ברוכים הבאים לחלק השני של טקס פרסי דג הזהב 2016. אם פספסתם את החלק הראשון, הוא כאן, אבל זה בסדר, זה לא מסוג ההמשכים האלה שמחייבים צפיה בכל הפרקים הקודמים כדי שתבינו משהו, כמו "קפטן אמריקה 3". זה יותר כמו המשך שעומד בפני עצמו, שעדיף לראות את הקודמים רק בשביל הרפרנסים אבל אפשר להבין גם בלי. אין הרבה הקדמות עכשיו, ניגש ישר לעניין:
הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה
כמו שכבר כתבתי, השנה היה לי מחסור משמעותי בסרטים גרועים, ואני חייב להגיד שהיה לי די בסדר עם זה. ישבתי בבית במקום לראות את "צבי הנינג'ה 2", עבדתי במקום ללכת ל"ארבע על ארבע", חפפתי ראש ולא צפיתי ב"אליס מבעד למראה", ואפילו לא העליתי בדעתי לזוז בשביל "המכונאי 2: התחיה". ובאמת ששום דבר מכל זה לא היה מאוד חסר לי. בדרך כלל יש לי רשימה ארוכה מאוד של סרטים זוועתיים לבחור מבינהם את הזוכה, ולכן בדרך כלל אני בוחר בסרט גרוע שמעטים ראו; הפעם – הרשימה קצרה מאוד. "היום השלישי: התחדשות" היה זבל. "יחידת המתאבדים" היה תאונה ביזארית. "אקס-מן: אפוקליפסה" היה אידיוטי ברמות מטורפות. אבל זהו, פחות או יותר. לכן יש סיכוי טוב מאוד שהסרט הגרוע ביותר שראיתי השנה הוא לא הסרט הגרוע של השנה. אבל מבין הסרטים שראיתי – מה לעשות, אני יודע שזאת לא בחירה מקורית במיוחד, אבל –
באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק
– הוא בלי ספק הכי רע. הוא סרט גרוע באופן היסטורי. לא סרט גרוע בקטן, שבשנה הבאה נשכח מקיומו, אלא סרט גרוע שנזכור. הוא נחת ישר לתוך היכל התהילה של הסרטים האיומים של כל הזמנים (לצד אחיו, "יחידת המתאבדים", שלטעמי היה גרוע קצת פחות). זה סרט על סופרמן, הגיבור הכי תמים וטהור בעולם; הוא הופך את סופרמן למניאק. זה סרט על באטמן, הגיבור האפל שהכלל היחיד שלו הוא שהוא אינו הורג לעולם; הוא גורם לבאטמן לרצוח אנשים על ימין ועל שמאל. זה סרט על יריבות בין שני גיבורים; הוא לא מנמק את היריבות הזאת בשום צורה סבירה. זה סרט שמנסה לבנות יקום שלם של גיבורי על; הוא עושה את זה באמצעות סצינה של צפיה בקטעי סרטים מתוך פולדר במחשב, ובפארודיה הכי קיצונית שהייתי יכול לחשוב עליה לא הייתי מוצא דרך מטופשת יותר לעשות את זה. הסרט הזה ערוך זוועה, קודר ובעל חשיבות עצמית כמו לוויה במקום להיות כיף, ומקנח את כל העסק בדובדבן שבקצפת: "מרתה".
כן, אז, זה היה סרט די רע.
דג הזהב לסרט הטוב ביותר
ציונים לשבח: "דרך קלוברפילד 10", "זוטרופוליס", "חדר", "חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח", "מכונת הכסף", "ספר הג'ונגל", "קפטן פנטסטיק". אין מה לדבר. סרטים טובים, כולם. והם לא התחרו על תואר "סרט השנה" בכלל. היו כמה סרטים שבלטו מעל לאחרים, למשל –
אנשים אוהבים את טרנטינו, לא? הם אוהבים את הדיאלוגים שלו והשנינות שלו והקצב הייחודי שלו. והנה מגיע סרט שהוא טרנטינו טהור, כל הדברים שאתם אוהבים, ומשום מה – הוא נחשב לטרנטינו חלש, ועובר כמעט בחשאי. אני לא מסכים עם זה בכלל: "שמונת השנואים" היה מבחינתי אחד הטרנטינואים היותר מהנים. הדמויות היו אדירות. הדיאלוגים היו מענגים. העסק היה מצולם אחלה. זה היה פשוט כיף – כמובן, כל עוד אתם מוכנים לכלול בכיף שלכם גם הרבה דם.
"סיפורי חייך" של טד צ'יאנג, שעליו מבוסס "המפגש", הוא סיפור קצר. ואולי השיעור שאפשר ללמוד מהסרט הזה הוא שלעתים קרובות עדיף לעבד סיפורים קצרים. כשסרט מנסה לעשות המון דברים בבת אחת – הוא לעתים קרובות מתפרק. "המפגש" הוא קטן יחסית, ממוקד, חסכוני, יודע מה הוא עושה ועושה את זה כמעט בלי שום טעויות. וחוץ מזה, זה מדע בידיוני כמו שהוא צריך להיות: רעיונות מעניינים שמובילים לרגשות מעניינים.
לשני אלה מגיע ציון לשבח מיוחד, ועדיין הם לא סרטי השנה שלי. כשאני חושב על הסרטים שמבחינתי הם באמת יצירות מופת שיצאו מהשנה הזאת, אני חושב על שלושה סרטים. הראשון מבינהם הוא
אולפן האנימציה לייקה הוא תופעה תמוהה. הם עושים סרטים מצוינים באנימצית סטופ-מושן, אף פעם לא מרוויחים עליהם כסף, אבל נראה שזה לא מפריע להם להמשיך ולעשות את זה – כאילו אילוצים של מסחריות ופופולריות פשוט לא מעניינים אותם. בעולם מושלם, כל האולפנים היו עובדים כמו לייקה. האולפן הזה עשה עד היום אך ורק סרטים טובים, ו"קובו" הוא הטוב שבינהם: הוא יפהפה, מדהים טכנית, הוא מצחיק, והוא מספר את סיפור האגדה הכי נוגע ללב ששמעתי בסרט "ילדים" כבר הרבה זמן. זאת היתה שנה טובה מאוד לאנימציה, "מואנה" ו"זוטרופוליס" היו שניהם סרטים מצוינים – אבל לשניהם יש קצת טעם של ג'אנק-פוד: ברור שהסרטים האלה הם מוצר מסחרי, מוצלח אמנם, של חברה שמנסה לרצות את כולם. ל"קובו" יש טעם של תפוח אדמה שאוכלים מסביב למדורה בזמן ששומעים סיפור ממש טוב.
אתם קולטים שדמיאן שאזל בן 31, וכבר עשה לא סרט אחד אלא שניים שהתואר "מושלם" יושב עליהם יפה? שהוא עשה דבר שכמעט אף אחד לא עשה בהוליווד כבר שנים רבות – מחזמר מקורי, כולל הכל, לא-מצויר – והצליח בזה ברמה שמאיימת להאפיל על הקלאסיקות שלהן הוא מצדיע? איך איש אחד יכול לעשות את זה? ומה עוד יש להגיד על "לה לה לנד" שלא שמעתם כבר? הוא מופלא, זה הכל.
התלבטתי די הרבה. לא לתת ל"לה לה לנד" את פרס סרט השנה נשמע קצת מופרך. קשה לי להחליט, אבל אחד הדברים שהכריעו את הכף הוא העובדה שאתם לא צריכים אותי כדי להגיד לכם ש"לה לה לנד" הוא סרט השנה. הרבה אנשים בחרו בו כסרט השנה, הוא מוביל בסקר בחירת הקהל של האתר, הוא כנראה יזכה באוסקר. יצירת המופת השלישית של 2016 היא סרט שמעטים הרבה יותר ראו או שמעו עליו, ובתכלס, ברור לי שגם מעטים יותר יאהבו. זאת בחירה הרבה יותר אישית, אבל מה לעשות, זה הטקס שלי.
דג הזהב לסרט השנה:
הנה משהו שאתם אולי יודעים עלי, ואולי לא: יש לי פרוזופגנוזיה. זאת מילה ארוכה ומסובכת שהמשמעות שלה היא שאין לי זיכרון לפרצופים. אם ראיתם אותי פעם ברחוב וחלפתי על פניכם בלי להגיד לכם אפילו היי, זה לא כי אני סנוב, זה כי לא היה לי מושג מי אתם. (סליחה, אגב). יכול להיות שלמצב הזה שלי יש קשר לחיבה שלי ל"אנומליסה". בהחלט יש סצינות בסרט הזה שתיארו מצבים מאוד מוכרים לי, ושלא ראיתי באף סרט אחר.
אבל זה לא רק זה. "יחיד במינו" הוא אחד הביטויים האלה שנזרקים מדי פעם בכותרות וסופרלטיבים, בדרך כלל בלי לשים לב למשמעות שלו. "אנומליסה" הוא, באמת, יחיד במינו. אף פעם לא נוצר עוד סרט כזה, ואני לא בטוח שאי פעם יהיה עוד אחד. זה סרט שכביכול לא היתה שום סיבה לעשות באנימציה, אבל בעצם – האופן שבו הוא נעשה והנושא שבו הוא עוסק כל כך קשורים זה לזה שקשה להפריד בינהם; אם הייתם לוקחים מהסרט את הצורה שבה הוא עשוי, הייתם מקבלים סרט אחר. סרט הבובות הזה כולל את הטקסטים הכי אמינים והדמויות הכי אמיתיות (שלא להזכיר את סצינת הסקס הכי ריאליסטית) שראיתי בקולנוע השנה. הדבר הזה שאמרתי על מיקוד, ושלפעמים חשוב לצמצם – זה נכון, מתברר, גם לגבי צ'רלי קאופמן. התסריטאי המבריק ללא ספק הזה עשה הרבה סרטים מורכבים ומסובכים עם המון שכבות והתחכמויות; "אנומליסה" הוא הסרט הפשוט ביותר שלו, הוא קטן וממוקד, ודווקא בגלל זה הוא כל כך טוב. ואני עדיין אפילו לא יכול לספר לכם על מה הסרט הזה.
