לא מגיע לסרט הזה שאתאמץ בשבילו].


דג הזהב לסרט הטוב של השנה

אוף, שוב האלמקטעד"א והכללים שלה. רשימת סרטי השנה שלי, אני חושש, היא מאוד משעממת: אני אהבתי בדיוק את אותם הסרטים שכולם אהבו, ומה הטעם בסיכום שנה עם אף אחד לא ירים עלי גבה או יצעק עלי שאני לא מבין כלום? שקלתי ברצינות לרמות, ולתת את פרס דג הזהב ל"אנומליסה", שראיתי קצת לפני שהשנה הסתיימה. הייתי שלם לחלוטין עם הבחירה הזאת, אבל אז הזכירו לי עורכי הדין של האקדמיה שזה לא חוקי, כי "אנומליסה" ייצא, רשמית, בשנת 2016. לא עזרו הויכוחים.

אז מה היה טוב השנה? הנה כמה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי: "שנה קשוחה מאוד", "הולכת רחוק", "סיקאריו", "שם קוד מ.ל.א.ך.", "ידוע מראש", "סטיב ג'ובס", "אקס מאכינה", "את לי לילה".

אבל כשאני מנסה לחשוב על סרטים יוצאי דופן, כאלה שבולטים מעל לכל היתר, שוב עולים לי לראש רק שניים. וזה לא הולך להיות מפתיע: אלה אותם שני סרטים שכבר קיבלו תארי "סרט השנה" בהרבה מקומות אחרים, ושני הסרטים שמתחרים (בהפרש קטן) גם בסקר סרט השנה של עין הדג. מה לעשות, לפעמים אני חושב כמו כולם.

"מקס הזועם: כביש הזעם" הוא אחד מסרטי האקשן הגדולים של כל הזמנים. ג'ורג' מילר לקח סרט שכבר נחשב לקלאסיקה – "מקס הלוחם בדרכים" – ועשה אותו שוב, עם תקציב גדול פי מאה וכל היכולת הטכנולוגית של האלף הנוכחי. הסרט הזה הוא בית ספר לאקשן, לעריכה, לאפקטים, לבניית עולם מינימליסטית ולעיצוב דמויות. אבל כל אלה מילים מנופחות של מבקרי קולנוע, עזבו את כל זה:
מה שחשוב הוא שהסרט הזה הוא סצינת האקשן הכי כיפית, ענקית ומופרעת של השנה, ואולי של כל שנה אחרת, ומי שבוחר לצפות ב"מהיר ועצבני" במקום זה לא מבין מה הוא מפסיד. כמו כן, עוד כמה דברים שאפשר למצוא בסרט הזה: פיוריוסה, סופת החול, אימורטן ג'ו, !Witness Me, האנשים עם העמודים, האיש עם הגיטרה. יש כל כך הרבה דמויות, סצינות, כלי רכב ומשפטים אייקוניים-באופן-מיידי בסרט הזה שאם הוא לא יהפוך ל"מלחמת הכוכבים" של העידן הזה, משהו לא בסדר בעולם.

"הקול בראש" הוא סרט שהרעיון שלו נשמע כמו משהו צ'רלי-קאופמני, פסטיבלי, מתוחכם מדי: סרט שרובו הגדול מתרחש בתוך המח של ילדה. הסרט הוא כולו מטאפורה. העלילה ש"בחוץ" היא זערורית, והיתה מספיקה בדיוק לסרט קצר שהיה זוכה במקום השני בפרס סרטי הסטודנטים של סן פרנסיסקו והסביבה ואף אחד לא היה רואה. ההישג של פיקסאר הוא בכך שלקחו את הרעיון המוזר הזה והפכו אותו לבלוקבאסטר, לסרט שנגיש לכולם ממבט ראשון. ילדים ומבוגרים, אמריקאים וישראלים. הרפרנסים היותר מתוחכמים לתופעות פסיכולוגיות אולי יעברו לילדים מעל לראש, אבל את הרעיון הבסיסי כולם מבינים. זה אחד הסרטים המצחיקים ביותר שיצאו השנה, ובלי ספק זה שגרם להכי הרבה בכי באולמות קולנוע. הוא לא מושלם (האופן שבו העלילה נפתרת לקראת הסוף עדיין לא מסתדר לי), אבל הוא הכי טוב שיש. אז במקרה הזה, אני מסכים עם הקהל: "הקול בראש" הוא זוכה דג הזהב לסרט הטוב ביותר של 2015.

inside

ולסיום:

20 הדקות הטובות ביותר של 2015 בקולנוע

‏20. ככה מכינים שייק פרות, "מה כבר יכול לקרות?"‏
‏19. דולפין החלל, "בובספוג מכנסמרובע: הסרט"
‏18. מריח כמו רוח נעורים, "פן"
(הסרט היה גרוע. הסצינה הזאת היתה כל כך הזויה שזה היה נפלא)
‏17. לילה באופרה, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים"
‏16. החירבה, "אבוללה"
‏15. ג'ייסון סטטהאם מספר על קורותיו, "מרגלת"
‏14. הסיור בעולם המחר בפתיחה של "בחזרה למחר"
‏13. ריס וויתרספון נגד תרמיל, "הולכת רחוק"‏
‏12. קורעים את רחבת הריקודים, "אקס מאכינה"‏
‏11. איזה בוקר משגע עם הראש של פיונה, "הקולות"‏
‏10. הקאמבק של כוכב הסרט המקורי והקרב האחרון, "עולם היורה‏"‏
9‏. חתול, "הקול בראש"
‏(אחרי שהסרט כבר נגמר והקרדיטים עולים, "הקול בראש" לא מפסיק להיות גאוני)‏
8. הכבשים פוצחות בשיר בסמטה, "שון כבשון"‏
7. סצינת הפתיחה, "הנוקמים: עידן אולטרון"‏
‏(כולם ביחד, ברגע סופרהירואי מושלם. חבל ששאר הסרט לא היה כזה טוב.)‏
‏6. מקס נגד פוריוסה, "מקס הזועם: כביש הזעם"
‏(שרליז תרון קורעת את טום הארדי ביד אחת)‏
‏5. ריי וחרב האור, "מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר"
‏(לפגוש את הכוכבים הותיקים היה נחמד. אבל לגלות שיש דור חדש של לוחמי ג'דאי והם אדירים, ‏זה יותר נחמד).‏
‏4. המחסום בדרך לארצות הברית, "סיקאריו‏"
‏(עצבים מרוטים דק-דק).‏
‏3. ליאם ניסן קונה קורנפלקס, "טד 2"‏
‏(כי הבדיחה האידיוטית הזאת גרמה לי להשתנקויות צחוק ממושכות יותר מכל דבר אחר שראיתי ‏השנה)
‏2. הקטע עם האנשים שמתנדנדים על עמודים, "מקס הזועם: כביש הזעם"
(ובעצם יכולתי למלא את כל הרשימה בדקות של מרדף מתוך "מקס הזועם", אבל אם כבר, נלך על ‏אחד הרעיונות הפסיכיים ביותר בסרט שכבר כולל גיטרה יורקת אש)‏
‏1. ריילי חוזרת הביתה, "הקול בראש"
‏(כן, נו, לפיקסאר יש קטע כזה של לתפוס את המקומות הראשונים של הדקות הגדולות של השנה).