ביקורת: גופי: הסרט

אחד מהסרטים הכי טובים של דיסני משנות התשעים הוא בכלל לא סרט של דיסני.

אף פעם לא אהבתי את גופי. כל ה"היאק, איזה שלומפר אני, אוי, נתתי לעצמי מכה" אף פעם לא דיבר אלי. זה לא דמות, זה שק אגרוף מהלך. בניגוד למיקי המנהיג טוב הלב ולדונלד חמום המוח, גופי היה חסר אפיון. אולי זה מסביר למה אפשר לראות סרטונים שלו בכל תפקיד אפשרי, בלי שמישהו מהיוצרים ירגיש שאולי יש איזה קפיצה לוגית שלא מסתדרת בין תפקיד אחד לאחר. הוא פשוט קנבס ריק. לכן המחשבה על סרט שלם בכיכובו של גופי נשמעת רע: מה אפשר לעשות לדמות הזאת כדי להפוך אותה למעניינת?

מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה משהו די פשוט – לתת לו בן. עכשיו, בואו נחסוך מעצמנו את הדיון ההכרחי בשאלה "מה קרה לזוגתו של גופי" ובהחלט בוא נחסוך מאיתנו את השאלה של איך גופי מתרבה – העובדה שיש לו בן נתנה לו משהו שאכפת לו ממנו. בסרטו הארוך הראשון, גופי הפך לאבא שמנסה להגן על הבן שלו שנמצא בגיל ההתבגרות (שהופיע גם בכמה סרטים קצרים אי שם בשנות החמישים בגילאים צעירים יותר) מפני הסכנות שאפילו הוא עצמו לא מודע אליהן. הוא רוצה שהבן שלו יגדל להיות אדם טוב, שיהיה לו טוב ואולי, אם אפשר – שיהיה גאה באבא שלו.

זאת מוטיבציה לא מאוד אופיינית לסרטי דיסני (שבקושי יש בהם הורים, אז להציג אותם כדמויות ראשיות עם מוטיבציות שכאלו זה בכלל נדיר) ולכן דיסני איזנו אותה ונתנו לגופי לחלוק את זמן המסך עם הבן שלו, מקס. למקס יש כבר מוטיבציות יותר מוכרות מסרטי דיסני אחרים: כמו לא מעט נסיכות דיסני, מה שמקס רוצה זה אהבה. יש לו קראש עצום על רוקסן, שלא שמה לב אליו. בעצם, זה לא כל מה שמקס רוצה: הוא רוצה להיות מגניב. הוא רוצה להיות, בעצם, לא אבא שלו. זאת לא איזה חפירה פסיכולוגית מטא-טקסטואלית. הסצנה הראשונה של הסרט מציגה חלום של מקס שמתחיל כחלום רומנטי בו הוא ורוקסן נפגשים ומסתיים כסיוט כשהוא לפתע נהפך לאבא שלו. וככה, שתי הדמויות, האב שמפחד לאבד את הבן שלו והבן שמפחד לגמור כמו אבא שלו יוצאים לטיול ברחבי ארצות הברית. במהלך הטיול הם ילמדו, ספויילר, לקבל ולאהוב אחד את השני.

ובכל זאת, בין שלל סרטי דיסני (למרות שטכנית הוא לא ממש נחשב של דיסני) זה הסרט היחיד שמדבר על יחסי הורים-ילדים ברמה כלשהי. לא הכי עמוקה וכנראה לא ממצה, אבל לראשונה בסרט מצוייר של דיסני לגיבור הצעיר יש מוטיבציה שאפשר להזדהות איתה לא ברמה המטאפורית, אלא ברמה היום-יומית. רובנו לא נתקלנו בתפוחים מורעלים או במשימה להפוך לילדים אמיתיים או נכלאנו אצל חיה שעירה אבל כמעט כולנו הרגשנו מבוכה קלה מההורים שלנו בגילאי גיל ההתבגרות והיה לנו קראש על מישהי שרצינו שתחשוב שאנחנו ממש מגניבים.

