ביקורת: הדינוזאור הטוב

הסרט החדש של פיקסאר הוא סרט ילדים בינוני שנראה לגמרי מדהים.
שם רשמי
הדינוזאור הטוב
שם לועזי
The Good Dinosaur

‏"הדינוזאור הטוב" הוא סרט ילדים בינוני שנראה ממש טוב. זאת בעיה?‏

אין יותר מדי סרטי ילדים סבירים בקולנוע, ותסלחו לי אם אני לא אתייחס ל"ברבי ציידת האוצרות" ‏כאופציה. אז סרט לגמרי בסדר, שבתור בונוס גם נראה מדהים, הוא דבר שטוב שיש. אבל, הנה זה ‏מגיע שוב: זה סרט של פיקסאר, ולכן הוא צריך להתמודד עם סט של ציפיות (נשמע כמו ‏משהו ‏שקונים בכיתן או בגולף בהנחה של 33%) שונה לחלוטין מכל סרט אחר. אותו הסרט שלגבי ‏חברות אחרות ייחשב להצלחה גדולה, עלול להיתפס ככשלון, אכזבה, מפח נפש ועילה לחראקירי ‏אם מדובר בחברה עם המנורה המקפצת.‏

ככה זה הולך: ארלו, האח הקטן במשפחת ברונטוזאורוסים* הוא לא חזק כמו אחיו הגדול או חכם ‏כמו ‏האחות, הוא קטן ופחדן וטוב לב. בניסיון להוכיח את עצמו בפני משפחתו, הוא נסחף ‏הרחק ‏מהבית, ונאלץ לצאת למסע ארוך כדי לחזור שוב הביתה. מתלווה אליו יצור קטן וחמוד ללא ‏יכולת ‏דיבור, בן-אדם קטן שמקבל את הכינוי ספוט. יחד הם מחפשים את הדרך הביתה, ונתקלים במזג ‏אוויר עוין, ובכמה דמויות, חלקן טובות וחלקן רעות.‏

זה באמת הכל. אין פה איזה עומק חבוי או שכבה נסתרת מתחת לפני השטח. יש המון סרטים ‏שהעלילה שלהם נשמעת בערך ככה, ופיתולי העלילה לקוחים מכל סרט דיסני שנוצר אי פעם. ‏ארלו, הברונטוזאורוס* הירקרק, הוא חמוד וסימפטי, לא הייתי מתנגד מדי לכרית בצורה שלו. ‏הסיפור כולו הוא מאוד, מאוד רגיל. זה לא רע; זה פשוט סרט ילדים. זאת הגדרה שלא הייתי ‏מייחס לרוב סרטי פיקסאר עד היום: "משפחת סופר-על", "למעלה" או "הקול בראש" בהחלט אינם ‏סרטי ילדים, אלא סרטים שגם ילדים יכולים ליהנות מהם. אבל הדינוזאור הוא כל כך חסר ‏מורכבות, שהוא מתאים יותר להגדרה של סרט ילדים שמבוגרים לא יסבלו ממנו. ‏

אחד הדברים המתסכלים בסרט, מבחינתי, הוא העובדה שזה "סרט טוסטר" לכל דבר ועניין. רוצה ‏לומר: זה אחד מהסרטים שמתקיימים בעולם שבו כל הדמויות הן חיות, חפצים או אביזרי מטבח ‏מסוג כלשהו – ואין לזה שום משמעות. לעובדה שגיבורי הסרט הם דינוזאורים אין שום חשיבות ‏בעלילה. אפשר היה לעשות את אותו הסרט בדיוק, בלי לשנות בתסריט מילה, אם כולם היו צבי ים. ‏הסרט אמנם מתחיל בסצינה יפה (שנראתה גם ‏בטריילרים), שמציגה את האסטרואיד הגדול ‏שהשמיד את הדינוזאורים חולף על פני כדור הארץ, ובכך ‏מסבירה איך זה שהדינוזאורים עדיין ‏בסביבה. אבל למעשה לא היה שום צורך בסצינה הזאת. זה סרט ויש בו דינוזאורים מדברים, ‏בדיוק כמו שבכל סרט ילדים שני יש חיות מדברות או רכבות מדברות, בלי שום נימוק פרה-‏היסטורי. הסרט לא מלמד אותנו שום דבר על האופן שבו עובד העולם הזה שבו הדינוזאורים עדיין ‏שולטים: אנחנו לא רואים איך החברה הדינוזאורית מתפקדת, או באיזו טכנולוגיה הם משתמשים, ‏או מגיעים אי פעם לעיר דינוזאורית גדולה. מכל הסרטים של פיקסאר, "הדינוזאור" מזכיר בעיקר ‏את "מכוניות" – עוד סיפור פשוט בעולם גימיקי – אבל הסרט ההוא היה מלא במשחקי מילים ‏ובדיחות מוטוריות; כאן אין שום דבר מזה. אין פה משחקי מילים שנגמרים ב"זאורוס" או בדיחות ‏מעידן היורה. ‏(ואני רוצה להבהיר: טוב שכך. לא היו חסרות לי בדיחות פלוצווזאורוס).‏

