הטוב, הרע והמכוער

שם רשמי
הטוב הרע והמכוער
שם לועזי
The Good, the Bad and the Ugly
סרט מס' 3 בסדרת האיש ללא שם

במקור: The Good, the Bad and the Ugly
במאי: סרג'יו ליאונה
תסריט: סרג'יו ליאונה, לוצי'אנו וינצנזוני, אייג' & סארקפלי
שחקנים: קלינט איסטווד, אלי וולאך, לי ואן קליף

זה נשמע כמו צווחה של נשמה מיוסרת, נצלית בין גחלי התופת.
זה נשמע גם כמו גרוטאה שלא סוחבת בעלייה, שנייה לפני שהמנוע הולך קיבינימט.

אאאאההההההההה! ווה, ווה, ווה.

מאוחר יותר גיליתי שהנעימה של 'הטוב הרע והמכוער', מאת המלחין הגאון אניו מוריקונה, היא חיקוי מוסיקלי מכוון של יללת קויוט. אבל ברגע שבו שמעתי אותה, לא ידעתי את זה. ידעתי רק שלא שמעתי אף פעם שום דבר כמוה. וקשה לחשוב על סרט שבו, כבר בתוך נעימת הפתיחה, אפשר לחוש בצורה יותר ממצה ומדויקת את הסיפור כולו. ההומור הציני, האלימות האגבית, קורטוב (או שנים) של טירוף, קינת רקע נוגה על חיים אכזריים בארץ שסועת מלחמה – והכול בקלילות טרגי-קומית, בלי הרבה רצינות: הכול שם, במנגינה.

מדבריות דרום ארצות הברית. אלף שמונה מאות שישים ומשהו, אמצע מלחמת האזרחים האמריקנית העקובה מדם. מתוך הקרבות המשתוללים מתחילה להתגבש המציאות שתשרור אחר כך, ושתספק את הרקע למיתוס של "המערב הפרוע". מרחבים אדירים, שוממים ועוינים, שמושכים אליהם הרפתקנים וציידי מזל. כל אדם הוא שוטר, שופט ותליין, ששולף מקנה הרובה חוקים פרטיים משל עצמו, ואוכף אותם לפי שיקול דעתו – מהר ככל שהוא יכול לכוון וללחוץ על ההדק.

בשכונה גרועה זו יש 3 טיפוסים, שמתאימים לה כמו אקדח ליד. "הטוב" הוא נווד שתקן וסטואי עם סיגר נצחי תקוע בפיו, המכונה "בלונדי" (קלינט איסטווד, עם הרבה פחות קמטים). "טוב" היא הגדרה קצת מטעה: ההומאניות של בלונדי מתגלית בכך שכשהוא מסתכסך עם "המכוער" הוא לא יורה בו, אלא רק מאלץ אותו ללכת ברגל מאה קילומטרים של מדבר צרוב-שמש. "הרע" (לי ואן קליף), רוצח שכיר, ידוע כ"עיני מלאך", כי מתוך פניו המלוכסנים נשקף מבט שגורם לכל אדם לחשוב על העולם הבא – ובדרך כלל לגלות במהירות שזו הייתה מחשבה נבואית. ואילו "המכוער" (אלי וואלאך), באנדיט שמנוני ומגחך בשם טוקו, מתמקח בהגינות עם מוכר בחנות על הסכום שהוא הולך לשדוד ממנו. הייתי מתאר את אופיו של טוקו במילים "בוגדנות שפלה", אבל זה היה מציג אותו באור חיובי מדי.

"הטוב", "הרע" ו"המכוער", כבר ציינתי, מסתובבים בתוך המלחמה. אבל מבחינתם, הקרבות מהווים רק מטרד, או הזדמנות לעשות כסף. כש"הרע" מגלה את דבר קיומו של זהב הקבור בבית קברות, הוא יוצא לחפש אותו. מעט אחר כך, לומדים גם "הטוב" ו"המכוער" על קיומו של המטמון, כשכל אחד משניהם יודע רק חלק ממיקומו המדויק. לכן השניים זקוקים זה לזה, והם שוכחים פרטים שוליים שהעיבו על יחסיהם בעבר (כמו צעדות מוות מחרידות במדבריות צרובי שמש) ומפלסים את דרכם בכיוון האוצר. הם מתמרנים בין "הכחולים" והאפורים", חיילי הצפון והדרום במלחמה, ובדרך הם נתקלים, כמובן, ב"רע". כל אחד משלושתם משתדל לציית למסורת המכובדת המקובלת במצבים כאלה: להרוג, או לפחות לרמות, את האחרים, ולהשיג את כל הכסף לעצמו. עקרונות, כידוע, זה דבר חשוב, במיוחד כשהעיקרון הוא שאין לך עקרונות.

