G.O.R.A

במאי: עומר פארוק סורק
תסריט: צ'ם אילמז
שחקנים: צ'ם אילמז, אוזקן אוגור, ראסים אזטקין, אוזן גובן

סיכום שנת 2004 בדו"חקו הטורקי: 'שר הטבעות: שיבת המלך', כמובן, מצליח באופן יוצר מגדר הרגיל, והשיג בטורקיה סכום שווה ערך ל-5 מיליון דולר. מרשים. לצידו נמצא 'G.O.R.A' של כוכב העל צ'ם אילמז, עם… בואו נראה… 18 מיליון דולר. לא היה דבר כזה בקולנוע הטורקי. אפילו פאטימה אוח-בין-עוזה מסרה (בסיאנס) שהיא בהלם.

'ג.ו.ר.ה.' הוא יצירתו של כוכב העל צ'ם אילמז (לפחות ככה אני חושב שאומרים את זה. אני לגמרי לא בטוח). הוא לא רק מככב בתפקיד גיבור הסרט וגם בתפקיד הנבל הראשי, הוא גם כתב את הסרט בעצמו. אילמז הוא סטנדאפיסט טורקי מאוד מצליח, שגם מככב בתכנית טלוויזיה משלו. הוא גם חלק מרשת של שיבוטים שפזורה בכל רחבי העולם. למשל, לגרסה הגרמנית של אילמז קוראים "בולי" הרביג. גם הוא איש סטנד-אפ, גם לו יש תכנית טלוויזיה, גם הוא כוכב-על מקומי, וגם הוא כיכב בשנת 2004 בפארודיה על סרטי חלל, שאותה הוא גם כתב, וששברה קופות במולדתו. לגרסה האמריקאית, אגב, קוראים מייק מאיירס, אבל הוא מטעה את הקהל בכך שבמקום פארודיות על מד"ב הוא עושה בעיקר פארודיות על ג'יימס בונד.

למזימת השיבוט הכלל עולמית הזאת יש הסבר פשוט: זה נורא נורא קל לעשות סרטים כאלה. כל מה שצריך זה איזה קומיקאי עם קהל מעריצים מספיק גדול, כדי שהם יבואו לסרט בידיעה מראש שיהיו קטעים. לכתוב קומדיית חלל זו לגמרי לא בעיה: הרי לא צריך להיות מקורי, נועז או שנון במיוחד כדי לצחוק על 'מסע בין כוכבים' (או על ג'יימס בונד, לצורך העניין), בעיקר כשהבדיחות הן ברמה של להלביש אנשים במדים של צי החלל ולהגיד להם להפליץ. אפילו עלילה הגיונית לא צריך, כי בסרטים כאלה לאף אחד לא אכפת מהעלילה.

'ג.ו.ר.ה' (הנקודות הוספו לשם רק כדי שייראה מ.ג.נ.י.ב.) מספר על ערס טורקי בשם אריף, שמוכר שטיחים לתיירים ומזייף תמונות של עב"מים, עד שהוא נחטף על ידי חייזרים ונלקח אל הכוכב גורה, שתושביו מגלים עניין בלתי מוסבר בתושבי כדור הארץ, ובסרטים טורקיים בפרט. מכאן מתחיל אוסף של ציטוטים, בסגנון סרטי 'מת לצחוק' ו'מת לצעוק': הסרט משחזר סצינות מסרטי מד"ב מפורסמים, ואז, אם נשאר זמן, מספר בדיחות. לפעמים זה משעשע בפני עצמו (למשל, כשאריף מנסה להיות ניאו. מה לעשות, טורקי שמנסה להיות ניאו זה מצחיק), אבל לעתים קרובות יותר החיקויים פשוט שוכבים על המסך בלי לעשות כמעט שום דבר. סצינה ארוכה בסרט, למשל, משחזרת את הסוף של 'האלמנט החמישי'. קשה לומר שהוא "יורד" או "צוחק" על הסרט, כי יש רק בדיחה אחת (לא מצחיקה) שחוזרת על עצמה בקטע הזה. חוץ ממנה, הוא פשוט משחזר אותו, בלי פארודיה ובלי פואנטה. הסרט אפילו לא נותן לקהל את ההנאה שבזיהוי הסרטים המצוטטים: אריף פשוט מכריז בטורקית "אה, זה בדיוק כמו ב'האלמנט החמישי', הסרט ההוא עם ברוס וויליס".

ל"פארודיות" (נגיד) האלה, 'גורה' מוסיף סוג נוסף של הומור: בדיחות על ערסים. הומוריסטנים חדורי השראה כמו נאור ציון, 'זהו זה' ואורי פינק כבר השתמשו כל אחד בבדיחת "ישראלי בחלל" כ-50-60 פעם. הבדיחה הולכת ככה: מישהו אומר "למה מה?" או "כוס אמו הממשלה" או "תסלחי לי, מה השעה?" – אבל בחלל. יש אנשים שזה מצחיק אותם. אריף עושה את אותו הדבר. הוא מתנהג כמו טורקי. אבל בחלל. ולהתנהג כמו טורקי, מסתבר, זה לא מאוד שונה מלהתנהג כמו ערס ישראלי מצוי. בחלל. וזה מצחיק כמו בדיחה על ערסים.

יכול מאוד להיות שעבור הטורקי המצוי, יש כאן יותר מזה. לעתים קרובות מאוד במהלך הסרט הבנתי שעברה כאן בדיחה (אולי סאטירה. אולי לא), אבל לא היה לי שמץ של מושג על מה היא היתה, פשוט משום שאני לא מדבר טורקית. הסרט מלא, כנראה, במשחקי מילים, בטורקית כמובן, ולנסות לצחוק מזה היה כמו לנסות להבין את ההומור של ה'סימפסונס' מקריאת התרגום בלבד. את משמעות שמה של הספינה Ka-Fa 1500, הבנתי רק מעיון ב-IMDb. מקרה של Lost in Translation, או אם תרצו, "אבודים בטורקיה".

יש קטעים ממש מצחיקים ב'גורה', אפילו עבור מי שלא דובר טורקית ברמת שפת אם. הרבה מהם מצחיקים פשוט בזכות רמות הביזאריות שהסרט מגיע אליהן. צריך, למשל, סוג של אומץ כדי לחזור על אותה בדיחה, עם אותו טקסט בדיוק, מעל חמש פעמים. בדיחות אחרות מצחיקות ברמת המערכון בתכנית טלוויזיה ישראלית ממוצעת. אבל זה לא קורה מספיק. כי הסרט ארוך. הרבה, הרבה יותר מדי ארוך. בין בדיחה טובה אחת לשניה יש מרחב שממה שאותו בקושי הצלחתי לעבור בעיניים פקוחות. מכיוון שברור שהסרט הזה מנסה להיות קאלט, יכול מאוד להיות שהדרך הנכונה לראות אותו היא עם כמות בלתי זניחה של אלכוהול בדם. אבל אני חושש שגם ככה זה לא יעבוד: לקרוא את כתוביות התרגום המהירות והדחוסות לאנגלית זו עבודה קשה, ואי-צלילות עלול להפוך אותה לבלתי אפשרית. אין מה לעשות, צריך ללמוד טורקית. בחלל!