ביקורת: אף פעם לא מאוחר

אמה תומפסון ודריל מ'ק'קורמק בחדר אחד, בעיקר מדברים על מין. וזה נפלא.
שם רשמי
אף פעם לא מאוחר
שם לועזי
Good Luck to You Leo Grande

"אף פעם לא מאוחר" הוא סיפורם של שני אנשים: ננסי סטוקס, אישה בריטית מבוגרת (אמה תומפסון) וליאו גרנד, עובד המין שהזמינה (דריל מק'קורמק). פרט לדקה בפתיחה, כל הסרט מתרחש במלון, רובו באותו החדר, ואת רוב זמן המסך שלו מעבירות שתי הדמויות בלדבר. 

כן, לדבר: אם הרעיון בבסיס הסרט סיקרן אתכם כבוננזה מינית לראות בפרטיות, אז "אף פעם לא מאוחר" לא ממש יגשים את הפנטזיה הזאת. זה לא שאין מין או עירום, אבל קשה להגיד שהם מקבלים את הדגש. הסרט הזה הוא לא סקסי במובן שבו איברים מוצגים בתקריב מחמיא בעודם מתחככים אחד בשני, אלא יותר סקסי במובן שבו אנשים מדברים בפתיחות רבה על מין. 

מה שעובד בסרט זה ששני הצדדים הם בעצם הפכים מוחלטים בכל היחס שלהם למין: היא שכבה עד כה עם אדם אחד כל חייה, וגם זה רק בתנוחה מיסיונרית והוא, טוב, הוא עובד מין. קצת כמו קומדית שוטרים עם השוטר שמקפיד על החוקים והשוטר הפרוע, כך גם שתי תפיסות העולם שלהם מתנגשות כל הזמן. בניגוד לאותן קומדיות אקשן, לעומת זאת, כאן הם בעיקר מדברים על הפערים שלהם ולא קופצים לאקשן. 

זה בגלל שחלק ממה שליאו גרנד רוצה זה שננסי סטוקס תרגיש בנוח. זה מובן, במאזן הכוחות הזה: הוא צריך שהיא תשכב איתו בשביל שהוא יקבל את הכסף, לא? אבל נראה שהוא רוצה שהיא תרגיש בנוח גם מחוץ למשוואה הזו. ליאו גרנד פשוט נראה מסוג האנשים שרוצים לרצות אנשים – לא בשביל להשיג משהו, אלא רק בשביל לראות את הסיפוק והשמחה של האחר. 

כתוצאה מכך, חלק ממה שהסרט מנסה לעשות זה לגרום לנו להרגיש בנוח. לא רק עם הדיבורים על מין או העירום, אלא גם עם דמותה הלא פשוטה של ננסי סטוקס. אישה שמרנית, לעיתים מתנשאת, ולא כזאת שדווקא הייתם רוצים להיות חברים שלה (למרות שמגלמת אותה אמה תומפסון). אבל ליאו גרנד, שאותו קל לאהוב, מנסה להקליל את האווירה, לזרום עם הקשיים שננסי מערימה עליו ולספק חוויה מספקת. 

מה שהופך את "אף פעם לא מאוחר" למשהו שהוא לא רק סרט טוב, אלא סרט חכם, מורכב ונוגע ללב הוא הבחינה המתמדת של יחסי הכוח, השקרים והאמיתות שיש בינו לבינה. כי ליאו גרנד הוא לא בדיוק ליאו גרנד החביב והקליל וננסי סטוקס היא לא ממש האישה התמימה שלא יודעת מימינה ומשמאלה. שניהם אנשים מורכבים שעברו חיים לא פשוטים, והסרט רחוק מלהדהד מסר קל וברור לגבי כל הסיפור: מי שיתפוס את הסרט כ"בעד" עבודת מין מפספס משהו מהניואנסים בו ומפשט אותו שלא לצורך. 

אבל עזבו את כל זה (לא, באמת, עזבו. הדבר האחרון שיש לי כוח אליו הוא דיון על עבודת מין), "אף פעם לא מאוחר" הוא סרט של שני אנשים: דריל מק'קורמק ואמה תומפסון. זה לא שהבמאית (סופי הייד) או התסריטאית (קייטי ברנד) לא ראויות להערכה אבל מה שקורה בסרט הוא מסוג הקסמים שקשה לדמיין עם שחקנים אחרים. דריל מק'קורמק חורך את המסך בכריזמה חיובית שקשה לסרב לה, ואמה תומפסון מתפשטת (באופן מילולי וסמלי) באופן שאי אפשר אלא להריע לו. אני לא יודע אם זה התפקיד הכי טוב שלה כפי שרבים ממהרים להכריז, אבל אין ספק שהוא בהחלט בין הפסגות שהשחקנית ידעה, והיא ידעה הרבה כאלו. 

בסופו של דבר יש רק שאלה אחת סביב הסרט הזה והיא: הוא סרט על אמת? כלומר, הוא מוצג בקולנוע פה אבל בארה"ב הוא משום מה יצא רק לסטרימינג, ולא ברור האם אמה תומפסון תתמודד על האוסקר השנה עם כמה הקרנות סמליות או באמי בשנה הבאה. כך או כך היא איום רציני באיזה קטגוריה שלא תהיה, פשוט היה נחמד לדעת איזו קטגוריה זאת תהיה. אבל, נו, טוב, אני מניח שנגלה בהמשך. איך אומר התרגום המוזר של שם הסרט? אף פעם לא מאוחר.