בשנות השישים של המאה העשרים, מערבונים אמריקניים היו פופולריים באירופה, אך בעיות הפצה היקשו על הייבוא שלהם מארה"ב. כתוצאה מכך, החלו מפיקים ובמאים ליצור מערבונים סוג ז', שאמנם התרחשו בארה"ב, אבל צולמו באירופה, בשילוב שחקנים אמריקניים לא מאוד ידועים (ולכן זולים), ושחקנים מקומיים. מכיוון שרבים מהסרטים הללו נעשו באיטליה, הדביקו להם מבקרים את הכינוי "מערבוני ספגטי".

'הטוב, הרע והמכוער' הוא האחרון מבין שלושת מערבוני הספגטי שעשו הבמאי האיטלקי סרג'יו ליאונה ושחקן הטלויזיה קלינט איסטווד יחד (לצד 'בעבור חופן דולרים' ו'הצלפים'). בשלושתם מגלם איסטווד דמות זהה, שזכתה לכינוי "האיש ללא שם". בניגוד גמור לגיבור המערבון הקלאסי, הוא איננו שריף מוסרי וצודק, אלא אנטי-גיבור אלמוני, שמעוניין בעיקר בכסף. וגם שאר הדמויות בסרטים הן כאלה: רוצחים וגנבים, שאין להם שום בעיה להכות אישה, או להרוג אדם בלי להניד עפעף בשביל קערת אוכל. אפילו חיצונית, האנשים ב'הטוב, הרע והמכוער' אינם אסתטיים: הם מזיעים, מלוכלכים, ואיכשהו, גם כשהם מגולחים, הם נראים כאילו הם לא.

אבל סרטים חדשניים יש עשרה בשקל, והיום אף אחד לא יבזבז פיהוק על סרט שבו הגיבורים רעים. בנוסף לזה, פה ושם בולטת העובדה ש'הטוב, הרע והמכוער' הופק כסרט סוג ב': זה בולט במיוחד בקטעים שבהם הדיבוב של שחקני המשנה (שדיברו איטלקית או ספרדית, ורק מאוחר יותר דובבו לאנגלית) לא מוצלח לגמרי. והכי חשוב, טורמ"ר התיישן, בבירור, בקצב שלו: 171 הדקות של הגרסה המלאה משאירות רגעים מתים, והיום היו מקצצים אותו לשעתיים.

ובכל זאת, מה שמשאיר את הסרט עד היום ברשימות הסרטים הגדולים ביותר אי פעם, הוא השילוב המצוין בין כל המרכיבים שלו. אלה השחקנים, שמעצבים דמויות בלתי נשכחות באמצעות דיאלוגים קולעים, הקללות הציוריות של טוקו, שהיה מעין ג'ק ספארו (כולל ההוצאה להורג בעוון 37 פשעים) כשג'וני דפ היה בן 3, האמירות הלאקוניות שפולט בלונדי; והעליצות המרושעת שזולגת מכל משפט של "עיני מלאך".

זה הצילום הגדול מהחיים – מלונג שוטים מדהימים על מישורים סחופים של אדמה צחיחה ועד קלוז אפים על חרקים הזוחלים על פני גופות בשדות הקטל, או עניבות תלייה מתנדנדות.

אלה ההברקות הסגנוניות – כמו טוקו שעוקב אחרי בלונדי באמצעות סיגרים כבויים, כדי לנקום בו, ומחייך חיוך ניצחון כשהוא מוצא סיגר דולק.

זה הדיוקן המדויק של חיילים, לכודים ללא מוצא: הגנרלים העייפים שפוקדים להרוג, החיילים שנשלחים למות, והמפקדים הזוטרים שלכודים ביניהם, חולים מהמלחמה.

אלה הסצנות הייחודיות, שצוטטו מאז שוב ושוב אלפי פעמים, במיוחד העימות הבלתי נשכח, כשהגיבורים עומדים זה מול זה, במשולש, באמצע בית הקברות. וככל שהמוסיקה מתגברת, אנחנו רואים בהבזקים מהירים יותר ויותר, בזה אחר זה, את העיניים המרצדות בדריכות, ואת הידיים על האקדחים, עד הירייה הראשונה הבלתי נמנעת.

וזה הבימוי של סרג'יו ליאונה, שביים את הסרט במיזוג מוזר וכובש של רצינות תהומית וקריצה מתמדת.

יש הרבה סרטים קלאסיים, אבל 'הטוב הרע והמכוער' הוא לא סרט שכדאי לראות כדי לומר שראית סרט קלאסי. הוא סרט שכדאי לראות, כדי להזיע ברגעי השיא שלו, או לשמוע אחר כך בהתמכרות את הנעימה שלו. ובעיקר, כדי למלמל אחר כך, כל החיים, משפטי מפתח ממנו. אלי וואלאך אמר שהוא אף פעם לא הבין למה אנשים כל כך התלהבו מהמשפט הכי מפורסם שלו בסרט. הוא חשב שזה לא משפט כל כך חזק. מכל צופי הסרט, הוא ודאי הבנאדם היחיד שחושב כך.

"When you have to shoot, shoot. Don't talk".