וכן, אני יודע שעד עכשיו כמעט ולא נגעתי בשאלת הדברים היותר פשוטים בסרט כמו האם הוא מצחיק או הפסקול שלו, אבל חלק גדול מאוד מהקסם שלו ומהעובדה שהוא מתבלט מעל לכל תוצרי הלא-בדיוק-דיסני זה בדיוק הדברים האלה- הרעיונות מאחורי הסרט והמוטיבציה של הדמויות. אבל עכשיו שסיימנו לדבר עליהם: איזה סרט אדיר, הא?

"גופי: הסרט" הוא סרט שלו היה יוצא תחת מותג הדיסני הרגיל לחלוטין היה מועמד ראוי לאחד מעשרת הסרטים הטובים של החברה (או לפחות מבין העשרים הטובים). הוא לא מושלם, אבל הוא מצחיק, מעניין, ויש לו פסקול מדהים. וכשאתה מחזמר, הפסקול שלך הוא חלק משמעותי מכמה שאנשים יהנו בסרט.

והפסקול של הסרט הוא לא רק נפלא, אלא גם מצליח לשלב בין שירי מחזמר רגילים ובין שירי פופ-פרינס-טימברלייק-ים, מה שנותן לאנשים שתי ז'אנרים שונים להתחבר אליהם: בין אם אתם יותר בקטע של שירי הפופ המקפיצים ("Stand Out" או "Eye 2 Eye") או חובבים דווקא את שירי המחזמר המלאים ברגש (שיר הפתיחה של הסרט הוא אחד משירי הפתיחה הכי טובים של כל מחזמר כלשהו, ו" בדרך הפתוחה" הוא שיר שמצליח להעביר את הרגשות והחששות של שתי הדמויות הראשיות ואז להוסיף להם הומור מטורף ומנגינה שנתקעת בראש), יש בפסקול משהו בשביל כל אחד.

אני לא יודע אם "גופי: הסרט" הוא הסרט הכי טוב של חברת דיסניטונס – החברה הזאת שעשתה את כל ההמשכים שדיסני יצרה לסרטים שלה, בניסיון של חברת האם לעשות מלא כסף אבל עדיין לשמור על יוקרה כי "היי, זה לא אנחנו, זה הדיסניטונס האלה!". יש אנשים שנשבעים ש"סינדרלה 3" הוא סרט מדהים, ויש לי זכרונות מאוד טובים מ"אלאדין ומלך הגנבים" שאני מפחד לעמת אותם עם צפייה חוזרת. אבל הוא הסרט היחיד של דיסניטונס שהוא לא המשך או ספין-אוף, וזה כבר מעלה אותו רמה אחת מעל כולם, כי הוא מרגיש ממש כמו סרט עצמאי שמתפקד בעד עצמו. זה למרות שטכנית, מה שאמרתי עכשיו הוא קשקוש כי הסרט הוא כן המשך – המשך לסדרת הטלוויזיה "Goof Troop" על גופי והבן שלו, אבל הסיכוי שידעתם את זה לפני שרשמתי את זה הוא אפסי. לכן זה לא משנה את מה שרשמתי כי חלק מההצלחה של הסרט היא שהם הצליחו לעבד את הסדרה בצורה כזאת שאף אחד לא שאל את עצמו "מי זה ומי זאת" (בתהליך הם גם הורידו שתי דמויות נשיות [אחותו הקטנה ואמו של חבר של מקס], שזה נושא מצער אחר), והכול היה ברור לצופה ההדיוט שבא ללא היכרות מקדימה עם המיתולוגיה העמוקה של עולמו של גופי.

"גופי: הסרט" הוא ההוכחה שסרטים טובים יכולים לצאת מכל מקום – אין שום סיבה שעיבוד לסדרה שאף אחד לא זוכר, עם דמות חסרת אפיונים מעבר ל"לקבל מכות", שיוצא מחברה שמכריזה על עצמה בפומבי שהיא "דיסני דרג ג'" יעבוד כל כך טוב. אבל הוא כן. הפסקול, התסריט, והדמויות כולם עובדים בצורה נפלאה. וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב בסרט.