ביקורת: הגוניס

לא כל סרט אייטיז שאהבנו בילדות שורד את מבחן הזמן. "הגוניס",

לונג ג'ון כבר כתבה כאן לאחרונה על "לבירינת" ועל "הסיפור שאינו נגמר" – סרטי ילדות מהאייטיז שנשארו נהדרים גם היום. אבל זה לא אומר שכל סרט אייטיז נוסטלגי יעבור את המבחן, הו לא. לצורך העניין: הגוניס. קבלו את לונג ג'ון.



‏"הגוניס", יש להודות, מעולם לא היה בין הסרטים החביבים עלי. צפיתי בו לראשונה בגיל מאוחר ‏יחסית והוא היה בסדר-כזה, לא משהו ששווה לזכור או להתרפק עליו בחיבה. אולי זו נקודת ‏הפתיחה הפושרת מראש ואולי כלל אין צורך בתירוץ או בהצטדקות. כך או כך, צפייה מחודשת ‏גרמה לי לטמון ראשי בידי ולהטיח קללות נמרצות במסך. הסרט התיישן כל כך, עד שמה שפעם ‏היה מקובל ואף חינני הוא היום נלעג ומביך.‏

‏"הגוניס" הם חבורת ילדים בגיל בית ספר, נדמה שכל מה שהם עסוקים בו הוא לצחוק זה על ‏חולשותיו של זה. עם פתיחת הסרט מתברר שמייקי האסתמטי (שון אסטין, שלימים יהפוך לסם ‏ההוביט) אמור לעזוב את העיירה הקטנה בה גרים בני החבורה בשל הסתבכות כספית של אביו. ‏מייקי ואחיו הגדול המכור לכושר (ג'וש ברולין, גם הוא כילדון צח פנים), לא ממש שמחים להיפרד ‏מכולם. החבורה מתאספת בביתם בפעם האחרונה, ודווקא אז, רגע לפני הסוף, מייקי מוצא בעליית ‏הגג מפת אוצר. הילד מחליט כי האוצר עודו קיים וכי עליהם למצוא אותו ומיד, במטרה להתגבר על ‏הצרות הכספיות ולמנוע את מעבר הדירה. בדרכם אל האוצר הילדים נתקלים במשפחת פושעים: ‏מאמא פרטלי ושני בניה. הם ערמומיים ואכזריים, ובמרתף, כבול בשלשלאות, הם מסתירים מפלץ ‏מעוות פנים.‏

זאת גירסת האייטיז האמריקאית לסיפורי חבורת הילדים פותרת התעלומות שחוזרת בכל דור ‏ודור, כמו חסמב"ה, החמישיה וחבורתו של ג'ינג'י. מכיוון שמדובר בסרט ילדים, ובתקופה שבה הוא ‏נוצר, אין להתפלא על כך שזהו סיפור לינארי, בלי הרבה תחכום; אלא ש"הגוניס" לוקח את זה צעד ‏אחד קדימה והופך למסלול מכשולים, סדרה של אתגרים שבהן הדמויות אינן יכולות לזוז הצידה ‏אלא הולכות בהתמדה ישר, ‏