ולסיום:
20 הדקות הטובות ביותר של 2016 בקולנוע
20. הכתוביות לפני סיום הסרט, "ספוטלייט"
19. כותרות הפתיחה, "דדפול"
18. היי טייטום, ביי טייטום, "שמונת השנואים"
17. פתיחה: הסירה והגלים, "קובו: אגדה של סמוראי"
16. קמה שוב על רגלי, "טרולים"
15. קרב ימי בספינת חותרים, "בן חור"
14. מקס הזועם: קוקוסי הזעם, "מואנה"
13. Drive it like you Stole it, "מועדון שנות השמונים"
12. אורגיה של אוכל, "מסיבת נקניקיות"
11. דב, "האיש שנולד מחדש"
10. הקרב בעיר המתקפלת, "דוקטור סטריינג'"
9. כולם על כולם, "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"
8. שלושה אנשים וחבית, "דרך קלוברפילד 10"
7. קרב הממזרים, "משחקי הכס", עונה 6, פרק 9
6. בכיכר הכפר, קובו מספר ומנגן סיפור, "קובו: אגדה של סמוראי"
5. מתקפת האינדיאנים, "האיש שנולד מחדש"
4. אודישן, "לה לה לנד"
3. אובדן וארוחת בוקר, "אנומליסה"
2. נערות רוצות רק לבלות, "אנומליסה"
1. הסוף, "לה לה לנד"
אני לא מאמין שמנצ'סטר ליד הים לא נמצאית ברשימה
סרט מדהים, מרתק, שלא ראיתי כמוהו הרבה מאוד זמן בקולנוע.
היה בכיף יכול להחליף את 8 השנואים, ששעמם אותי ברמות אחרות, ובהחלט הסרט החלש ביותר של טרנטינו, ואני מחשיב גם כן את 4 חדרים ברשימה.
סרט השנה שלי הוא "זוטופיה"
אנימציה מדהימה, תסריט שנון ודמויות נהדרות. אבל אילו המסרים העמוקים של הסרט, שכל כך רלוונטים עכשיו פוסט הבחירות בארה"ב, שהופכים את הסרט לכל כך ראוי ומצריך צפייה, לילדים *ו*למבוגרים (למעשה, אולי מבוגרים צריכים לראות את הסרט הזה אפילו יותר מילדים).
רגע, רדפיש, אין לך בעיה לזהות שחקנים ודמויות?
לי גם יש פרוסופגנוזיה וקורה לפעמים, בעיקר בסרטים שמנסים להיות אמיתיים עם הרבה דמויות אבל שאף אחת מהן היא לא קריקטורות מוגזמת, שכל סצינה נראית לי כמו שני אנשים חדשים מדברים אחד עם השני.
ברור שיש בעיה.
(ל"ת)
גם את אנג'לינה ג'ולי?
שיש לה פרצוף מאוד… המממ… חד פעמי וייחודי? (לא רציתי להגזים ולזרוק מילים כמו "פרצוף שנראה כי פוסל על ידי האלים ולידו כל פרצוף אחר מחוויר" אבל אתה יודע).
הסרט הגרוע שלי זה יחידת המתאבדים
לבאטמן נגד סופרמן יש את כל הבעיות שציינת, אבל באותה נשימה יש לו גם מספיק רגעים טובים שמעלים אותו מעל הרמה של גרוע באמת לסביל
את המתאבדים לעומת זאת אני מכניס לרשימה של הקלאסטרפאקים עתירי התקציב הכי גדולים של כל הזמנים, ביחד עם הקרב על כדור הארץ, מורטל קומבט 2 ועוד כמה.. באמת ששום דבר שמה לא מתחבר, לא הגיוני, לא סרט בכלל, הדבר שיחיד שאפשר להגיד לזכותו זה שמרתק להסתכל עליו, כמו תאונת רכבות. אני חושב שאם הייתי עוזר ל-CinemaSins לעשות עליו ביקורת היא הייתה יותר ארוכה מהסרט עצמו. (אני פשוט חייב עליו קיטור מדי פעם)
וסחטיין על ההכללה של קרב הממזרים. אמנם לא קולנוע אבל בהחלט רגע קולנועי גדול
אנומליסה סרט מדהים
וזה המקום לומר תודה על הקרנת עין הדג שנערכה לאחרונה, שבזכותה זכיתי לצפות בו על מסך גדול. לא ברור לי איך פספסתי אותו במשך תקופה כל כך ארוכה אבל better late than never.
אני התלבטתי בין קובו ל-לה לה לנד בתור סרט השנה שלי, ועד עכשיו לא החלטתי סופית. שניהם ריגשו אותי ולקחו אותי למסע קסום, כל אחד בדרכו. עם לה לה לנד עברתי חוויה יותר ייחודית מבחינת נסיבות הצפייה, ושמור לו מבחינתי מקום מאוד מיוחד, אבל קובו התעלה על כל הציפיות שהיו לי וגרם לי להרגיש כמו ילדה שרואה אנימציה לראשונה. היה בו משהו כל כך מספק ומרשים ברמה הכי ראשונית והכי מענגת.
בכל מקרה מאוד נהניתי לקרוא את סיכום השנה שלך, ומצאתי את עצמי מסכימה עם הרבה מאוד נקודות. תודה על עוד שנה שבה האתר הזה נתן לחובבי קולנוע כמוני מקום מרתק, חכם ומכיל לשמוע ולהשמיע בו.
ובעניין הסרט הגרוע - שלי הבחירה היתה "אקס-מן: אפוקליפסה"
עכשיו זה סרט שאני באמת לא אסלח לו. את אפוקליפס, אחד הנבלים האהובים עלי, הפכו לגוש פלסטלינה כחול שנראה כאילו נלקח מסדרה של הפוואר ריינג'רס. הוא סרט שמרגיש זול; הצילום גרוע, האקשן גרוע, האפקטים זוועה. ג'ניפר לורנס, אחת השחקניות האהובות עלי שמשחקת את אחת הדמויות האהובות עלי מהסרטים הקודמים מתהלכת כל הסרט בהבעה שהיא לא רוצה להיות שם. שאר השחקנים רק קצת יותר טובים ממנה. העלילה של הסרט כמעט ולא קיימת (מוטנט/אל קדמון מתעורר ומחליט שבא לו לטייל בעולם ולעשות מייק אובר סטייליסטי לכל מיני מוטנטים כדי שיעזרו לו בשביל אלוהים יודע מה). בשביל אחד הפרנצ'ייזים היותר אינטיליגנטים הוא פשוט מטומטם. פשוט… שנאתי כל אלמנט מהסרט הזה. די, בריאן סינגר מיצה את עצמו, הגיע הזמן שמישהו חדש יקח את המושכות ויעניק לנו את ה"אקס-מן" שתמיד רצינו. ורצוי עם המשכיות עקבית יותר מהסמוחטה הזו.
אה, ובהקשר של "קודר מדי ובעל חשיבות עצמית במקום להיות כיף" שאמרת על "באטמן נגד סופרמן" – אני לא מסכים. סרט יכול להיות קודר והעל חשיבות עצמית, כל עוד יש לו כיסוי לזה, כמו למשל ל"האביר האפל" או ל"כוכב הקופים: המרד/השחר". לסרט הזה פשוט לא היה כיסוי לכל הבולשיט היענו פילוסופי והדיכאוני שהוא ניסה לזרוק לעברנו.
אכן, גם סרט השנה הגרוע שלי.
אפילו השחקנים נראים רדומים ומשועממים. עושה רושם שהיחיד שבא לעבוד הוא מייקל פסבנדר – אבל אפילו לו יש כמה הבעות פנים של "אה, זה סרט מהסוג הזה" לאורך סצינות מפתח.
הדבר שבאטמן נגד סופרמן קלע בו.
באטפלק.
לומר שהכלל היחיד של באטמן הוא לא להרוג זה שטויות. זה לא עושה טוב למי שטוען את זה. שנים מעריצי DC חולמים שיביאו להם את באטמן מהקומיקס. לא השטויות (הכייפיות) של ברטון או השטויות (הגרועות) של שומאכר ואפילו לא הטייק "הריאליסטי" אך הבומבסטי של נולאן.
אנחנו צריכים את באטמן מהקומיקס, שלקח חיים באותה תקופה בה BvS מתרחש, באטמן שלא מפחד להרוג את האויבים הכי גדולים שלו כשיש בזה צורך. באטמן ברוטאלי, זה שפושעים מפחדים ממנו. החיה שהוא בסצינת המחסן.
בן אפלק ניגש לתפקיד בכזאת תשוקה ונאמנות שאי אפשר שלא לאהוב אותו.
וג'רמי איירונס מביא את אלפרד ישר מהקומיקס – ציני וממורמר אבל נאמן ומלא חיוניות.
אהבתי כל רגע שלהם על המסך. את השאר לא.
פה אנחנו חלוקים
כי באמת שאהבתי כל דבר בבאטפלק, שבגדול הוט באמת הבאטמן שתמיד רציתי לראות בקולנוע, אבל הרגשתי שדווקא בדברים הקטנים הוא פספס ולא סתם אלא פספס ברמה כזו שהורסת את היסוד של הדמות ברמה בלתי נסלחת.
לדעתי הגירסה האולטימטיבית של באטמן היא זו שבה הוא נשבע לעולם לא לעבור את הקו שבין זה שלוקח את החוק לידיו לבין הצד השני. הרג הוא נקודת המפנה. באטמן יודע ואומר לא פעם (בגירסאות הטובות שלו, הכוונה) שאם יעבור את הקו הזה אפילו פעם אחת הוא לעולם לא יחזור משם. בגלל זה הוא עשה לעצמו את ה"חוק האחד" שלו שהוא לעולם לא להרוג, חלק יסוד בלתי נפרד מהבאטמן המודרני. חוק שאפילו לא טרחו להזכיר ב"באטמן נגד סופרמן". אז נכון שזה לא הכי ריאלסטי לצפות לזה שהוא יצליח לעשות מה שהוא עושה מבלי לקחת חיים, אבל זה פאקין גיבור קומיקס, לא צריך ריאליזם. באטמן כמו סופרמן הוא סמל. סמל לצדק. סופרמן הוא אמור לסמל "כח גדול יותר" ואופטימיות שהכל יהיה בסדר. באטמן הוא סמל לזה שצדק יכול להמשיך להתקיים גם במקומות הנמוכים והשפלים ביותר, כי לא משנה לאיזו רמה באטמן יורד להילחם בפושעיו הוא לעולם לא מאבד צלם אנוש. זה מה שמפריד בינו לבינם ואמור לגרום לנו להזדהות איתו. באטפלק הוא לא כזה. הוא סתם פסיכופט רצחני שהורג בדם קר. גם כן מודל לחיקוי.
מצטער, אבל זה חייב להיות בטופ 10 של התירוצים המטומטמים ביותר
אא"כ אתה טוען שבאטמן הוא פסיכופת וסוציופת בעל תאווה בלתי נשלטת להרג שהוא מרסן בקושי בכל רגע נתון (לגבי החלק הראשון של המשפט יש בהחלט מקום לדיון), אין שום תבנית לוגית לפיה הרג של אדם אחד, לא משנה באיזה הקשר, יגרום לו להפוך לרוצח סדרתי.