מכיוון שאנחנו חיים בעולם משונה, בסרט מלא דינוזאורים מי שגונב את ההצגה הוא דווקא יצור ‏האנוש. ‏הילד, ספוט, הוא הדמות החמודה ביותר בסרט, והוא עושה את מה שדמויות מונפשות ‏מצוינות עושות ‏הכי טוב – להביע את עצמו בלי להוציא מילה מהפה. הרגעים הטובים בסרט הם ‏אלה שבהם הדינוזאור ‏והילד מתוודעים אחד לשני, ויוצרים תקשורת בינהם. הסצינה שבה הם ‏מספרים זה לזה, בלי מילים, ‏על המשפחה שלהם, היא היחידה בסרט שמזכירה במשהו את ‏סחיטת-הדמעות הפיקסארית ‏האופיינית. ‏

הטוסטריות של הסרט הפכה את הדמות הזאת לקצת משונה. מכיוון שהדינוזאורים הם פשוט ‏אנשים, האדם הפך לכלב. ספוט ‏מתנהג בכלביות מוחלטת לאורך הסרט. היפוך התפקידים בין ‏החיה והאדם הוא רעיון נחמד, אבל בשלב כלשהו האנשים שכתבו את הסרט הזה ‏פשוט שכחו ‏שספוט הוא לא באמת כלב. הסרט מסביר שלספוט יש חוש ריח מפותח מאוד, ובעזרתו הוא יכול ‏לאתר דברים לאחר רחרוח קל. ובכן, אני הייתי בן-אדם כל חיי, ולכן אני מרגיש מוסמך לומר: לא, ‏אנחנו לא ‏יכולים לעשות את זה. חוש הריח שלנו מספיק בקושי כדי להזהיר אותנו מפני קוטג' ‏מקולקל. ‏

הנקודה היחידה שבה הסרט יוצא דופן היא המראה שלו. ספציפית, המרחבים שבהם הוא מתרחש. ‏להחמיא לאנימציה או לאפקטים בסרטים זה עסק קצת מסוכן, כי מה שמדהים היום ‏יהיה ‏שגרתי ‏לגמרי בעוד כמה שנים, ולאנשים מהעתיד שיחזרו ויקראו את הביקורת הזאת, ‏ההתפעמות ‏הזאת ‏תישמע מוגזמת. ‏אבל מבחינתי, העצים בסרט היו מדהימים. שדות התירס היו ‏מדהימים. ההרים, העננים, האבנים, ובעיקר מי הנהר – וואו, המים האלה! כולם עשויים באנימציה ‏הריאליסטית ביותר שראיתי. פיקסאר הגיעו לרמה שבה הם כבר לא צריכים לצאת החוצה אף פעם ‏‏– הם יכולים לרנדר לעצמם טבע פראי אמיתי לחלוטין ויפה יותר מהמקור, ואפילו בלי היתושים. על ‏הרקע המהמם הזה, בולט הניגוד לדמויות הדינוזאורים עצמן, שנראות כמו צעצועי פלסטיק. זה ‏מוזר, – אבל מתרגלים לזה תוך שתי דקות. ‏

בכל אופן מלבד הטכני, "הדינוזאור הטוב" הוא סרט בינוני לגמרי. וזה בוודאי יביא כמה אנשים ‏לבכות את פיקסאר ולהספיד אותה שוב. אבל אין באמת על מה לבכות. האגדה של פיקסאר ‏המושלמת כבר עברה. פיקסאר הם בסך הכל אולפן אנימציה, מוצלח מאוד, שעושה לפעמים ‏סרטים ממש, אבל ממש טובים ("הקול בראש" עדיין נהדר בדיוק כפי שהיה לפני כמה חודשים) ‏ולפעמים קצת פחות. "הדינוזאור הטוב" הוא מאלה שפחות. הוא לא מאוד מצחיק ולא מאוד שנון, ‏ובוודאי שלא מאוד מקורי. אתם יודעים, לילדים.‏

פור דה רקורד: אני צפיתי בסרט בגירסה העברית (המדובבת היטב), ואני לא מרגיש ‏צורך ‏לחזור ‏לקולנוע כדי לראות מה פספסתי בשפת המקור.‏

‏*שיילך "אפאטוזאורוס" לעזאזל. אני תומך בברונטו. ‏