ביקורת: בשורות טובות

בשורות טובות/ מישהו שלח לי בשורות טובות/ עם קאסט מוצלח, פסקול קצבי, בדיחות קולעות, וקול אלוקי / מה עוד אפשר כבר לבקש
שם רשמי
בשורות טובות
שם לועזי
Good Omens

"בשורות טובות" היא, חד וחלק, סדרה כיפית.

זאת לא חוכמה גדולה כשמתבססים על אחד מספרי הפנטזיה המודרניים האהובים ביותר (בעצם, זאת כן חוכמה גדולה. מישהו צעק "הארי פוטר" מהקהל או שנדמה לי?). את הספר בעל אותו השם כתבו ניל גיימן וטרי פראצ'ט, שני סופרים עם רקורד עשיר שלא דורש הצגה, וגיימן עצמו התגייס בכל מאודו להפקת הסדרה ואף כתב את כל ששת פרקיה. הבשורות הטובות (חה חה) הן שחווית הספר עברה למסך בדיוק כפי שהיא. הבשורות האחרות הן שזה דרש את הקרבתם של כמה חוקי פורמט בסיסיים לאל כלשהו.

"בשורות טובות" אינה סדרה סטנדרטית. היא לא מציגה את הסיפור בצורה המקובלת, אלא מספרת, פשוטו כמשמעו, את עלילת הספר כמעט ככתבה וכלשונה – כולל הערות ביניים, כותרות משנה ותזכורות לסצינות קודמות. אני לגמרי מבין את אלה שיתעצבנו מהקריינות האינסופית, אבל זאת בחירה מודעת לחלוטין שנועדה לשרת את החזון האמנותי של הסדרה – לעבד את הספר בצורה הויזואלית הקרובה ביותר האפשרית כדי לשחזר את הכיף וההנאה.

תמצית העלילה: בראשית הבריאה נשלחו לחיות בינינו המלאך עזירפאל (מייקל שין) והשד קרואלי (דייוויד טננט), שהתאהבו בעולם בני האדם והתחברו למקום הגשמי ולדייריו. המאות חולפות בנעימים עד שמגיעה עת לידתו של האנטיכרייסט, בן השטן בכבודו ובעצמו, שאמור להביא את האפוקליפסה בהגיעו לגיל אחת עשרה. שני החברים לא מבסוטים בכלל מההתפתחות החדשה, אבל הבוסים מבהירים להם שאין ברירה וזוהי התכנית הגדולה. השניים מחליטים לחבל במאורעות המתוכננים כדי למנוע את סוף העולם.

התינוק אמור להגיע למשפחה שנבחרה בפינצטה על ידי כוחות האופל, אבל קומדיית טעויות לא צפויה גורמת לתינוק להישלח לעיירה שכוחת אל, ובמקום שיגדל בפיקוח הדוק של תושבי הגיהנום, הוא סתם ילד חמוד מאוד ובריטי מאוד. בינתיים, ארבעת אופנועני האפוקליפסה – מוות, מלחמה, רעב וזיהום (מגיפה פרש בעקבות המצאת האנטיביוטיקה) – יוצאים למסע כדי להצטרף אל האנטיכרייסט ולזרז את קץ העולם.

ברקע העלילה עומד גם ספר נבואי שנכתב לפני ארבע מאות שנה על ידי המכשפה אגנס נאטר, שצפתה את כל מהלך הדברים בדיוק כפי שיתרחש. נאטר הועלתה על המוקד על ידי ציידי מכשפות, אבל צאצאית רחוקה שלה מסתובבת כעת בבריטניה ומנסה להבין מה היא יכולה לעשות כדי למנוע את הארמגדון הממשמש ובא. היא נתקלת בצעיר תמים החבר בצבא ציידי המכשפות, שעדיין קיים ומנוהל ביד רמה על ידי סמל שדוול הבלתי נלאה.

כל קווי העלילה הללו רק נראים מסובכים בשביל ששה פרקים בלבד. ההגשה הייחודית של הסיפור עוזרת לעקוב בקלות אחרי מה שהיה יכול להיות מסובך מאד אם היינו מחליטים לספר את הסיפור בצורה הרגילה בתוך פחות משש שעות.