באמת, בעולם של חייזרים מעופפים שיורים לייזרים מהעיניים, אמאזונית שעוצרת קליעים של נשק אוטומטי עם צמידים, טבעות כוח ירוקות שרגישות לצהוב ואטלנטיאני ש(לא?) מדבר עם דגים- זה כנראה אחד הדברים הכי לא הגיוניים שקיימים בו.
כשבאטמן אומר שהוא "לעולם לא יחזור לעצמו אם יעבור את הקו הזה"
אני לא חושב שהוא בהכרח מתכוון לזה במובן של זה שהוא יהפוך לרוצח סדרתי (למרות שזה… בדיוק מה שהוא הופך אליו ב"באטמן נגד סופרמן" אבל שיהיה). לפחות לא *רק* במובן הזה.
אז אני ממש לא מצליח להבין מה זה אומר
יש מקרים בהם מוצדק להרוג. לא חושב שיש מישהו שחולק על כך.
במקרה של סופרמן, שאמור להיות חזק דיו כדי להביס את אויביו ולהגן על כל הסובבים תוך כדי, אני יכול לראות את הלוגיקה, גם אם איני מסכים בהכרח.
במקרה של באטמן, אין שום הגיון. הרי הוא עובר על החוק בין כה וכה- מכה אנשים בצורה קשה, מוציא מהם וידויים בכפיה תוך אוימים במקרה הטוב- זה לא מדרון חלקלק? הטיעון הזה כ"כ לא הגיוני וזה הדבר היחיד שאמור להיות הגיוני בעולם הזה. כי הכוחות, האיומים, העולם שמסביב- הכל יכול להיות מומצא. המניעים של הדמויות צריכים להיות הגיוניים ואנושיים, אחרת אין לקורא שום נק' חיבור עם הדמויות.
מדובר בגיבור על שיש לו מחיצת גיבוי במוח (ברצינות), אז הוא לא יכול להימנע ממדרון חלקלק. מצטער, אין שום דרך למכור את זה בצורה משכנעת.
אולי מבחינות מסוימות
אבל איך, לכל הרוחות לוקחים את הבלש הטוב בעולם והופכים אותו למעין bumbling idiot שלא מתכנן כראוי שום דבר, הולך שולל אחרי כל מזימה ומבצע פעם אחר פעם החלטות מטומטמות בצורה מדהימה?
יש הרבה גיבורי על ברוטליים (בקומיקס). אם כבר, punisher יותר מגניב בקטע הזה. הנשק האמיתי של באטמן הוא האינטלקט שלו, וזה הדבר שהסרט הזה שלל ממנו בצורה מוחלטת.
מי אלו המעריצים האלו?
זה לא אני, זה לא החבר שלי שכותב ביקורות כל שבוע על קומיקסים, זה לא כל החברים שלי מסביב (מעריצי קומיקס וויתיקים אחד אחרי אחת) ששנאו את הסרט הזה ואת ההצגה שלו של באטמן.
אנחנו אולי לא הקבוצה הכי מייצגת אבל אנחנו בהחלט "מעריצים".
נ.ב.
באטמן ש"שלקח חיים באותה תקופה בה BvS מתרחש" לאיזו תקופה בדיוק אתה מתייחס?
הכוונה היא לבאטמן שאחרי המוות של רובין.
וסליחה אבל אתה וחבר שלך לא אהבתם את באטמן של סקוט סניידר? של גרנט מוריסון? אם לא, אז אתם באמת קבוצת מיעוט. ואם כן, אז אהבתם באטמן שמסוגל להרוג.
תגובות
1) באטמן של מוריסון (הכוונה היא לברוס ויין ולא לאחת מהגרסאות האלטרנטיביות שהוא הציג) הרג בכוונה פעם אחת – במקרה קיצוני של אני-הורג-אותו-או-שזה-סוף-העולם (וזה בהנחה שדארקסייד נחשב בכלל יצור חיי במקום איזה קונספט אבסטרקטי ששכן באותו רגע בגוף אנושי).
יש את הקומיקס שבו רואים אותו מטיל טרור על ג'ו צ'יל במשך תקופה ארוכה ואז משאיר לאיש אקדח (כשהכוונה הברורה היא שרק התאבדות תציל אותו מהאימה)… אבל זה מוצג בברור כתקופה מראשית הקריירה שלו, כדי להראות איך הוא השתנה מאז.
באטמן המודרני של מוריסון לא מסוגל אפילו להרוג את האנשים שרצחו את הילד שלו.
2) לא. לא כל כך אוהב את באטמן של סניידר – אבל כן קראתי שלושים פלוס גליונות מהריצה שלו (לפני ואחרי הריבוט הגדול) ולמרות שהאלימות שם הרבה יותר ברוטאלית (נו, גרג קאפולו מצייר אז ברור שיותר שיניים יעופו ואיברים ישברו) אני לא זוכר שהוא הרג אף אחד.
3) אחרי המוות של רובין? בקומיקסים המקוריים של אחרי Death of the Family הוא לא הורג אף אחד – כולל את הג'וקר (הוא מתפתה לעשות את זה ברגעי הצער שלו אבל סופרמן עוצר בעדו).
אתה מדבר במקרה על The Dark Knight Returns? כי מספר האנשים שבאטמן הורג שם הוא אפס.
והג'וקר לא נחשב?
כי הוא נרצח פעמיים בידי באטמן ביצירות האלה שבהן באטמן לא הורג.
הג'וקר נרצח ע"י באטמן?!
ב- The Dark Knight Returns הג'וקר מתאבד, שובר לעצמו את הצוואר בכוח, רק כדי להפליל את באטמן (וזו הפעם הראשונה בכל המיני-סדרה הזו. הוא אפילו נושא נאום קצר על איך זה שאפילו עכשיו באטמן לא מסוגל להביא את עצמו להרוג אותו.
בריצה של מוריסון הג'וקר בהחלט לא מת. הוא אפילו אמר בראיונות שהוא לא אוהב שגיבורי על הורגים (עוזב ראיונות – הוא הפך את זה למטה-טקסט ברוב ריצות גיבורי העל שלו ב- DC)
כל הפואנטה של באטמן פוסט המוות של רובין היא שגם בנקודת השפל שלו הוא לא מסוגל להרוג
זו *בדיוק* הסיבה שג'ייסון כל כך התעצבן עליו, זו כל *הפואנטה* של הסיפור הזה. ואת זה אתה מביא כדוגמה? אם כבר, זו עוד פאשלה של זאק סניידר ואי ההבנה הבסיסית שלו בדמויות האלה שהוא עשה שהמוות של ג'ייסון גרם לו להפוך לרוצח. ככה הוא לא רק הרס את באטמן אלא גם את כל הפואנטה של סיפור ה-Red Hood שנרמז שהולך להיות מעובד באיזשהו שלב ביקום הקולנועי הזה.
גאד דאמט, ספוילר ל"חדר" בתגובה
אני משוכנע שסימנתי..
הסצינה הנ"ל בחדר היא באמת אחד הרגעים הקשים
כלומר המותחים והמרתקים והמשוגעים. ישבתי בקולנוע, דבוקה לכיסא, כמעט עשיתי על עצמי פיפי מרוב לחץ (אבל לא קמתי, בהמשך לדיון בחלק א'), חשבתי שזה מביך כמה שאני מאבדת עשתונות בתוך הראש שלי, ואז החברה שצפתה איתי בסרט לחשה לי שהיא לא יכולה לנשום מרוב לחץ.
אחת הסצינות האפקטיביות שראיתי, ממש חבל שהטריילר מקלקל אותה (אנשים, אל תצפו בטריילר). (1)
עוד סצינה משוגעת היתה בסארו, כשהילד הפיצפון הזה בן פאקינג 5 מסתובב בתחנת הרכבת בכלכתה ומנסה להבין איפה הוא או למצוא עזרה.
אמרו לי שאנשים מבוגרים שלא מכירים את התחנה הזו לא נכנסים אליה לבד מרוב שהיא עמוסה וצפופה, והצילום בחלק הזה של הסרט היה כל כך מעולה, ביחוד בסצינה הספציפית הזו שהצליחה להדגיש כמה הוא קטן וכמה עמוס מסביבו. (2)
סצינה נוספת שהפכה לי את הקרביים וכיווצה לי את הלב היא סצינת הסיום בג'אנקשן 48. אני חושבת שממש קפצתי מהכסא כשהבנתי שזה פתאום נגמר ככה. (3)
מאוד אהבתי גם את הכניסה הראשונה לביצה החיזרית ב-המפגש. הצילום שם פשוט מעביר את התחושות של הורטיגו והחרדה והרעש המחריש אוזניים, ואיך שפתאום הגרביטציה משתנה. זה היה פשוט קטע משוגע, רק בגללו התכוונתי להגיע לראות את הסרט שוב בקולנוע (אבל לא הסתדר בסוף). (4)
עוד רגעים שריגשו ו/או הדהימו אותי בקולנוע השנה:
5. אני אסכים פה עם רד פיש, שהצינה של הים בהתחלה בקובו שהיא מהממת.
6. וגם הסצינה של הסיפור בכפר, שהיא מהממת בעיקר כשחושבים על איך שצילמו את הדבר הזה. אבל תאכלס, זה פשוט להגיד שכל קובו הוא רגע מדהים בקולנוע השנה, כי איך לעזעזל עשו את הדבר הנפלא הזה?! (יש הרבה סרטי יו טיוב שמראים איך, הנה אחד: https://www.youtube.com/watch?v=zHyTYL1Z1aM)
7. רצף הסיום בחיים הסודיים של חיות המחמד סוחט ממני דמעות בכל צפיה.
8. *ספוילר* לחיים משוגעים: הרגע שבו שתי הגיבורות מתחלפות במאניה ובדיכאון.
9. בלחץ, מסיבת העיתונאים בזואוטרופוליס (ככל שעובר הזמן אני פחות מאוהבת בסרט הזה, אבל זו היתה סצינה מאוד מאוד אפקטיבית להעברת המסר).
אני לא מצליחה לחשוב על עוד סצינות שממש נחקקו בזכרוני ברמה שמצדיקה איזכור, מתבאסת שלא ראיתי את אנומלסיה.
משחק הניחושים בקלוברפילד...
תודה על הרענון!
