ביקורת: החבר'ה הטובים

יצירת מופת של סרט, ואז עוד ארבעים דקות.

"החבר'ה הטובים" הוא אחד מהסרטים הכי טובים שנעשו אי פעם: סצנה אחר סצנה של מופת קולנועי, עם משחק משובח, תסריט מחוכם, דיאלוגים מרהיבים, בימוי שאין שני לו, פסקול מלא להיטים, ו-אמממ, ארבעים דקות מאיטות ומעט מיותרות בסוף הסרט.

כי כל סצנה שאתם מכירים או זוכרים מ"החבר'ה הטובים" – הפתיחה, "מאז שאני זוכר את עצמי תמיד רציתי להיות גנגסטר", הצילום הרציף שמלווה אותנו בכניסת המועדון בעוד מציגים לנו מאפיונר אחר מאפיונר אחר מאפיונר, התיאור הקורע מצחוק של החתונה, ועוד ועוד – כולן עוקבות אחת אחרי השנייה ברצף מופתי ובלי אף רגע חלש. בצפייה השנייה שלי בסרט הצצתי בשעון לא כי הסרט שיעמם אלא כי פשוט לא האמנתי שזה ייתכן שעברו רק 15 דקות: הסרט דוחס כל כך הרבה שפע לכל שנייה ושנייה שלו, שסרטים אחרים היו רבים על פירורים של הרגעים האלה. וככה זה ממשיך למשך שתי המערכות המצוינות הראשונות של הסרט, עד למערכה השלישית שלא עומדת בקצב.

רגע, נחזור להתחלה.

הנרי היל (ריי ליוטה) הוא אותו ילד שתמיד רצה להיות גנגסטר, ועלילת הסרט, ובכן, מלווה את הרפתקאות הגנגסטרים שלו. אם זה תיאור כללי, זה רק כי הסרט מלווה, בעצם, בערך שעה וחצי ב"עלייתו ונהנתנותו" – פחות קו עלילתי רציף ויותר רצף סצנות של גנגסטרים חמומי מוח עושים צחוקים, אלימות ועסקים במה שאי אפשר שלא להתענג מולו. לקראת הסוף הסרט מנסה כן למקד את כל הסיפור בחלק של ה"נפילתו", שזה כאמור החלק הקצת יותר חלש, אולי בגלל שהסרט עד כה לא ממש הוביל לנקודה הזאת.

אם סרט שהוא בעצם צפייה באדם לא מוסרי עולה וצובר הון ומשתולל ואז לקראת הסוף קצת נדפק מזכיר לכם סרט אחר, אז כן: "החבר'ה הטובים", בצפייה חוזרת, נראה מאוד כמו "הזאב מוול סטריט", ואין ספק שלו הוא היה יכול, סקורסזה היה מלהק את דיקפריו בתפקיד היל במקום ליוטה. לא שליוטה נוראי: הוא עומד בגאון בחלקים הראשונים שבהם הוא צריך להיות ילד מתוק בסך הכל, אבל הוא לא מספק את הסחורה ב– ניחשתם נכון, סיום הסרט. אוקיי, מצטער, פעם אחת לפני אחרונה.

אבל ההשפעה של "החבר'ה הטובים" לא מסתכמת שם: גנגסטרים מגניבים, דיאלוגים שנונים ופרצי אלימות היו הלחם והחמאה של הרבה מסרטי שנות התשעים. ההשפעה הזאת מיוחסת הרבה פעמים לטרנטינו, אם כי לא ברור למה – רוב המגניבות היה ב"חבר'ה הטובים" לפני כן: עריכה מהירה, משחק עם זמנים, אנשים קשוחים בחליפות עם אקדחים. סקורסזה הרוויח את מקומו בספר דברי הימים של הקולנוע ורשם על שמו לא מעט השפעות, רעיונות סגנונות קולנועיים בזכות מספר רב של ספרים, ככל הנראה דו ספרתי, ובכל זאת –"החבר'ה הטובים" הוא ככל הנראה הסרט הכי משפיע שהוא עשה.

רשימת המחמאות שאפשר לשפוך על הסרט הזה כמעט ובלתי נגמרת. ואולי מה שבאמת מרשים זה כמות הדברים שלא אמורים לעבוד ובכל זאת עובדים, או עוברים מתחת לראדאר: הנסיון להציג את ג'ו פשי כילד הוא לא פחות ממגוחך, אבל אי אפשר להתקטנן על זה כשפצצת האנרגיה והכריזמה הזאת מתפוצצת בכל סצנה מחדש פעם אחר פעם; הפסקול, כאמור, מלא להיטים – אבל מ-ל-א להיטים, באופן שגורם לפסקולים של "קרואלה" או "יחידת המתאבדים" להישמע מתון – ובכל זאת סקורסזה מצליח לשלב אותם בסרט באופן שלא מסיח את הדעת אלא הופך אותם לצלילי הרקע של התקופה (חוץ מכשהוא רוצה שנשים לב אליהם). זאת עבודת אומן של עריכת סאונד, אפילו אם בחירת השירים עצמה היא בגדול "כל שיר שיצא בשנות החמישים-שישים".

אז האם ארבעים הדקות האחרונות באמת פוגמות בסרט? כן ולא – הן לא מפריעות לסרט שלפניהן, שהוא מפסגות הקולנוע אי פעם, אבל לדעתי הן חלק מהסיבה למה הקהל פחות מוקיר את הסרט לעומת סרטים כמו "ספרות זולה". זה לא רק עניין של אורך – זה שינוי המיקוד של הסרט לסיפור פחות סוחף מהסיפור שסיפרו לנו עד כה. נכון, הסרט מנסה להישאר נאמן לסיפור של הנרי היל האמיתי, אבל, נו, בדיוק בשביל זה אנחנו בקולנוע –בשביל לשכוח מהפרטים הקטנים שאמנם קרו באמת, אבל מפריעים לסרט ענק להיות עצום.

ובכל זאת, אם לא ראיתם את "החבר'ה הטובים" אין לי מה להגיד חוץ מלמה לעזאזל אתם מחכים? שג'ו פשי יבוא ויצחצח לכם את הנעליים? טיפ של 100 דולר מדה נירו? חבילות קוקאין מריי ליוטה? תפסיקו להתמהמה ותראו אותו כבר – מדובר ביצירת מופת שהיא לא רק מופתית בעשייה, היא גם מופתית בכמה כיף פשוט לצפות בה. כן, יש איזו ביקורת כללית בנוגע לגנגסטרים ולעיסוק בהם, אבל סקורסזה כבר ישחיז את הביקורת הזאת טוב יותר ב"האירי". כאן? כאן זה פשוט לבוא וליהנות עם דה נירו, פשי, ליוטה ולוריין בראקו ולא להפסיק לחייך.