פארק גוספורד

במקור: Gosford Park
תסריט: רוברט אלטמן, בוב
בלאבן, ג'וליאן פלווס

בימוי: רוברט אלטמן
שחקנים: קריסטין סקוט תומס,
מגי סמית', בוב בלאבן, הלן מירן,

קלי מק'דונלד, ובעצם – מי לא?

עם מוזר, הבריטים. אומרים שמתחת לחזות המכובדת, הרצינית וחסרת ההומור שלהן מסתתרים יצרים אפלים, משמעויות עמוקות והומור מצוין. מצד שני, יכול להיות שהם פשוט משעממים.

באחוזת גוספורד היפהפיה, בנובמבר 1932, מארחים סר וויליאם מק'קורדל (מייקל גאמבון, 'סליפי הולו') ואשתו ליידי סילביה (קריסטין סקוט תומס, 'הפצוע האנגלי') קבוצה גדולה של בני משפחה וחברים לסוף שבוע של ארוחות מהודרות וציד פסיונים. נשמע מעניין? לא במיוחד. שיטת ה"בוא-נשים-כמה-דמויות-עם-קשרים-ביניהן-
לסוף-שבוע-מבודד-ונראה-מה-קורה" נוסתה כבר הרבה פעמים בקולנוע, עם או בלי רצח מסתורי שיעכיר את השלווה, בסרטים ישראליים ('לילסדה'), בריטים ('המסיבה של פיטר') ורבים אחרים. הקונפליקטים הדרמטיים שאפשר להוציא מסיטואציה כזו שחוקים כבר לעייפה, ועשרות ספרי אגתה כריסטי למיניהם מיצו כל אפשרות הפתעה בפתרון התעלומה. The butler did it, כולם יודעים.

ואכן, כמודע למוסכמה קולנועית זו, הסרט מתמקד לאו דווקא בחבורת האצילים המובטלים ובשיחות הסלון שלהם, אלא גם, ואולי במיוחד, בחיים העשירים והגסים בהרבה של המשרתים, הטבחים, התופרות ורבי-המלצרים המתפעלים את האחוזה במהלך סוף השבוע הארוך. מתוך הערב-רב המבולגן המלווה את הגעת האורחים אנחנו לומדים את ההבדל בין 'Valet' (משרת אישי) ל-'Butler' (משרת אחראי השייך לאחוזה), מגלים למה יש שני מזלגות למנה הראשונה ועוקבים בשעשוע אחרי תלאותיהם של שני משרתים חסרי-ניסיון הנתקלים לראשונה בארגון המסובך והמורכב של אחוזת כפר אנגלית בסוף שבוע ארוך. וגם אם אנחנו יודעים מראש שהמשרת אשם, נשאלת השאלה: איזה משרת?

ההומור השנון, והעניין המציצני-מעט באורחותיהם של המשרתים מחזיקים כמעט שליש סרט, אבל עם הזמן מתחילה הסבלנות לפקוע. איפה התעלומה שהובטחה? למה כולם עסוקים בקשקושים ובציד פסיונים? לשאלות אלו התווסף הניסיון למיין את הדמויות ועלילות המשנה בסרט, משימה בלתי-אפשרית (טום, אייכה?) ומבלבלת עד כדי ערפול חושים. הבמאי, רוברט אלטמן ('תמונות קצרות', 'משהו ללבוש' ועוד הרבה קלאסיקות) ידוע בנטייתו לשלב בסרטיו מספר קווי עלילה וכמות יפה של דמויות, אבל הפעם הוא קצת הגזים. פרט לסיר וויליאם, אשתו ובתו, מבלים באחוזה גם לורד סטוקברידג' ואשתו, הקולונל מרדית' ואשתו, הזוג נסבית', כוכב הסרטים אייבור קובלו והמפיק ההוליוודי מוריס ווייסמן, וכן לורד רופרט סטאנדיש ומר בלונד (לא אותו אחד מכלבי אשמורת). מבולבלים? יש עוד: רוב האורחים מגיעים עם משרת אישי, דמות לא פחות חשובה, וזאת בנוסף לצוות הלא-קטן המשרת באחוזה מימים ימימה. בקיצור, יותר דמויות מאשר ב'שר הטבעות', מפוזרות על הרבה פחות זמן, בלי המשכים מתוכננים, ובלי אף טבעת שתוכל לשלוט בכולם. התוצאה: בהפסקת הסרט היה הקהל עסוק בעיקר בפענוח 'מי הוא מי ולמה', ולהכרעה סופית בתחום אפשר היה להגיע רק מחיטוט בימד"ב, אחרי הסרט.

