ביקורת: מלון גרנד בודפסט

סרטו האחרון של ווס אנדרסון הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בז'אנר הסרטים של ווס אנדרסון

בין הז'אנרים הפופולריים בקולנוע היום ניתן למנות את הקומדיה, המותחן, סרט האקשן, ווס ‏אנדרסון והאימה. לא בהכרח בסדר הזה. ווס אנדרסון הוא סגנון קולנועי ייחודי לגמרי בפני עצמו. ‏אני מאמין שחלק עיקרי בביקורת קולנוע צריך להיות התשובה לשאלה "איזה מין סרט זה", אבל ‏לאורך השנים נהיה קשה יותר ויותר לנסות לענות על השאלה הזאת לגבי סרטים של ווס אנדרסון, ‏בלי להידרדר לתשובה "…נו, זה סרט של ווס אנדרסון, אתה יודע". זאת כמובן תשובה גרועה ‏מאוד, כי היא לא אומרת שום דבר למי שלא מכיר את סרטיו הקודמים של הבמאי. ראיתם את ‏‏"ממלכת אור הירח"? לא? טוב, אז אני מניח שאני לא יכול להסביר איזה מין סרט זה "מלון גרנד ‏בודפסט", תצטרכו לראות אותו בעצמכם.‏

אנשים עדיין עושים פארודיות על ווס אנדרסון, אבל זה נהיה כבר לגמרי מיותר. הרעיון בפארודיה ‏הוא להצביע על המאפיינים של הז'אנר ולהקצין אותם, אבל את אנדרסון אי אפשר להקצין. בשלב ‏הזה, להצביע על כך שבסרטים שלו אנשים תמיד עומדים בדיוק במרכז הפריים הסימטרי ‏ומסתכלים ישר למצלמה זה כמו לציין את העובדה שבסרטי אימה כל הזמן קורים דברים ‏מפחידים. זה פשוט הנתון הבסיסי, ולאנדרסון אין שום כוונה להשתנות. "מלון גרנד בודפסט" הוא, ‏אם בכלל, עוד יותר ווס-אנדרסוני מכל הסרטים הווס-אנדרסוניים שקדמו לו. רואים כמה שזה לא ‏מועיל? אם אתם לא מכירים אותו, שתי הפסקאות האלה היו חסרות תועלת לחלוטין.‏

אז מה זה "מלון גרנד בודפסט", במילים שאנשים שלא מכירים את ווס אנדרסון יבינו? זאת… ‏קומדיה, אני חושב, היסטורית, שמתרחשת ברובה במדינה מזרח-אירופאית בדיונית בסמוך ‏למלחמת עולם כזו או אחרת. רייף פיינס מגלם את גוסטב, קונסיירג' במלון יוקרתי, המאמן את ‏יורשו בתפקיד – ילד בשם זירו (טוני רבולורי) – ברצינות של מיסטר מיאגי. יש בסיפור גם ציור יקר ‏ערך שנגנב, אישום ברצח, מרדפים משטרתיים, ורומן של זירו עם בחירת ליבו, נערה עם כתם ‏לידה בצורת מפת מקסיקו על הלחי. ‏

אבל כל זה לא אומר שום דבר לגבי "איזה מין סרט זה". התשובה קשורה יותר לסגנון ולא לעלילה: ‏זה סרט שבו כל צילומי החוץ של המלון הן של מיניאטורה זעירה, ולא נעשה שום ניסיון להסתיר ‏את זה. זה סרט שמתנהל בקצב מהיר ומוזר, שלא דומה לשום דבר אחר – כמו קטע ג'אז במהירות ‏כפולה עם פאוזות פעם בחצי דקה. זה סרט שבו אנשים מדברים מהר ובסטקטו. זה סרט שבו כל ‏פריים מעוצב באופן שלא מנסה אפילו ליצור את הרושם שהוא משהו מלבד פריים מעוצב בסרט. זה ‏סרט שאין לו שמץ של עניין בריאליזם. וזה סרט שבו אנשים עומדים כל הזמן בדיוק באמצע המסך ‏ומסתכלים למצלמה. זה סרט של ווס אנדרסון, נו.‏