אחרי שמתרגלים לצורה הייחודית, מתמכרים בקלות לסדרה הכיפית הזו. זה ממש לא קשה כשלתפקיד הקריינית גוייסה פרנסס מקדורמנד, המתוארת כ"קולו של אלוהים". אני הולך לחפש אם היא הקליטה איזה אודיו בוק – הסדרה נגמרה לי מהר מדי, ואני רוצה עוד.

גם הקאסט של הסדרה עושה עבודה נהדרת. בכל פעם שאני נזכר בדינמיקה הפנטסטית בין מייקל שין ודייוויד טננט עולה לי חיוך לא רצוני על הפנים; מייקל מק'קיין מגלם את סמל שאדוול בטמטום כה מענג שמתחשק לבעוט בו וללטף אותו בו זמנית; ג'ון האם מגלם את המלאך גבריאל בתפקיד שהורחב מאוד במעבר מהספר, וטוב שכך; מירנדה ריצ'רדסון נמצאת גם היא, ובכלל, יש כאן יותר כוכבים בריטיים מאשר בשמי אנגליה בלילה בהיר.

דייוויד ארנולד הלחין פסקול קצבי וכיפי שלא הייתם מצפים למצוא ביצירה שעוסקת בסוף העולם. גם הוא משרת את התימה המרכזית של הסדרה, שהיא "עזבו אתכם מתימות ומילים גבוהות, בואו נהנה". נעימת הפתיחה מקסימה במיוחד והיא מתנגנת לי בראש כבר שבוע.

הדיאלוגים, הטקסטים, ודברים קטנים כמו כתוביות הפתיחה או פתק שעות הפתיחה על דלת חנותו של עזירפאל – הכל שנון ומגניב וטובל בהומור בריטי מהזן המשובח ביותר. בדיחות קולעות שגיימן ופראצ'ט שילבו בספר תורגמו לדברים קטנים שקורים ברקע. כדאי לשים לב אליהם, אבל אם פספסתם זה לא נורא, כי הסדרה הזו לגמרי מזמינה צפיות חוזרות.

יש בסדרה גם דברים שפחות עובדים, והם בעיקר בגזרת הילד האנטיכרייסט וחבריו. הילד חמוד מאוד בתור ילד חמוד, אבל כשהוא נדרש לעשות יותר מזה הוא נכשל במבחן. שלושת חבריו משחקים גרוע גם כן, והם לא אמינים בצורה מעליבה כמעט. האפקטים, כמו בסדרה הבריטית הגיקית האחרת בכיכובו של טננט, גם לא משהו. השימוש בהם צומצם למינימום, אבל המעט שהיו חייבים לעשות כואב בעין. פה ושם יש רגעי דרמה שירגישו מאולצים, אבל הם לא מפריעים לחוויה הכוללת –  בידור נטו בלי תוספות.

אפשר גם להתלונן שפיתוח הדמויות בינוני עד לא קיים. זה היה מציק לי אם לא הייתי בטוח במאת האחוזים שגם העניין הזה נכנס תחת ההחלטה להגיש את הסדרה כפי שהספר נכתב: המטרה היא לא להתרגש עם הדמויות, אלא ליהנות איתן ותו לא.

כמו בספר, גם בסדרה יש סאטירה חריפה ביותר על הדת ונספחיה, אבל קל להתעלם ממנה ולהתמקד בסיפור כפנטזיה לא מחייבת. בזכות צורת ההגשה שלה, גם דתיים יוכלו לצחוק מהסדרה במקום להרגיש שצוחקים עליהם – כמו בבדיחת חד הקרן בפרק השלישי, למשל.

בקיצור, ששת פרקי הסדרה הם בילוי כיפי ומענג לחלוטין שמחכה לכל אחד ואחת באמאזון הקרוב לביתם. אם אהבתם את הספר, תאהבו גם את הסדרה (ויש לה גם מה לחדש לאלו שקראו – בין השינויים הקטנים והגדולים יש טוויסט בפרק הסיום שיכל לעבוד רק בעיבוד ויזואלי). אם לא אהבתם את הספר, אין לכם מה לחפש כאן. ואם לא קראתם ואתם מתלבטים אם לצפות – תשמעו, אתם צריכים לפחות לנסות. הרבה זמן לא יצאתי עם כזה חיוך מצפייה בסדרת טלויזיה.