עוד כמה דברים
פרס נוסף ששכחתי לציין זה שיר השנה (שלא יצא השנה), שלגמרי הולך ל "Sabotage" של הביסטי בויז. שמעתי אותו שלוש פעמים בשנה שחלפה: פעם אחת ב"פשע אמריקאי: אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" הנהדרת של ריאן מרפי. זה היה בפרק הכי מיותר בעונה, אבל עדיין אחלה שימוש. הפעם השנייה הייתה בסצינה משעשעת ב"שכנים 2" המעולה. אבל הפעם הכי טובה הייתה ללא ספק בסצינת השנה שלי ב"סטאר טרק: אל האינסוף". קולנוע הוא הרי שילוב של קול ותמונה, ולדעתי זה ההרמוניה בין שניהם באה לידי ביטוי באופן מושלם בסצינה הזאת. הקטע הקצר הזה לגמרי עושה בית-ספר לסרטים כמו "יחידת המתאבדים" על איך להשתמש בשירים בסרט. והוא גם מחווה לסרט הראשון מ 2009.
וקצת על טלוויזיה (וסטרימינג), שצצה שוב ושוב בתגובות באתר השנה ועכשיו אפילו הגיעה לרשימת רגעי השנה:
"סטריינג'ר ת'ינגס" – לא התלהבתי מהסדרה הזאת כמו כל האינטרנט ואחותו. אובר-רייטד בטירוף. מצד שני, אולי נהייתי ציניקן מדי מכדי להנות מדברים. לדעתי כתבתי כאן באופן די טוב את דעתי עליה, אז אני פשוט אקשר. בכל מקרה, כולם היו עסוקים בלהתלהב מוינונה ריידר and those meddling kids אבל לדעתי הכוכבת האמיתית הייתה נטלי דייר, שגילמה את ננסי. בהחלט אשמח לראות עוד ממנה בעתיד.
התכנים של נטפליקס שראיתי השנה – חדשים וישנים יותר – נעו בין מצויינים (החצי הראשון של עונה 2 של "דרדוויל") ללא משהו ("לוק קייג'") לקרינג'יים לגמרי ("קימי שמידט"). עונה 3 של "בוג'ק הורסמן" כרגיל הייתה פנטסטית, עם פרק תת-ימי אחד מופלא. עוד עונה שגורמת לך לצחוק ולחשוב ואז נותנת לך אגרוף רגשי בבטן.
אבל אם כבר, היה משהו שעשה את זה יותר טוב, ולדעתי גם היה הדבר הכי מצחיק ב 2016, וגם זה עם השירים הכי טובים, יותר מ"מואנה" או "לה לה לנד". זה לא היה סרט או תכנית, אלא מופע סטנד-אפ (אם אפשר לקרוא לזה ככה) של בחור בן 26 בשם בו ברנהם. "Make Happy" גם גרם לי לצחוק ולחשוב, עם שירים על הנמכת ציפיות מהמין השני או התאבדות. הוא נגמר בשיר שהוא חצי פארודיה חצי קריאה לעזרה וזה בכלל שיר על בוריטו. ואז מגיע עוד שיר שמסובב עוד יותר את הסכין שהקודם תקע בכם. שום דבר לא ערער אותי רגשית השנה יותר מ 10 הדקות האחרונות של המופע הזה. ללא ספק הדבר הכי טוב ש"לא הופץ" פה ב 2016. לרוץ ולראות (זה יותר קל אם יש לכם נטפליקס).
אבל כמובן שהדבר הכי חשוב ב"נטפליקס" זה "סדרה של צרות". נראה לי שציינתי פעם או פעמיים שזה הדבר שאני הכי מחכה לו בעולם בערך כרגע. כל פעם שאני נזכר שזה יוצא השבוע אני צריך להתאפק מלצרוח. בבקשה שיהיה טוב.
אה כן, וכולם הצביעו להופעות הכי טובות שלהם בקולנוע, אבל אם מדברים גם על טלוויזיה אז כדאי לציין גם את: ג'ון ברנת'ל ב"דרדוויל", וויל ארנט ב"בוג'ק הורסמן", בערך כל הקאסט של "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" וג'פרי דין מורגן ב"מתים המהלכים".
אה, מוסיקה קלאסית.
וכן, ביסטי בויז במאה ה23 של סטארטרק זה מקביל לבטהובן היום.
תודה שהכרת לי את Bo Burnham
השיר על הבוריטו Bo Burnham – Can't Handle This (Kanye Rant) – MAKE HAPPY
אם כבר להכניס את משחקי הכס
אני חושב שמגיע קרדיט גם לרבע השעה הראשונה של הפרק האחרון, אלו היו 15 דקות עשויות בצורה מושלמת עם פסקול שעד היום עושה לי צמרמורת.
נכון מאוד.
(ל"ת)
רגעי השנה
תכלס השנה בכיף הייתי יכול לחלק את רגעי השנה בין ארבעה סרטים: 'לה לה לנד', 'הייל סיזר', 'איש האולר' ו'לעבור את הקיר'. אבל באמת שהיו עוד כמה רגעים קטנים בסרטים ששווה להיזכר בהם, לפעמים הם משווים צפייה חד משמעית בכל הסרט, לפעמים הם הסצנה היחידה שטובה בו.
אז הנה רשימת רגעי השנה שלי, וזאת אולי הרשימה הכי טובה שהייתה לי בנושא:
20. תפוח. דוקטור סטריינג'.
19. אריזת קופסאות. 'כלבי מלחמה'.
18. אוטובוס הקסמים. 'איש האולר'.
17. דוב. 'האיש שנולד מחדש'
16. 'בא לי סטייק'. 'לעבור את הקיר'.
15. מונטאז'. 'איש האולר'.
14. הסוף. 'המפגש'.
13. משפחה מוזיקלית. 'קפטן פנטסטיק'.
12. אמבולנס מאולתר. 'איילים'.
11. כף יד רוקדת. 'קומדיה אלוהית'
10. אפשר חתימה? 'לעבור את הקיר'.
9. מייקל קיין מלחין את הטבע. 'נעורים'.
8. אם העולם היה מורכב מחיות. 'קומדיה אלוהית'
7. Would That It Were So Simple. שיעור בלשון עם רייף פיינס. 'יחי הקיסר!'.
6. בנות אוהבות לעשות חיים. 'אנומליסה'.
5. 'אין גברות' 'יחי הקיסר!'.
4. שיחת סקס באינטרנט, ממש לא מה שחשבתם. 'חטאים קטנים'. וואו.
3. מכתב מלינקולן. אני מאוד לא אהבתי את 'שמונת השנואים', אבל סצנת הסיום של הסרט פשוט אדירה ממש. מופת קולנועי.
2. שיעור בריקוד עם רייף פיינס. 'גלים גבוהים'. הולי שיט.
1. 'לה לה לנד'. אם חייבים לבחור רגע, אז כמו דורון, את הסיום. אבל מבחינתי כל הסרט הזה הוא רגע אחד לא נורמאלי.
אז אם הגבול בין טלוויזיה לקולנוע התטשטש עד לכדי כך שמשחקי הכס נמצא ברגעי השנה,
אציין בזאת שהיצירה המצולמת הטובה ביותר שראיתי השנה היא העונה השנייה של "פארגו". וכן, זה מ-2015, אבל זה שודר בארץ בסוף אותו דצמבר ככה שאם זה היה סרט לפי חוקי עין הדג הוא היה נחשב ל-2016.
וזאת לא בסה"כ המלצה על סדרה שאני אוהב, אני באמת סבור שמדובר ביצירת מופת שראוי שתיזכר לדורות. אחת העבודות הכי מושלמות שעיניי חזו בהן, מכל אספקט. אין לי ולו חצי מילה רעה להגיד על שום דבר שם. דמויות מדהימות, תסריט מבריק וחף מבעיות, עשייה קולנועית משובחת בהרבה ממשחקי הכס עם כל הכבוד, ובעיקר הידוק ומיקוד שנדיר לראות, אשכרה משהו שכל תוספת או כל הסרה קטנה של דברים ממנו ייפגעו בו. וכל זה מגיע בסדרה שהעונה הראשונה שלה הייתה די זוועת עולם.
באמא שלי שאני לא יכול להמליץ על זה מספיק. 10 השעות הכי מענגות שהיו לי בשנים האחרונות.
זהו, הוצאתי את זה.
ממש ממש מסכים
(ל"ת)
יאפ
(ל"ת)
מסכים לגמרי חוץ מזה שלדעתי העונה הראשונה גם הייתה טובה מאוד למרות שאיבדה גובה לקראת הסוף. ופטריק ווילסון הוא השוטר הכי bad-ass שנראה בטלוויזיה בהרבה שנים האחרונות
חולק על השבחים לעונה הראשונה.
היא הייתה משוחקת מדהים, מבויימת בגאונות, הייתה לה אווירה מדהימה ובסופו של דבר גם נורא התחברתי לדמויות.
אבל מה, הכתיבה של הסיפור, של הנראטיבים ושל מהלכי העלילה, אני ברצינות לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי יצירה שכתובה כ"כ גרוע ואמורה להילקח ברצינות. על הטיפשות והנאיביות של כולם בסדרה הזאת אנשים התלוננו מספיק, וזה בהחלט הסיח את הדעת לרעה, אבל אני לא מדבר אפילו על זה. אני מדבר על שטויות שכל אדם שקרא מדריך כתיבה אחד בחייו אמור לדעת לא לעשות. למשל: עלילות שלמות שמפותחות כמה פרקים – אבל אז נזרקות לפח, לפני שהן הספיקו באמת להסתיים, ואף אחד לא מזכיר אותן אח"כ, כאילו מעולם לא היו. היו גם עשרות דברים שהיו צריכים הסבר, אבל לא באמת הוסברו. יש מקום למסתורין בסדרות מתח (דוגמה לסדרה שעושה את זה נכון – "תמרות עשן"), אבל פה כל הדברים שלא הוסברו נטו הייתה חידתיות לשם החידתיות. וכמו כן היא מכילה את אחד החורים – עזבו חורים, זה לא חור, זה תהום חסרת תחתית – הכי איומים שראיתי בחיים שלי ורק על זה היה צריך לשלוח את התסריטאי למחנה חינוך (לכתיבה) מחדש. הסדרה לא מצליחה להחליט ולו לרגע אחד מי הגיבור, מי המספר, ועל מה כל הסיפור, מה שיוצר חוסר מיקוד שפשוט מפריע לצפייה וריכוז. אה, ולורן מאלבו? אחד הנבלים הכי פתטיים וגרועים ביחס להייפ שעשו מהם. אשכרה כאילו הוא נכתב על ידי ילד בן 14 שראה פעם ראשונה בחיים שלו ארץ קשוחה או האביר האפל או שבעה חטאים ומתוך מחשבה של "אני אצור את הרוצח הפסיכופת האייקוני הבא של הקולנוע!!!1" מבלי באמת להבין מה הפך את שיגור, הג'וקר או ג'ון דו לאייקוניים.