בהתאמה, אולי, לנושא, אלטמן עושה סרט בריטי: מתחת לפני השטח מתרחשים המון דברים מעניינים, אבל לנו, הצופים, אף אחד לא מספר כלום. הקווים הסיפוריים המעטים שמצליחים לעורר עניין הולכים לאיבוד בבליל של שיחות סלון (בין האדונים) ורכילויות (בין המשרתים) ומונעים שוב ושוב כל אפשרות להזדהות עם אחת משלל הדמויות. ובלי הזדהות, 'גוספורד פארק' הוא לא יותר מפאזל אינטלקטואלי עם שמץ הומור, משחק כורסא חברתי בסגנון Clue, שבו עלינו לנחש את מי ירצחו, באיזה חדר, ומה יהיה כלי הרצח.

פרסים רבים ניתנו ל'גוספורד פארק'. יכול להיות שאלטמן מקבל בסרט הזה את פרי עמלו מזה שנים רבות. ייתכן שלאקדמיה היה נוח יותר לעטר אותו על סרט שמבקר את החברה הבריטית של תחילת המאה ולא, למשל, על סרט כמו 'השחקן' השולח את חיציו השנונים לעבר הוליווד עצמה. ואולי זו ההערצה האמריקנית הילדותית לכל מה שמריח מבריטיות.

בכל אופן, אם היה הדבר היה תלוי בי הייתי מתיך את כל הפרסים לאיש-עם-מטאטא אחד גדול ומעניק אותו (בליווי פרחים) למחלקת הליהוק, שהצילה את הסרט מלהיות סתם שיעמומון חסר תקנה והפכה אותו לשיעמומון חסר תקנה עם שחקנים טובים. ואכן, בהעדר יכולת כלשהי לעקוב אחרי נפתולי העלילה, נאלצתי להתייחס לסרט כאוסף של סצנות קצרות המציגות דמויות בריטיות אופייניות. מגי סמית' ('זיכרונות אהבה מפירנצה', 'הארי פוטר') מגישה את ליידי טרנת'אם הטרחנית (שמקפידה להבהיר ש"אין אף עצם סנובית בגופה") ומצליחה להאיר כל שניית מסך שבה היא מופיעה; אמילי ווטסון ('לשבור את הגלים') מקסימה בתפקיד משרתת-הבית אלסי, גם אם התסריט אינו מאפשר לה להציג סיפור אישי עקבי; סטיבן פריי ('החברים של פיטר'), שנקלע לסט בתפקיד מפקח משטרה לא יוצלח, מספק כמה רגעים קומיים (גם אם הם חוצים לפעמים את הגבול והופכים לטפשיים במיוחד); וראיין פיליפה ('משחקי פיתוי') ממשיך להיות סקסי להחריד בתור משרתו החצוף ורודף הצרות של המפיק ההוליוודי. אני יכול להמשיך – 'גוספורד פארק' פתר את בעיות האבטלה של שחקנים רבים מספור – אבל הרשימה הזאת צריכה להבהיר שאם השחקנים האלה לא מצליחים ליצור תחושת הזדהות, הרי שהבמאי ממש לא עשה את מלאכתו כהלכה. בקיצור, מר אלטמן, אתה החוליה החלשה. שלום.