ביקורת: חלף עם הרוח

בכנות, טוב, אולי כן קצת אכפת לנו.
שם רשמי
חלף עם הרוח
שם לועזי
Gone With the Wind

ראשית, הסופרלטיב: "חלף עם הרוח" הוא סרט גדול. הוא מאוד (אבל מאוד) לא מושלם, אבל גדול מהחיים כמו שרק אפוס רומנטי בן ארבע שעות על מלחמת האזרחים יכול להיות גדול, ובעיני הוא מהגדולים שראיתי. זה סופרלטיב שלא צריך להתעכב עליו כדי להוכיח אותו: הוא זוכה שמונה אוסקרים, לפי קריאות מתמטיות מסוימות הוא בבירור הסרט המצליח ביותר בתולדות הזמנים וצפייה בסרט הזה היא אתגר לוגיסטי של ארבע שעות. 

שנית, העוקץ: "חלף עם הרוח" הוא סרט איום ונורא. לא רק בשביל מי שנרתע ממלודרמות רומנטיות (בשבילם הסרט הזה בלתי צפי. מי שלא אוהב סיפורי אהבה רחבי-יריעה אמור להבין לבד שלא מדובר בשוט הערק שלו), אלא גם בשביל מי שמעדיף לזהות את התרבות שהוא צורך עם עולם ערכים מסוים – כזה שלא כולל עבדות ואונס בתוך הנישואין, למשל. "חלף עם הרוח" עוסק במלחמת האזרחים האמריקאית ובהשלכותיה, ומספר את סיפורה של משפחה דרומית לבנה – כלומר, מדובר בסרט שבמובן המילולי ביותר החליט להשתייך לצד הלא-נכון של ההיסטוריה.  

ושלישית, הסיפור: סקרלט או'הרה. היא הסרט והוא סובב סביבה וסביב חיי האהבה המטורללים שלה. מלחמת האזרחים היא רקע – רקע מסעיר, אבל בסופו של דבר, רקע – לעיקר הזה. סקרלט, הפקאצה הקולנועית האולטימטיבית, מאוהבת בבחור בשם אשלי, שמסרב לאהוב אותה בחזרה – בניגוד לג'נטלמן הדרומי רט באטלר, גבר עשיר וחלקלק שמכרכר סביבה כל הסרט (יש לציין שאשלי הוא צנון לא אטרקטיבי ורט שווה רצח. בניכוי הסצנה ההיא שבה הוא ככל הנראה אונס את סקרלט. השם ישמור, 1939, מה עובר עליך?). הכרכור הזה הוא מסיפורי האהבה האהובים עלי – שתי דמויות אלמותיות שאוהבות ומאמללות אחת את השנייה. בעוד שרוב סיפורי האהבה שנשמעים ככה עולים לי על העצבים מרוב חשיבות עצמית והאדרת הכאב שבאהבה, כאן הסאדו-מאזוכיזם שבאהבתם מבדר בטירוף, מהרגע שבו סקרלט נוזפת ברט על שאינו ג'נטלמן, ועד שהוא נפרד ממנה במה שהיא שורת המחץ ההוליוודית האהובה עלי.

סקרלט היא אנטי-גיבורה מהסוג שהיה נדיר לראות אז, וגם היום כיף להיתקל בממשיכות דרכה. היא היסטרית, ערמומית, תככנית, מלאת תושייה ורכת לבב. העולם מציב בפניה מכשולים בלתי אפשריים – מלחמה, שכול, כל הגברים חרא – והיא תעשה כל שתצטרך ותוכל כדי להתגבר עליהם, בלי התחשבות בזוטות כמו מוסר או הגינות. בפנתיאון הדמויות הגדולות של הקולנוע והספרות היא לא תעמוד עם שאר הגיבורות הרומנטיות מוכות הגורל, אלא עם וולטר ווייט ומייקל קורליאונה, לצד הפרוטגוניסטים האפלים שעשו דברים בלתי נסלחים בשעה שקהלם הריע. 

כמובן שהקרדיט העיקרי בהקשר הזה הולך לגברת ויויאן לי. הליהוק לתפקיד סקרלט הוא אחד מהסיפורים ההוליוודיים האהובים עלי – בערך כל שחקנית עובדת נבחנה לתפקיד הזה, בידיעה שהעיבוד הקולנועי לרב-המכר של מרגרט מיטשל עומד להיות בלוקבאסטר עצום ושהתפקיד שבמרכזו הוא מהעסיסיים שהוליווד ידעה, אבל דיוויד או. סלזניק, מפיק-העל שאחראי לאירוע חסר-התקדים הזה העדיף לקחת שחקנית פחות מוכרת לתפקיד – וכך הוא התגלגל לכיוונה של ויויאן לי. ולמרות שדאג שלי בריטית מדי לתפקיד היפהפייה הדרומית האולטימטיבית, ההימור השתלם – הקהל השתגע עליה. ובצדק. לי עושה ב"חלף עם הרוח" את אחד התפקידים הגדולים שראיתי, מעבירה את סקרלט מטינאייג'רית בכיינית ונרקיסיסטית לאישה למודת כאב וטראומה, וזה מהמם. היא לבדה שווה את ארבע השעות האלו.