אם לא הייתי רוצה להדחיק את הסדרה הזאת מהראש שלי אני גם הייתי שולף לכם עוד דברים שהתסריט שלה פשוט טעה בהן באופן מרושל שקצת קשה להאמין, אבל תאמינו לי שמצאתי מספיק במהלך הצפייה ואני פשוט לא זוכר. היו בעולם הזה סדרות עם כתיבה גרועה – אבל כזאת תאונת דרכים של טעויות ועבירות כתיבה לא ראיתי מימיי בדרמה בקאליבר הזה.
הפער בין העונות בעיקר גורם לי להרגיש מרומה על זה שבזבזתי 10 שעות שלא יחזרו לי מהחיים על העונה הראשונה, כשבעצם לא הייתי צריך לצפות בה כלל ויכלתי לעבור ישר לשנייה.
על איזה בור אתה מדבר?
בתור מי שנהנה מהעונה הראשונה וניגש לשנייה עמוס ציפיות בגלל כל נהיים – וקצת התאכזב, אני יכול לומר שחלק ניכר ממה שאמרת כאן נכון גם לעונה השנייה.
חורים בעלילה, אנשים שעושים שטויות בגלל נאיביות או טיפשות, מי הגיבור, מי מספר, נבל/נבלים פאתטיים לפרקים וכן הלאה, דמויות שקשה מאד להזדהות איתן וכו'.
אז כן, נהניתי גם מהעונה השנייה, אבל עם הסתייגות, וקשה היה לי להתפעל ממנה כל כך כמו הביקורות שקראתי.
אה, ופרק הסיום היה כל כך חלש ואנטי קליימקטי.
מסכים איתך לגבי פרק הסיום
גם לאחים כהן יש נטייה לאנטי קליימקס אבל כזה שיש בו משהו חד ומדויק, בסדרה זה הרגיש ההפך מרוח ומפוהק. לגבי כל השאר פחות מסכים, לא ראיתי את העונה הראשונה אבל השנייה מדהימה. אך לא היצירה הטלווזיונית הכי טובה שקיימת (כפי שמשתמע מדבריו של שנאוצר (המקום של זו שמור קודם כל ל"סמויה" ואז ל"שובר שורות"). גם לא הכי טובה ב2016, כל עוד יש את "סמוך על סול".
האמת שברגעי השנה שלי הייתי מכניס אחד מה"עי''ג"
סופי מתחבאת מהענקים בוואן שוט עוצר נשימה ומרהיב. ספילברג מראה שגם כשהוא עושה סרט חביב ותו לא הוא יודע להבריק ברגעים קולנועים וירטואוזים מדהימים שבמאים אחרים היו יכולים רק לחלום להגיע לרבע מזה.
אם כבר טלוויזיה
אז "ליל האירוע" עולה על כל פיסת צלולאיד או מקבץ פיקסלים שיצא השנה.
לעניות דעתי המלומדת.
בהחלט
חוץ מזה שאני כמעט לא הולכת לקולנוע.
מופלא. ולא רק כי אני יודעת מיד ראשונה איך אקזמה יכולה לשגע ומכירה את התלות במשאף ונטולין. איך הכניסו כל כך הרבה ריאליזם והומור וביקורת חברתית ומורכבויות אנושיות ומשחק מדויק בכל הנד עפעף ומוזיקת פתיחה בלתי נשכחת ופרטי יומיום בתוך עלילה אפית כמעט איז ביונד מי. איכות שהזכירה לי את "אימפריית הפשע".
ולפעמים סתם ככה אני נזכרת ברגעים מתוכו. כנראה שהחביב עלי הוא האישה שחולצת נעלי עקב אימתניות, מניחה אותן על השולחן ויוצאת בנעלי ספורט.
מה מפתיע באי-כלכליות של לייקה?
האם ההסבר המתבקש לא מספיק טוב?
עד כמה שאני הבנתי
נראה לי שההפתעה היא פחות מעצם האי כלכליות של לייקה, ויותר מהרעיון שאולפן יכול להמשיך להתקיים ולהוציא עוד ועוד סרטים שנוקטים בגישה הלא כלכלית הזו.
כמובן שאתה לא חייב להתנהל באופן מחושב כלכלית כשהבעלים של החברה הוא אבא שלך, והוא במקרה גם המייסד של חברת נייק.
הלוואי שעוד מיליארדרים היו משקיעים את הכסף ביצירת סרטים שיכולים להישאר נאמנים נטו לחזון האמנותי ולא צריכים להתכופף כדי להתאים למה שנתפס כ"טעם הקהל".
תהיתי מתי סוף סוף הגבול בין טלויזיה לקולנוע סוף סוף יפרץ
אני חושב שבשנים האחרונות אנחנו חווים את תור הזהב של היצירה הטלוויזיונית ברמה שהיא הרבה פעמים עולה על הקולנוע . סדרות כמו "ליל האירוע" "פארגו" "משחקי הכס" גורמים לי לחשוב אם הטלויזיה שלנו נהית כל כך מעולה, מה עתידו של הקולנוע. אגב בעיני אחד הרגעים הטובים ביותר היה: אל מול הדמגורגן ב"stranger thing"
טיפשי מצידי אני יודע, אבל לרגע אחד קיויתי כל כך שסרט השנה של האלמקטד"א יהיה דדפול.
כי גם דבר כזה עוד לא נעשה מעולם כל כך נכון.
אם זה מעודד אותך, הוא ממשיך למצב את עצמו כמועמד אפשרי לאוסקרים
הוא זכה גם במועמדות של גילדת העורכים בקומדיה וגם במועמדות של גילדת התסריטאים לתסריט מעובד.
אחלה טקס
גם לי אגב יש זיכרון חלש מאוד לפרצופים ואפילו גם לשמות. קורה לי הרבה פעמים שאני שוכח שמות של אנשים ו/או איך הם נראים. לא ידעתי שיש לזה שם אגב.
בכול מקרה, הסרט הגרוע שלי של השנה הוא בלי תחרות 'יחידת המתאבדים'. הסרט הזה הוא כישלון מכול כך הרבה בחינות שאין לי מושג איך אפשר להנות ממנו. בין אם זה העלילה הכול כך מקושקשת שאי אפשר להבין אותה גם אם מנסים (בערך באמצע הסרט שמתי לב שאין לי מושג מה קורה על המסך ושזה גם לא אכפת לי), הדמויות הלא מעניינות, האקשן המשעמם, ההומור הפתטי, האפקטים העלובים, הנבל האדיוטי, הג'וקר שנראה כאילו נלקח מסרט של אדם סנדלר, העריכה והויזואליה שעושים כאב ראש, הפסקול המאגניב שאין לו קשר לשום דבר ועוד ועוד ועוד.
לעומת זאת, אני לא הולך להפתיע אף אחד עם סרט השנה שלי. 'לה לה לנד' הוא סרט קסום, מופלא, מרהיב וכול כך כיפי שהוא גרם לי אחרי ההקרנה לרצות לרקוד סטפס. כבר חודש אני שומע את הפסקול שלו בלופים וכבר מחכה לראות אותו פעם שנייה ושלישית ורביעית ושמינית. באמת שכבר לא עושים סרטים כאלה היום.
אני ממש חלש בלעשות רשימות של רגעי השנה, אז פשוט תדמיינו שמקומות 1-20 אצלי זה כול הסצנות של 'לה לה לנד'. כול אחת מהן בנפרד יותר טובה מכול היקום הקולנועי של DC, זה בטוח.
הייתי צריך להמר על אנומליסה!
הייתה לי תחושה שזו תהיה הבחירה. באמת תוהה למה חיכיתי כל השנה כדי לראות אותו, אבל תודה להקרנת עין הדג שבזכותה סוף סוף צפיתי. סרט מצוין.
סרט השנה שלי הוא לה לה לנד, מסיבות מובנות. לא צריך להכביר במילים. גאוני. לא מנצח את וויפלאש, שהוא אחד הסרטים האהובים עליי (וגם בו צפיתי לראשונה השנה!), אבל מגיע מאוד קרוב לשם. זה למה אני אוהב קולנוע. זהו.
מבחינת הסרט הגרוע של השנה, מסכים עם הבחירה – באטמן נגד סופרמן. פשוט מזעזע מה שעשו שם לדמויות הקומיקס המוכרות האלה. אמנם מעריץ מארוול, אבל האייקונים האהובים עליי מדי סי הם באטמן וסופרמן (והפלאש. מת על הפלאש) ופשוט עשו להם רצח אופי פה. דווקא וונדר וומן, שאף פעם לא חיבבתי, הייתה החלק הכי טוב בסרט. כל הכבוד לגל גדות. מודה שבאטפלק לא רע בכלל, אבל זה לא הבאטמן שציפיתי לקבל, בטח לא בהקשר של הסרט עם סצינת מרתה ההזויה ובכלל כל ההתנהלות שלו. לפחות אלפרד היה נהדר.
מצד שני, בכל זאת שמתי אותו כ"ככה-ככה". גם אני לא טרחתי לצאת לקולנוע בשביל סרטים גרועים, אז לא היה באמת סרט ששנאתי. אפילו לבאטמן נגד סופרמן היו רגעים סבירים, כמו שכבר אמרו. יש הרבה יותר גרועים ממנו, הוא פשוט אכזב הכי הרבה לעומת הציפיות.
מבחינת 20 רגעים מוצלחים בקולנוע (עם הסברים קצרים!):
20. המספרה, "אומריקה" (דרמה במיטבה, במיוחד אחרי הבילד אפ של הסרט לרגע הזה)
19. יער בוער, "ספר הג'ונגל" (משום מה ממש התלהבתי, אבל גם השירים היו אחלה)
18. לוויה, "שבוע ויום" (תפס אותי לא מוכן)
17. קוויקסילבר באחוזה הבוערת, "אקס מן אפוקליפסה" (לפחות היה את זה)
16. המשפט, "מיס סלואן" (משחק מצוין, אפילו הופתעתי מהטוויסט)
15. האורגיה, "מסיבת נקניקיות" (דפאק)
14. ילד בודד בתחנת רכבת, "סארו" (הרגשתי לחלוחית בעיניים)
13. לבד על הגבעה, "באש ובמים" (במיוחד הסוף של הסצנה הזאת)
12. הקרדיטים, "דדפול" (וגם סצנת הסיום מבריקה)
11. קרב במימד המראה, "דוקטור סטריינג'" (אפקטים מוצלחים במיוחד)
10. סצנת הדוב, "האיש שנולד מחדש" (עדיין רועד מהמחשבה על זה)
9. זריקת קלף, "האשליה 2" (הסצנה היחידה ששווה בסרט)
8. יש פה מישהו!, "לא לנשום" (מתח גבוה)
7. תאונת דרכים, "להילחם על זה" (הייתה לי צמרמורת)
6. דה רוק יודע לשיר, "מואנה" (You're Welcome!)