הסרט הזה הוא כיף. הוא מלא בהתחכמויות משעשעות, כמו האופן שבו הוא בנוי מסיפור בתוך ‏סיפור בתוך סיפור, כמו "אינספשן" בשתי דקות. או האופן שבו פורמט המסך משתנה בהתאם ‏לתקופה. הוא לוקח סצינות מז'אנרים אחרים – יש פה סרט מתח, ואקשן ומרדפים – אבל מתרגם ‏אותם לווס-אנדרסונית (אז אם חשבתם לעשות פארודית "איך היה נראה סרט אקשן אם ווס ‏אנדרסון היה עושה אותו" – עזבו את זה, הוא כבר עשה). ‏

בערך מיליון שחקנים מפורסמים מופיעים בסרט הזה, אבל רובם למעשה מגישים הופעות אורח ‏של ‏כמה דקות או שניות. הכוכב הבלעדי של הסרט הוא רייף פיינס, והוא מגוחך ונהדר. כמו ‏אחרון ‏הסמוראים בעולם מודרני, הוא מייצג תרבות אבודה של ג'נטלמניות ולא מוכן להתפשר עליה ‏עד טיפת ‏התה האחרונה.‏

בשבילי, אישית, כל הבלגן המאורגן ומסודר ומקוטלג היטב הזה היה כיף באופן מרוחק ועצור. כמו ‏לקרוא את המשפט "ואז כולנו השתוללנו יחדיו ונהננו כל היום" בספר (כשהוא כתוב בפונט צהוב עם ‏מסגרת). זה, כמובן, עניין אישי לחלוטין. אני יכול להבין ואפילו להסביר למה "מלון גרנד בודפסט" ‏הוא נהדר, אבל עדיין נהניתי ממנו רק בערך. אני חושב שאני ואנדרסון הסתנכרנו באופן חד פעמי ‏ב"ממלכת אור הירח" – הסרט היחיד שלו שממנו באמת נהניתי עד הסוף; עכשיו, כשהוא שקע ‏עמוק עוד יותר לתוך המניירות של עצמו, אני נשארתי בחוץ.‏

אולי זה ההומור שבסרט. עקרונית, כאמור, אם חייבים לתת לסרט כותרת של ז'אנר מקובל, אז ‏זאת קומדיה. לעתים קרובות עוברת בדיחה, אני יודע שהיא שם, אני יכול להבין למה זה היה, ‏עקרונית, מצחיק. אבל אני לא צוחק. גם אנשים אחרים באולם לא צוחקים. אולי בגלל שההומור של ‏אנדרסון יבש יותר מפריכית אורז בגיל בת מצווה. הוא אוסף בדיחות כמו שאוספים צמחים, ‏מייבשים טוב טוב, מועכים, מוסיפים פתק קטן עם שם הצמח והמשפחה לה הוא שייך, ומדביקים ‏בקפידה באלבום. אותו הדבר נכון לגבי הרגשות בסרט: הם שם, אבל המבט עליהם כמעט קליני. ‏בשיאי השיא או השפל של הסרט, ההרגשה היא כמו כותרת מודפסת על המסך האומרת "אוי." או ‏‏"יאי.".‏

כל זה נשמע אולי כמו קטילה, אבל זה לא; זה פשוט הסגנון שהסרט בחר והתחייב לו עד הסוף ‏המר. ואם אתם אוהבים את זה, נהדר. ראיתי כבר מספיק אנשים שמתענגים על הסרט הזה בלי ‏שום הסתייגויות, ואין לי שום דרך או ‏סיבה להתווכח איתם יותר מכפי שיש טעם להתווכח עם ‏אנשים שאוהבים חצילים.‏ אני מבין למה אנשים מתים על זה – זה פשוט לא כל כך עובד עלי. אז אני ‏מניח שהמסקנה היא שהסרט האחרון של ווס אנדרסון מתאים לאנשים שאוהבים את ווס אנדרסון. ‏וואו. כמה מועיל.‏