גראן טורינו

במקור: Gran Torino
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: דייב ג'והנסון, ניק שנק
שחקנים: קלינט איסטווד, כריסטופר קארלי, בי ואנג, אנני הר

וולט קובלסקי (קלינט איסטווד) הוא מאמין גדול בשיוויון: בני כל הגזעים והמינים מקבלים ממנו אותו יחס גזעני ומגעיל. אם הוא לא קורא לך כושי מסומם או איטלקי מטומטם, הוא יתפשר על חמור סתם. 'גראן טורינו' מתחיל בטקס האשכבה של אשתו (זה בסדר, הוא לא הרג אותה. מתה מעצמה), ואיכשהו אפילו המשפט הראשון שוולט אומר בקולו הצרוד והנוהם לאחד האבלים – "תודה שבאת " – נשמע כאילו אותו אורח צריך לבקש סליחה, או לברוח, או שניהם.

לאחר האשכבה, וולט חוזר לביתו, בשכונה של מעמד הפועלים שהידרדרה במשך השנים, בכוונה ברורה להעביר שם את שארית ימיו בדד (מלבד הכלבה). שני בניו המבוגרים והילדים שלהם, שרגילים לשמוע ממנו מחמאות כמו "הייתי מבקש ממך לעשות זה אם הייתי רוצה את זה גמור בשבוע הבא", לא בדיוק ששים לבלות זמן עם אבא. חברים אין לו. מקור השעשוע היחיד הוא הכומר המקומי, שמבקר אותו מדי פעם כדי לנסות לשכנע אותו להתוודות. בתמורה, וולט מעניק לכומר סקירות ממצות של מגרעותיו החמורות כיצור אנושי בכלל, וכמנהיג רוחני בפרט. כל הסימנים מעידים שהדבר הכי טוב שוולט יכול לאחל לעצמו בחיים הוא למות, ושאכפת לו באמת רק ממכונית הפורד גראן טורינו היפה שלו, וגם היא כמעט שלא עוזבת את המוסך.

השכונה של וולט התמלאה לאורך השנים בתושבים ממוצא אסיאתי, או בלשונו המעודנת של וולט, חבורה של מלוכסנים. המפגש בין וולט לשכנים החדשים הוא כצפוי איבה ממבט ראשון. ושני, ושלישי. וולט היה בצעירותו חייל במלחמת קוריאה, ורגיל להסתכל על אסייתים מכל הסוגים דרך כוונת. אלא שלתכונה הזו יש גם שימושים טובים: ברגע של ויג'ילנטיות אמריקנית מהסוג הישן והטוב, וולט מגרש מהמדשאה שלו – וכתוצאת לוואי, גם מהרחוב – את הקרוב העברייני של משפחת השכנים. העברייני והכנופיה שלו, מונעים על ידי אגו והיעדר מוחלט של יכולת מנטלית, ממשיכים להטריד את וולט והמשפחה. בני החמולה, מצידם, מנסים לגמול לוולט על שהציל אותם. לבהלתו הגלויה, הם רוצים לדבר איתו, להביא לו מתנות ומה לא. בהדרגה וולט מתרכך. לא שהוא מפסיק לקלל ולהעליב אנשים, או משהו דרסטי כזה, אבל הוא מסכים לבקר בבית של השכנים, לשתות את הבירה שלהם ולאכול את האוכל שלהם, ובעיקר מתיידד בהדרגה עם בני הדור הצעיר במשפחה, הנערה סו ואחיה טאו.

אף אחד לא יופתע לשמוע שלסיבה המרכזית לראות את 'גראן טורינו' קוראים קלינט איסטווד. איסטוווד, לדעתי, הוא האדם בן ה-78 הכי מרשים בעולם, והיחיד שנראה נורא מפחיד אפילו כשהוא לבוש במכנסיים האלה של הזקנים בגזרת עד-בתי-השחי. קלינט קשישא עושה סדר בשכונה, ומראה לפושטקים צעירים מאיפה משתין הדג; כשהוא משתמש באצבעות שלו כקנה אקדח-בכאילו , זה מאיים לא פחות מאשר הסצינות שבהן הוא שולף את הכפול-קנה האמיתי.

לא שגראן טורינו הוא סרט אקשן. האיום באלימות אמנם נמצא ברקע כל הזמן, אבל רוב הסרט מתעסק בשינוי שעובר וולט: משמוק זקן ואנטיפת שכבר לא אכפת לו שום דבר, לשמוק זקן ואנטיפת שמתחיל להיות לו אכפת. התהליך הזה משכנע כי וולט לא רק מרשים ומפחיד. הוא גם מודע לחולשות שלו, לאופי הדפוק שלו שהורס לו את החיים ולכשלונות שלו. הקטעים הכי טובים ב'גראן טורינו' הם אלה שמראים את וולט נקרע בין שנאת האדם הבסיסית שלו לצורך הלא פחות בסיסי שלו בקשר אנושי. הוא ממשיך להעליב את טאו הצעיר, וקורא לו "טוד" (קרפד), כשהוא מנסה לעשות ממנו גבר; לא הייתי רוצה להיות במקום טאו, אבל מאוד משעשע לראות אותו לומד לקלל או חוטף מוולט על הראש בגלל שהוא לא מתחיל עם בחורה. רגע אחר בסרט, מציאותי מאוד, הוא הרגע שבו וולט שומע חדשות רעות, מתקשר לבן שלו ומבין שהוא לא יודע איך לדבר איתו.

כל שאר השחקנים בסרט די עומדים בצילו של איסטווד, אבל בפני עצמם הם בכלל לא רעים. אנני הר טובה בתפקיד סו לור, הבת האסרטיבית והשנונה, ובי וונג מעורר אהדה בתפקיד טאו, הצעיר הנעבעך שכולם נטפלים אליו עד שוולט לוקח אותו תחת חסותו. היחיד שקצת עיצבן אותי היה השחקן ששיחק את הכומר, אבל זה בסדר, הוא גם עיצבן את וולט.

אל תצפו להפתעות מ'גראן טורינו'. יש בו הרבה משפטים, קטעים והתפתחויות שכבר אחרי כמה דקות של סרט אפשר לנחש שהם יגיעו – לא רק ההתיידדות בין וולט למשפחת לור, או הצורה שבה הוא מאמץ בהדרגה את טאו, אלא גם הויכוחים של וולט והכומר על החיים והאמונה, צדק ואלימות. לעיתים הסרט מתאמץ קצת יותר מדי להעביר את המסרים שלו (אף פעם לא מאוחר לגאול את עצמך; לפעמים צריך להשתמש בכוח כדי להגן על אחרים, ולפעמים זה לא מספיק). מצד שני, סופו של הסרט הפתיע אותי, בצורה שודאי מנותחת ותנותח על ידי מבקרי קולנוע כאמירה מהדהדת של קלינט איסטווד שמסכמת את הקריירה שלו, או משהו, אבל מבחינתי הייתה פשוט דרך טובה לסיים את הסיפור.

קלינט איסטווד הוא שחקן ובמאי עם מורשת כל כך מכובדת ושובל אוסקרים כל כך ארוך, שקשה לי להגיע לסרטים שלו בלי ציפיות. 'גראן טורינו' שווה צפיה בקולנוע, אבל ציפיות מוגזמות רק יפגעו בו. אם באים אליו מתוך כוונה לראות "סתם" דרמה טובה מאוד, ולא יצירת מופת, הוא שווה כל רגע.