5. מונטאז', "איש האולר" (עשו מונטאז'ים טובים השנה בקולנוע, גם של דדפול היה מצוין)
4. הקרב הגדול, "רוג אחת" (נחשיב את זה כרגע כי זה היה נהדר)
3. מספר סיפורים, "קובו ושני המיתרים" (וההתחלה. והשלד הענקי. והפגישה עם ביטל)
2. אודישן, "לה לה לנד" (וגם הסיום. והמונטאז'. והסטפס. וההתחלה. כל הסרט)
1. קרב בשדה התעופה, "קפטן אמריקה מלחמת האזרחים" (אבל מסכים שמרדף האיגואנה מנצח אם זה נחשב)
ואחרי שחזרתי מלה לה לנד
הוא לחלוטין סרט השנה שלי. זה כל כך לא הז'אנר שלי, וזה גם כל כך עבד עלי. הסרט פשוט קסום ומיוחד, השירים קליטים מצד אחד אבל הם לא להיטים חסר תוכן מצד שני. ראיין גוסלינג הביא פה לדעתי את ההופעה הכי טובה שלו עד כה והתברג כאחד השחקנים האהובים עלי ואמה סטון כהרגלה חיננית ומהפנטת.
לטעמי, יותר טוב אפילו מוויפלאש.
15 הרגעים שעשו לי את השנה (כולל טלוויזיה)
הייתה שנה אדירה למדיום הקולנועי, לדעתי! כל כך הרבה רגעים נהדרים.
אלה ה15 שלי.
15. מונטאז׳ משחקי קופסה, ״דרך קלוברפילד 10״.
14. Sweet Child of Mine, ״קפטן פנטסטיק״.
13. ״משחקי הכס״, 15 הדקות הראשונות, פרק 10 עונה 6.
12. שיר פתיחה מסתובב, ״Youth״.
11. No Dames, ״יחי הקיסר״.
10. שיר יום הולדת, ״Hunt for the Wilderpeople״.
09. וידוי של מתנחלת בפאנל, ״המתנחלים״.
08. שעת סיפור, ״קובו ושני המיתרים״.
07. הסוף, ״קרול״.
06. שיר פתיחה בשוט אחד, ״לה לה לנד״.
05. סוף, ״לה לה לנד״.
04. העימות עם ג׳ימי, פרק 9 עונה 2, ״Better Call Saul״.
03. התפנית, ״חדר״.
02. הפיילוט, ״ליל האירוע״ (הולי פאקינג שיט, זה היה מדהים).
01. סקס, ״אנומליסה״ (אין לי מושג איך אף אחד לא מזכיר את הסצינה הזאת. סצינת הסקס הכי טובה שראיתי בקולנוע, כנראה איי פעם)
ציינו כאן כמה פעמים
את no dames מ'יחי הקיסר' כאחד הרגעים הקולנועיים של השנה. זו אמנם אחת הסצינות המוצלחות בסרט, אך לעניות דעתי היא לא משתווה לסצינת הצוללת.
הסרט הגרוע של השנה/הסרט הטוב של השנה
בלי ספק הוא מסיבת נקניקיות. כן, באטמן ויחידת המתאבדים לא עובדים בשום צורה אבל לפחות אנשים (אפילו מעריצים שלהם) מודעים לפגמים שלהם. איכשהו מסיבת נקניקיות עבר מתחת לראדר כאיזה יצירה חתרנית מהוללת קורעת מצחוק כאשר היא יצירה עבשה משעממת עם בדיחות 9gag מלפני שמונה שנים שגם אז לא היו עד כדי כך מצחיקות.
וזה לפני שנכנסים לכך שהמסר האנטי-דתי שלו מבולבל (יש אלוקים ויש עולם הבא, הם פשוט לא משהו) מעורב עם ניהליזם רעיל (סמים!סקס!סמים!סקס!סמים!סקס!) ,החלקה-על-סף-עידוד של אונס ועוד אלפי ניטפוקים ברמת הסרט שאם הוא היה אשכרה מתאמץ להצחיק היה אפשר להחליק את זה ב"זה קומדיה טיפשית" אבל זה לא.
וזה גם בלי שנכנסים לתלונות על השמועות של היחס לאנימוטרים מאחורי הקלעים של הסרט.
בין זה לבין לה לה לנד והמפגש, היו הרבה סרטים השנה שרק על סמך הרעיון מאחוריהם רציתי לאהוב אותם ומשהו לא לחלוטין עבד לי, אבל אף אחד לא גרם לי לשקול את כל מערכת היחסים שלי עם היוצרים כמו מסיבת נקניקיות.
לפחות השם שלו מדויק- לראות אותו זה בהחלט כמו להיות בחברת גברים-לא-מצחיקים שמריצים דאחקות ומפנטזים על מין בכל שנייה, בעודך מתפלל שמישהו מעניין יגיע להושיע אותך מהמסיבה הזאת.
הסרט הטוב של השנה הוא עקרונית, מכונת הכסף. אבל מכיוון שהוא זכה למספיק חשיפה אני אצעק את הסרט השני שהוא יצירת מופת של השנה – הדיבוק.
טוב, אני יודע שכבר מראש הסיכוי שסרט פולני בכיכובו של שחקן מעורר מחלוקת ישראלי מבוסס על הצגה יידישית בז'אנר האימה לך הלך לגרוף קהל גדול מדי אבל ההתעלמות הרחבה מהסרט הזה מכאיבה לי.
בזמן שאני שומע שבחים מכל עבר על סרטים בסדר גמור עד בסדר כזה מינוס כמו הבאבאדוק, זה עוקב אחריי והמכשפה, יש סרט אימה אומנותי שטס לכולם מתחת לראדר, וחבל.
ההופעה הטובה עד כה של איתי טיראן, בסרט אימה-חברתי שמזכיר סרטי פולנסקי מוקדמים (רק בהיפוך מסוים) בעל מסר מהדהד, ועבודה מאחורי ולפני המצלמה מדהימה.
אם כבר הוזכר קרב הממזרים של משחקי הכס
אני חושב שאחת הנקודות המדהימות ביותר לזכותו היא שפרק 9 נפתח עם סצנה מדהימה וגרנדיוזית, שהייתה מהוללת בכל מקרה אחר, גם ברמות קולנועיות, אבל היא פשוט נשכחה לגמרי בגלל ההפקה המדהימה של הקרב הגדול.
לגבי הבחירות עצמן של הרגעים הגדולים, והסרטים שזכו לקטוף את פרסי הדגים שלה, אני פחות יכול להתייחס, כי אחוז גדול מהם עדיין לא ראיתי, אז אני פשוט אשתמש בבמה הזו כדי להוריד את הכובע ולהודות שוב לדורון, ולאנשים שעובדים מאוחרי הקלעים, על אחת הפינות הכי חמות והמעניינות באינטרנט.
ש"הכוח" יציל אתכם משגיאה במסד הנתונים![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
תודה על ההסבר דורון, עכשיו אני כבר לא אעלב כשאתה לא אומר לי שלום בהרצאות
וכל הכבוד על הבחירה באנומליסה, חששתי שהוא יישכח כי הוא יצא בסוף 2015 ושמחתי מאוד לגלות שלא כך הוא. כמובן שאני עדיין מחשיב יותר את סינקדוכה שהוא יותר איב"י ורב-שכבתי באופן קאופמני שכזה כמו שהסברת, אבל גם אני הייתי רוצה לראות עוד מהריאליזם/הנטורליזם המינימליסטי והמינורי של אנומליסה, כאשר כמובן שמייקל סטון מעורר אצלי הזדהות בדיוק כמו קיידן קוטארד, ג'ואל בריש, צ'ארלי קאופמן הפיקטיבי מאדפטיישן ובעצם כל (אנטי-)גיבור קאופמני אחר.
אגב, שמתם לב ששלושת סרטי האנימציה הכי נחשבים ביקורתית של העשור הנוכחי – לשבור את הקרח, הקול בראש ואנומליסה – מציבים במרכזם גיבור/ה שמתנכר/ת לאנשים הקרובים אליו ביותר, בראש ובראשונה בני משפחתו, אבל עדיין מצליח/ה לעורר את אהבתם ואהדתם של הצופים? שווה דיון.
אבל זה לא בדיוק הגיבור הראשי
ב'לשבור את הקרח' אנה היא גיבורה לא פחות מאלזה, וב'הקול בראש' הגיבורה היא בתכלס ג'וי. ככה אני רואה את הדברים בכל אופן (ואת אנומליסה לא ראיתי).
וכשלאנה אכפת מאלזה והיא דואגת לה, וכנ"ל ג'וי וריילי, די הגיוני שהרגשות האלה מועברים גם אל הצופה.
זה אמנם נכון, אבל...
האהבה והחיבה שהקהל רוחש לריילי לא תלויות באיך שהדמויות האחרות מתייחסות אליה, מה גם ששמחה איננה דמות חיצונית, אלא בסך הכול ייצוג של רגש שקיים אצל ריילי; כלומר זה לא שבאמת קיים בראש של ריילי יצור בשם ג'וי שמנסה לעודד אותה לשמוח, זאת פשוט המחשה לאיך ריילי מנסה לעודד את עצמה אחרי מעבר הדירה. כנ"ל אלסה – המגניבות שלה והיותה מודל לחיקוי לא קשורים לאיך שאנה מתייחסת אליה, אלא בזכות עצמה, מה שיש לה, מה שהיא עושה, הכוחות שלה, השיר שלה וכן הלאה. במקרה של אנומליסה זה קצת יותר מורכב, כי מייקל סטון לא אמור להיות דמות מופת שהצופים אמורים לחקות, ובכל זאת מה שהוא מרגיש והמצב שבו הוא נמצא בסרט עובר אל הצופים וגורם להם לאהוד אותו, גם כשהוא מתייחס לאחרים לא יפה. (כתבתי משהו דומה על באה בקלות לפני שנתיים, אבל אוליב פנדרגסט של אמה סטון בהחלט לא עונה על ההגדרה של "דמות שמתנכרת לאנשים הקרובים אליה ביותר בכוונה", זה פשוט תוצר לוואי של הפעולות שלה בסרט. בכל מקרה אני תמיד אוהב לראות דמויות ראשיות כל-כך טובות שבא לחבק אותן, למרות שאינן מושלמות.)
אוקיי, מסכים לגבי אלזה, היא אהודה בזכות עצמה
לגבי ג'וי אני לא מסכים. איך אפשר לפטור אותה בטענה שהיא המחשה ולא באמת קיימת? כל הסרט עוסק ב'המחשות' האלה, הן הדמויות המרכזיות. ריילי עצמה היא מאוד משנית. אפשר למצוא ברשת סרטון שמחבר את כל הסצינות שמתרחשות מחוץ לראש שלה – הוא אורך 15 דקות.