אבל לא רק היא – כל הסרט הזה הוא ספקטקל מהסוג שהרשים אותי גם אחרי עשורים. גם אם ברמה התסריטאית הוא אופרת סבון בנאלית, לכאורה (עם דיאלוגים מספיק שנונים בשביל שזה לא ישעמם באמת), הקולנוע שלו הוא מהסוחפים של תור הזהב ההוליוודי – הפסקול של מקס סטיינר, הצילום המרהיב שמשכיח את העובדה שרובו המוחלט של הסרט צולם באולפן (בסרט יש כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי אי פעם – באחד מהם סקרלט נודרת בצורה בלתי-נשכחת שלא תרעב יותר לעולם, ולשני תוקדש פסקה שלמה בהמשך), העיצוב מנקר העיניים. כל המרכיבים האלה הופכים את "חלף עם הרוח" לתצוגת תכלית שמבהירה כמה עוצרת נשימה ואפקטיבית היא המכונה ההוליוודית, כשהיא מנוהלת בידי האנשים הנכונים (וגם אם ויקטור פלמינג הוא האיש שחתום כבמאי הסרט, חשוב לזכור שהמאסטרו שמשך בחוטים שהפכו את "חלף עם הרוח" למונומנט כזה על זמני הוא סלזניק). 

באשר לאנסמבל, חשוב לציין גם את קלארק גייבל (הג'ורג' קלוני של הוליווד הקלאסית, מלבד היותו אנס לכאורה) שהופך את כל הסצנות שלו עם לי לתענוג מוחלט, את אוליביה דה-האבילנד, שנותנת להוריקן האנושי שהוא סקרלט קונטרה כנועה מבלי להיות חלשה מדי, ואת האטי מקדניאל שגילמה את שפחת הבית של משפחת או'הרה, מאמי, וזכייתה באוסקר עבור הסרט הייתה לפעם הראשונה בה אדם שחור זכה בפרס. מאמי היא לא דמות עמוקה במיוחד, אבל במסגרת זמן-המסך המועט שלה האטי עיצבה שפחה שהמרד שלה מתבטא בתעוזתה לאפס את סקרלט כששיגעון הגדלות שלה מתחיל לעלות על גדותיו. אף אחד בהפקה לא היה אמיץ מספיק להציע שמאמי תזכה לחירות שלה ממעבידיה (או אפילו הציע שיהיה לה שם אמיתי), אבל האטי הייתה מספיק מוכשרת (ומספיק חכמה) כדי לתת למאמי את האופי שיהפוך אותה לדמות מורכבת יותר משל השפחה הכנועה. רימייק ל"חלף עם הרוח" היה רעיון מטופש בכל שלב של התפתחות המורשת שלו, אבל סיפור הסרט מנקודת מבטה של מאמי יכול להיות רעיון לא רע בכלל. 

ודרך הסיפור של האטי מקדניאל ודמותה של מאמי אפשר לעבור לסיבה בגללה אנחנו בכלל מדברים על סרט שצעיר מהסבתות שלי בשנים ספורות – האם סרט בעייתי כל-כך צריך להישאר קלאסיקה? 

אמ;לק: אמ… לא יודע? 

יש מומחי קולנוע שמדברים על "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטהאל כאחד משיאי הקולנוע הדוקומנטרי לדורותיו ועל "הולדתה של אומה" כאבן יסוד בקולנוע הנראטיבי. האחד הוא תעמולה נאצית והשני הוא סרט שמנסה ממש חזק להסביר למה הדרום הלבן צדק כשהם הרגו ושיעבדו את האפרו-אמריקאים. ניסיתי לראות את שניהם ובנוסף לכל חטאיהם, הם משעממים שזה למות, בניגוד ל"חלף עם הרוח". זה לא פוטר את הסרט מהעובדה הפשוטה שהוא מציג בעלי עבדים חביבים, עם עבדים שממש סבבה עם היותם עבדים.

שוט אחד, מהמפורסמים בסרט, ממצה את כל מה שאדיר ואיום בו. סקרלט מחפשת רופא, ומוצאת את עצמה בין אלפי חיילי קונפדרציה פצועים. אנחנו מתחילים עם סקרלט האבודה, המצלמה עולה, וחושפת את אלפי הפצועים, עד שנעצרת בתקריב על דגל הקונפדרציה, זה שהיום, עבור חלק מהאמריקאים, מאיים כמעט כמו שצלב הקרס שעיטר את אירופה בזמן שהסרט הזה היה ללהיט מאיים עבורנו. זה שוט עוצר נשימה שהוא כל מה שאני יודע לומר על "חלף עם הרוח": מופת של קולנוע שהוא חרפה אידיאולגית.

העניין הוא שאם נתאמץ לשכוח את "חלף עם הרוח", נתעלם מהעבר המחריד שהוא מייצג. אין תועלת אמיתית בניסיון למחוק אותו מההיסטוריה – התרסקות המטאור שהוא הסרט הזה הותירה מכתש שאי אפשר למלא בבטון, לא משנה כמה ננסה. בין אם נאהב אותו ובין אם לא, נצטרך להמשיך לנהל איתו שיח – זה שמזכיר את כל מה שגדול בו, בשעה שנזכיר כל הזמן שטוב מאוד שהעולם אותו הוא מתאר חלף עם הרוח, ונעשה כל מה שצריך כדי ששרידים מאותו עולם לא ישארו איתנו גם מחר. היא הייתה נוגשת עבדים ואדם איום ונורא, אבל סקרלט או'הרה צדקה לפחות בדבר אחד – מחר הוא יום חדש.