הבעיה שלי עם הסרט נוגעת ברובה לדמויות הנלעגות שבו ולבדיחות שמבוססות על פגיעה ‏באחרים. וכשאלו מופיעות מיד בהתחלה, לא פלא שדברים מתדרדרים מהר. מייקי וכל חבורת ‏‏"הגוניס" מאופינים בצורה חד ממדית שמדגישה עד כמה כל אחד ואחד מהם לוזר. מייקי, כאמור, ‏חלש גופנית והוזה בהקיץ; מאות' ("פה"), הוא החתיך היהיר והשחצן שנהנה להציק לאחרים ‏בדרכים קטנות ומרושעות; דאטה, האסייתי הסטריאוטיפי, מנסה לבנות גאדג'טים ביתיים ולרוב ‏כושל בצורה מחפירה; וצ'אנק הוא הגוזמאי השמן שעיקר ייחודו הוא שהוא שמן, יש לו שומנים ‏רוטטים, הוא תמיד רעב, והוא שמן, חה, חה. בפעמים הנדירות בהן הוא לא שמן הוא מפיל כל חפץ ‏שהוא אוחז בו, השמן הזה. דמויות אחרות בסרט אינן זוכות לאפיון טוב יותר: אנדי, הנערה שאחיו ‏הגדול של מייקי חושק בה היא… ובכן, נערה והיא… אה… יפה, כן, זהו, היא יפה; אחד האחים ‏פרטלי שר מדי פעם באיטלקית וזו תכונתו היחידה. אין בסרט ולו דמות אחת שהיא טובה או ‏נחמדה – כולם נושאים תכונות שגם אם היתה בהן מעט מן החינניות, הרי שבסרט הן מוצגות ‏בצורה מוגזמת. כך, לדוגמה, התמימות של מייקי היא בעצם חסרת קשר למציאות, רצון עקשני ‏להאמין בחלום בכל מחיר, גם כשזה כולל הסתבכות והעמדת כל חבריו בסכנת חיים; מאות' ‏משתמש בידע שלו בספרדית לא כדי להועיל אלא כדי "למתוח" את העוזרת ולמעשה הוא מנצל את ‏מעמדה הנמוך ומבהיל אותה עד מוות.‏

ההתנהגות של כל הדמויות דרמטית שלא לצורך ומוגזמת. לאורך כל הסרט החבורה נתקלת ‏במכשולים למיניהם, החל ממלכודות וכלה בתופעות טבע מרגיזות כמו עטלפים, מים ועוד קצת ‏מים. לכולם הם מגיבים בצווחות מבוהלות, צרחות ונפנופי ידיים היסטריים. ברגעים אחרים הם ‏עומדים ומדקלמים יחד שורות כמו "אוי, אתה כזה קלוץ" כאילו עמדו בהצגת בית ספר ונאלצו ‏לחלוק בעל כורחם באותה השורה במחזה.‏

מכיוון שהדמויות לא משכנעות או סוחפות, בעיות אחרות – שאפשר היה בהחלט להתעלם מהן ‏בשם הסיפור הטוב – הופכות בולטות יותר. הגיון עלילתי חסר, למשל. איך, הו, איך, המלכודות ‏של ווילי הפיראט עובדות היטב לאחר מאות שנים? כיצד החבלים לא נשחקו והתפוררו, כיצד ‏מנגנוני המתכת לא החלידו ונשברו?‏

האפקטים אינם מביכים, יחסית למה שניתן היה לצפות. הם מיושנים וכוללים פעלולים ומלכודות ‏שפעם נחשבו למבהילים ממש והיום יגרמו, ככל הנראה, ללא יותר מהרמת גבה. הסרט, שהפיק ‏סטיבן ספילברג והגיע כש"אינדיאנה ג'ונס" היה אחת הסדרות המצליחות ביותר בקולנוע, מנסה – ‏כנראה במודע – להיות אינדיאנה ג'ונס לילדים: כדורי ברזל מתגלגלים במורד מסילות, גשר עץ דק, ‏אבנים מתפוררות ורצפות נושרות, ופסנתר עשוי עצמות. כמה אפקטים נראים סתמיים להחריד, ‏כמו העטלפים שפורצים מהמנהרה או משקולות כבדות שצונחות ובפועל נראות כמו טרפזי קרטון ‏גדולים. אך שאר האפקטים נראים בסדר, והמלכודות אולי לא משכנעות ביכולתן להרוג, אך ‏לטובתן ניתן לומר שהן אינן גורמות לנחרות בוז.‏

‏"הגוניס" הוא דוגמה מצערת לנוסטלגיה שהתקלקלה. מי שאהב אותו בוודאי יהנה שוב ויסלח לו על ‏מגרעותיו, אך הצרימות, ראוי לומר, רבות מן הרגעים מעלי החיוך.‏