היא גם דמות ראשית וגם המחשה
הכול מוסבר כאן.
טלויזיה וזה
לא יודע אם הוזכר כאן, אבל הדבר הכי מצחיק-חכם-שנון שיש על המסך הקטן עכשיו זה כמובן 'ויפ' עם קאסט אדיר, כתיבה משובחת (סורקינית משהו) והכי חשוב – אקטואלית יותר מתמיד.
אם כבר ברגעים טלויזיונים עסקינן, אז 'Kissing Your Sister' הוא אחד הפרקים הטובים ביותר בסדרה באופן פרטני, ופרק הסיום – שבלי לספיילר יותר מדי, מכה בך שוב ושוב עד לסיום (הלא) מפתיע. קתרזיס מושלם.
ג'וליה לואיס דרייפוס היא הגדולה מכולן. ומכולם.
בשנים האחרונות הייתה קשה לי ההתעלמות של האקדמיה לטלוויזיה מהעבודה עוצרת הנשימה של אמי רוסום ב"חסרי בושה", והיא עדיין מבאסת אותי. אבל כשהתחלתי לראות את עבודת המחץ של גברת דרייפוס ב"ויפ" התנחמתי בעובדה שהפרסים האלה הולכים למישהי שמגיע לה. כי אלוהים ישמור. יש הרבה מה לשבח בסדרה הדגולה הזאת: התסריט המדויק (עם הדיאלוגים הכי חדים שנכתבו לסדרה של HBO אי פעם, לפחות מאלה שאני ראיתי), עבודת האנסמבל הנהדרת והבימוי החד, אבל בראשן עומדת מלכת השחקניות של המסך הקטן. הדברים שהאישה הזאת יודעת למכור בהבעת פנים אחת או בוואן-ליינר בודד הם מסוג הדברים ששחקנים אחרים לא יוכלו לעשות בקריירה שלמה. פאיקנג אלילה.
כל מילה!
מגובה על ידי:
2012 – פרס אמי
2013 – פרס אמי
2014 – פרס אמי
2015 – פרס אמי
2016 – פרס אמי
עוד לא השתכנעתם? לכו לבינג' כבר!
זה מעבר לזה
זה לא סתם הכמות של הפרסים. היא בין השחקנים היחידים שקיבלו אמי של שחקן/שחקנית ראשית על שלושה תפקידים שונים (סיינפלד, כריסטין הישנה, ויפ)
על סיינפלד היא זכתה כמשנית :)
מה שכן, בהנחה והיא תזכה שנה הבאה (ויש יסוד סביר להאמין שזה יקרה), היא תהיה שיאנית האמי (יחד עם קלוריס ליצ'מן). בינתיים היא בתיקו עם אליסון ג'אני, שגם לה מגיע מקום באיזשהו פנתיאון.
לא רואה את 'ויפ', ולא אכפת לי כמה היא מושלמת וכמה דרייפוס נהדרת בתפקיד.
לא לתת לאיימי רוסום פרס על עונה 4, או לפחות אחד על עונה אחרת זו פשוט להיות חסר בושה!
אותו הדבר כאן
רק בדיוק הפוך. שנקרא לזה תיקו?
![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא בדיוק.
כי דרייפוס זוכה בינתיים.
וגם לקרוא לה איימי כששמה הוא בפירוש אמי זה לא לעניין :)
זאת הבעיה בכל חנוניות האוסקר-אמי-טוני-גראמי הזאת: תמיד יהיה מצב שבו תיקרע בין שתי תצוגות משחק או עבודות צילום או שני סרטים שאתה פשוט אוהב ממש, ובמידה שווה. כשאתה חושב על מי יותר טוב ממי ולא על מי טוב, נקודה, ולמה, זה הופך את הכל לספורטיבי ומביך. מה שאמי רוסום עשתה בארבע העונות הראשונות של שיימלס היה עוצר נשימה בכל מובן אפשרי (הסצנה הזאת היא אחת הדוגמאות הכי טובות שאני , אבל כשראיתי את ההופעה של דרייפוס בויפ הבנתי שזה סופרלטיב שתופס גם לגביה. והאמת שסלינה היא דמות כל כך גדולה מהחיים, שאני מאמין שתואר ״ההופעה שזכתה במספר הגדול ביותר של פרסי אמי רצופים״ יושב עליה מצוין. שיימלס, אגב, הוגדרה כדרמה בשלוש עונותיה הראשונות, ככה שהתחרות של רוסום באותן שנים הייתה בעיקר מול שחקניות כמו ג׳וליאנה מרגוליס וקלייר דיינס. ובאופן כללי, הפאדיחה המביכה באמת של האקדמיה לטלוויזיה במקרה הזה היא שרוסום לא הייתה אפילו מועמדת לאמי כל שש השנים האחרונות, וגם בעמיתה למסך, וויליאם ה׳ מייסי, האמיז נזכרו שהוא אליל רק אחרי שהסדרה העבירה אותו להתחרות מול הופעות פחות ״רציניות״.
לדבר על למה אני אוהב סצנות מסוימות זה מהנה אפילו יותר מלדבר על למה אני אוהב סרטים מסוימים.
אין לי אפילו הסבר רציונלי למה. זה פשוט כיף. (התיאורים עצמם נטולי ספוילרים, אבל הלחיצה על הלינקים, מן הסתם, מלווה בכאלה)
ואם כבר הכנסנו לתמונה טלוויזיה:
ֱ![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
פול דיינו רוכב על דניאל רדקליף משל היה אופנוע ים, "איש האולר" – בכלל, היכולת הזאת להיות טיפשי ומרגש בו-זמנית היא משהו שריתק אותי השנה, ושיא מסוים של ההתכה הזאת בין המטופש לנשגב היה ב"איש האולר", שהבחירה המובנת-מן-הסתם של המפיצים בארץ לא להביא אותו אלינו הקלה עלי בקרב בינו לבין "לה-לה לנד" שנערך בלב שלי והפכה אותו מבחינתי לסרט-הלא-מופץ האהוב עלי מ-2016. כל הסרט הולך על הקו הזה, אבל אני מניח שהסצנה המייצגת ביותר היא הפתיחה. זה מקסים ומצחיק ומבחיל בו זמנית, בלי שאף אחד מהנדבכים הללו יסתור אחד את השני את השלישי. קומדיית הפלוצים הטובה ביותר בכל הזמנים.
וסצנות הסיום הטובות של השנה:
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
השניות האחרונות, "שלום, קוראים לי דוריס" – שהצליח ברגעיו האחרונים שלו להיות קומדיה-רומנטית-מחממת-לב בשעה שהוא נמנע במודעות חכמה נורא מכל הקיטש נטול ההיגיון שהוא יכל להיות אם הוא היה נמשך 90 שניות יותר.
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
הדיאלוג המסיים, "באש ובמים", שמסיים את הסרט עם וייבים של "ארץ קשוחה" מינוס תחושת ה"מה זה היה לעזאזל" שליוותה את סרט-העל בן-העשור ההוא.
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
שוט הסיום, "קובו: אגדה של סמוראי", שהיה השוט הטוב ביותר של השנה החולפת, וכמובן –
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
המונטאז' המסיים, "לה לה לנד" – אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת. שובר לב.
זאת ועוד:
נו, ידעתי שזה יהיה כיף! תכלה שנה וקללותיה. ברוך בואך, 2017, מקבץ תריסר חודשים אקראי שכמוך. תחלי את וברכותייך.
אם כבר מדברים על פנים וזיכרון
יש את הסרט הנהדר (לדעתי) פנים בהמון, הידוע גם כאחד הסרטים היחידים שבהם מילה יובוביץ' באמת משחקת.
דג הזהב לעז הקולנועית של השנה, ולמעשה העז הקולנועית של כל הזמנים,
פיליפ השחור מ"המכשפה".
ושמישהו ינסה לא להסכים עם זה.
לא ראיתי את הסרט, אבל
יותר עז מזאת שב-"קחי אותי לגיהנום"?
כן. בהחלט.
אם כי שניהם לא ברמה של העז מ- El Dia de la Besta
הקישור ל"חדר" טעות
מוביל לסרט "החדר" מ2003, שאגב היה לא משהו בכלל.. רצוי לתקן
עוד רגע אחד
הדקה שגרמה לי להריע מול הטלוויזיה:
איך להיפטר מנמלים פולשניות – חסרי מוח (Braindead), פרק 6. סצנה מופתית.
חבל רק שאחרי הפרק הזה הסדרה קצת איבדה את הגרוב שלה.
לא התכוונתי ללחוץ על הספויילר
החלק הסמי-ספויילרי מוסתר גם ככה.
חשבתי על זה
אין ספק שזאת שורה מביכה, שלא ברור לי איך היא הגיעה לשם. ובכל זאת, בשנה שכוללת את "מרתה" ו"אתם המשפחה שלי" או מה שזה לא היה הקישקוש הזה ב"יחידת המתאבדים", היא לא קרובה להיות השורה הגרועה ביותר. הייתי נותן לה דג מלוח מיוחד לשורה הגרועה ביותר מתוך סרט טוב.
אפשר תזכורת?
לא השאיר עלי רושם מיוחד.
באדיבות ימד"ב
ספוילר לשורה
, ג'רמי רנר לאיימי אדאמס:
You know I've had my head tilted up to the stars for as long as I can remember. You know what surprised me the most? It wasn't meeting them. It was meeting you.
אוווו, נכון.
(ל"ת)
וזה מה שקורה
כשכותבים תגובה, שוכחים לשלוח אותה, ואז לוחצים על שלח רק בפעם הבאה שפותחים את המחשב. היא הופכת למאווווד לא רלוונטית.
המלצה: Crazyhead ו- A Series of Unfortunate Events בנטפליקס
Crazyhead היא סדרה בריטית בהפקת נטפליקס מהיוצר של Misfits המעולה. ואחרי שבסדרה הנ"ל לקח את ז'אנר גיבורי העל לכיוון מרענן, כיפי ומוצלח מאוד כעת הוא עושה את אותו הדבר לז'אנר ה"בנות צדות יצורים על טבעיים" שהתחילה "באפי". וגם פה הוא נותן לז'אנר את סגנון ההומור הייחודי שלו, עם דמויות מצוינות, דיאלוגים שנונים, אפקטים ואקשן לא רעים בכלל. לגמרי מומלץ.
A Series of Unfortunate Events היא כמובן הסדרה היותר מדוברת כרגע. הפקת ענק של נטפליקס (120 מיליון דולר, ההפקה הכי יקרה שלהם עד היום). אומנם מאוד אהבתי את הסרט על פי הספרים עם ג'ים קארי, אבל הסדרה אפילו טובה יותר; הצילום, תפאורה, איפור ואפקטים *מרהיבים*. בהחלט רואים את גודל ההשקעה. השחקנים כולם מצוינים. הסדרה תופסת לגמרי את רוח המקור והדיאלוגים של למוני סניקט. באמת שאין יותר מה להגיד מזה, פשוט תראו!
נטפליקס ממשיכים להדהים.
אני שואל את זה באופן כללי,
לא מכוון אליך ספציפית, זה פשוט משהו שאני רואה הרבה אנשים עושים.
למה לכתוב את השם של "סדרה של צרות" באנגלית, כשיש לזה שם בעברית ועוד בתרגום הגיוני ומתאים? אני יודע, זה ניטפוק של החיים, שאלה יהיו הצרות שלי וכו'… ועדיין. מילא זה, הכי מחרפן אותי שאנשים כותבים טקסט על מוזיקה בעברית ואז רושמים שם של אומן בלועזית, כאילו אין לנו מושג איך מבטאים "מטאליקה".
אני מסכים עם Schnauzer!
(ל"ת)
כי מי שלא מחובר לנטפליקס ישירות,
לא יוכל למצוא את הסדרה בתרגום העברי.
כי לא תמיד ברור על מה מדובר
במיוחד כשהרבה אנשים כבר לא רואים את הסדרות בטלויזיה אלא בהורדה/צפייה ישירה, ואז אין להם מושג איזה שם המפיצים בחרו לסדרה.
חרפן אותי כל פעם שאנשים היו כותבים על "היה היה" כשהם לא התכווונו לסדרת האנימציה משנות
השמונים אלא ל"עד עצם היום הזה" (וזה, אגב, אחד המקרים היחידים בהם השם בעברית לסדרה טוב יותר ומייצג יותר מהשם המקורי, בעיני). כשכותבים Once upon a time אין בלבול לגבי איזו סדרה מדובר.
מילא אם זה תרגום ישיר כמו האישה הטובה או ג'יין הבתולה (טראש להמונים :) ) אבל מאחר וזה לא תרגום מדוייק מילה במילה לא תמיד פשוט להבין על איזה סדרה מדובר (וזה נכון גם לגבי סרטים).
פחות טובה מהסרט.
אבל לא בהרבה. באמת סדרה נהדרת ותחליף ראוי לזה שלא קיבלנו שום המשך לסרט עצמו.
ניל פטריק האריס גונב את ההצגה למרות שקשה להתגבר על כך שהוא משמעותית פחות מוצלח מג'ים קארי.
לא מסכים לגבי פחות טובה מהסרט
אבל כן מסכים שג'ים קארי היה מוצלח יותר מניל פטריק האריס כרוזן אולף (למרות שגם האריס מצוין).
אפשר לומר הרבה דברים על סדרה של צרות הסדרה,
אבל טובה יותר מהסרט בצילום ותפאורה? ובאפקטים?!
הסדרה היא בהחלט יפיפייה ומרשימה במיוחד, אבל ליד הסרט היא טלוויזיונית לחלוטין.
הצילום והאפקטים די מביכים ברמה הקולנועית, וקשה מאוד להשוות אותם לדברים שעמנואל לובצקי עשה בסרט ב-2004.
העיצוב תפאורה והאיפור בהחלט מרשימים, עם זה אני מסכים.
וחוץ מזה, אבל זה בקטנה, אני אנחש שלא ראית את כל סדרה של צרות לפני כתיבת התגובה. היא מאוד לא מאוזנת מבחינת טון, ולעיתים קרובות גם לא מבחינת האיכות. חבל, היא קצרה מאוד ואני בטוח שהיית נותן דעה מגובשת על כולה ולא מטעה עם דעה על מקסימום 2 פרקים שנראית כאילו היא על כל העונה.
אני לא מסכים.
מבחינת האפקטים למשל, ממש השוותי בין סצינות דומות בסרט ובסדרה מבחינת האפקטים. האפקטים בסרט נראו יותר מדי ממוחשבים ובולטים, ובסדרה פחות. מבחינת צילום שתיהן נראות מעולה, אולי פה כן אפשר להתווכח.
מבחינת הטון, נכון, אבל עדיין חשבתי שבסופו של דבר זו סדרה טובה מאוד וששווה המלצה. אפילו ששאר הפרקים לא לגמרי מגיעים לרמה של שני הפרקים הראשונים.
וול, כל CGI שהיה קשור לסאני התינוקת, היה בגדר מבוכה ענקית,
והיה הרבה מזה. אני לא חושב שאני אצליח למחוק מהמחשבות את המראה של תינוקת משחקת פוקר לעולם.
גם כל פעם שהיה מעורב הים בסדרה הזו, זה היה נראה נורא.
ולגבי הפרקים. וואו, כל כך לא. הפרקים הראשונים הם מהמעפנים של הסדרה הזו.
נסכים שלא להסכים.
(ל"ת)
מבחינת האפקטים
(גילוי נאות: אני אחרי רק שני הפרקים הראשונים)
אני מבין שההחלטה לגרום לכל הרקעים להיראות מצויירים מבחינת צבעים ועיצוב היא החלטה מודעת של הסדרה – זה מתאים לטון וגם משתלב עם התלבושות והאיפור של הדמויות הראשיות.
" rel="nofollow">הנה צילום מסך של דוגמא אחת שכל כך הפריעה לי שהייתי חייב לחלוק (אין ספויילרים)
מה שלא עובד בכלל, הוא השילוב בין השחקנים לרקעים. אני מסרב להאמין שהשחקן שמגלם את לימוני סניקט היה בשלב כלשהו על הסט ולא פשוט עמד ודיבר מול מסך ירוק.
שימו לב למרחק מהמצלמה לרצפה של החדר הזה, לעומת העובדה שיש כל כך הרבה מלימוני בפריים כך שאפשר לראות את הברכיים שלו. הדרך היחידה שהשוט הזה אפשרי זה אם לימוני בעצם מרחף לפחות חצי מטר מעל הרצפה.
וכן, התינוקת נראית נורא, עוד שוט ספציפי שזכור לי במיוחד הוא בסצנה שבה היא מתופפת על סיר או משהו, שבה גם הסנכרון בין הקולות שהיא עושה לבין השפתיים שלה היה גרוע מאד, גם הסנכרון בין המכות של הכף על הסיר לבין הסאונד שאנחנו שומעים היה גרוע מאד וגם השוט כנראה נגמר באמצע, אז פשוט שמו את אותו שוט שוב בהילוך אחורי וניסו לגרום לזה להיראות כמו המשך של אותו שוט וזה היה כל כך חובבני שתהיתי עד כמה המשכורת של ניל פטריק האריס גבוהה שבתקציב של 15 מיליון דולר לפרק הם לא יכולים להשקיע עוד 5 דקות כדי לעשות את זה יותר טוב (לפעמים אני חושב שאם לא הייתי מבין בעריכה הייתי יכול להינות מהרבה יותר דברים).
וזה קצת מרגיז כי אם לא כל הדברים האלה כנראה הייתי יכול ממש להתחבר לסדרה הזאת. הטון ממש מגניב (שוב, על סמך שני הפרקים הראשונים בלבד), הסיפור מועבר באופן אינטיליגנטי יותר מהממוצע לסדרות בז'אנר, ולפעמים, כשהתסריט לא מתעקש להסביר לנו את הבדיחה, היא יכולה להיות גם מצחיקה.
כן ולא...
היתרון שלה בכך שהוא סדרה זה שהיא נותנת מרווח נשימה לעבד כל ספר כמו שצריך, בניגוד לסרט שדחס שלושה ספרים בשעה ו 40. משום כך היא מצליחה להיות יותר נאמנה לספרים (אך כן סוטה מהם לפעמים) וללכוד את האווירה שלהם בצורה יותר טובה מהסרט. באופן כללי מאוד אהבתי אותה, אבל יש שתי בעיות בולטות.
כמו שקסם אמר, הטון מאוד לא אחיד. ההומור בספרים הוא ברובו מקברי, והם אפלים למדי. כאן הטון מאוד לא אחיד, כשהרבה מהזמן זו מרגישה כמו סדרה של ניקלודיאון אבל מדי פעם כן יש את הרגעים האפלים האלה. רק בעוד שהספרים הצליחו ללכת באופן מוצלח על הקו הזה שביניהם, הסדרה היא או-או, וזה מוזר למדי. וכן, מצער להודות שחלק מהאפקטים הממוחשבים מביכים למדי, גם בשביל סדרה.
הבעיה השנייה היא ניל פטריק האריס. כשליהקו אותו היו לי ספקות, ככל שיצא יותר חומר קידומי חשבתי שאולי בכל זאת זה יכול לעבוד, אבל לרוע המזל הוא די מפספס את התפקיד. כמו ג'ים קארי, גם הוא מגלם את אולף בצורה שהיא ממש goofy, אולי אפילו יותר מקארי. אני לא מרגיש שאני צופה בשחקן שמגלם שחקן מרושע אלא שחקן שמגלם שחקן שמגלם מישהו מרושע. רק לעתים נדירות יש לו יציאות מפחידות באמת, אבל רוב הזמן הוא מרגיש כמו סוג של ווייל אי. קיוטי.
אבל היא כן מצליחה לתפוס את הרוח של הספרים מבחינת התפאורה, הדיאלוגים וכל מיני ניואנסים ורמזים. היו גם כמה דברים שתפסו אותי בהפתעה מוחלטת. שוב, בסופ של דבר ממש אהבתי, ממליץ בחום ואני בהחלט מצפה לעונה 2. אבל בגלל זה נטפליקס די ציפיתי וקיוויתי שזה יהיה פחות ילדותי.
(זה בעיקר רושם ראשוני, יש לי עוד הרבה מה לכתוב. פשוט ראיתי את הכל ברצף, צריך עדין לעכל ולנתח הכל![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
)
שני פרקים לספר זה יותר מדי.
צפיתי בחצי עונה ואהבתי את שני הפרקים הראשונים אבל השני היה טיפה מרוח. פרק 3 היה סבבה אבל פרק 4 הרגיש מיותר ברובו ופשוט מריחה של סיקוונס הסיום של הספר השני. אני מאמין שזה היה יותר מוצלח אם לא היו נצמדים לנוסחא מחייבת.
4 סרטים חדשים נכנסו לרשימת הצפיה שלי כרגע :)
(ל"ת)
כשאומרים
סצנת האודישן בלה לה לנד,למה הכוונה? לשיר האודישן לקראת הסוף או לאודישן בתחילת הסרט?
לקראת הסוף
כשמיה מבצעת באודישן את השיר