ביקורת: האיש האפור

האיש האפור גם בסרט אפור. האחים רוסו שהגיעו לשיאים במארוול? הם, כנראה, מסיפור אחר.

אין הרבה יוצרים שאני ממש-ממש מחכה לסרט הבא שלהם; שאני רושם לי מתי הוא יוצא, ואני יודע שבסבירות גבוהה אצא לראות אותו בקולנוע באותו שבוע, או לחילופין אכנס לשירות הסטרימינג התורן כשלידי ערימת חטיפים.

האחים רוסו נמצאו במקום גבוה ברשימה הזו, ומסיבה מובנת: הם האחראים לחוויית הקולנוע הכי מטורפת שהייתה לי בחיים וביימו את מה שהוא – אובייקטיבית – הסיום הכי גדול והכי מצליח אי פעם, אז ברור שארוץ לראות כל מה שהם יעשו, נכון? נכון???

אז בסדר, לא כל כך אהבתי את "צ'רי", אבל דרמה על חייל לשעבר שמתדרדר נפשית ומתמכר לסמים היא לא ממש כוס התה שלי. אבל "האיש האפור"? מותחן אקשן מהבמאים והתסריטאים שמאחורי "קפטן אמריקה: חייל החורף", שהוא ככל הנראה עדיין סרט האקשן הטוב ביותר שהונפק אצל מארוול? הם היו אמורים לעשות את זה בהליכה לאחור עם ידיים קשורות. אז איך הם פישלו באופן יסודי כל כך?

מאיפה להתחיל? אולי מתיאור העלילה. זה מקום טוב, כי הוא כל כך גנרי עד שלולא השמות המעורבים הייתי מדלג על הסרט בלי להביט לאחור: סוכן של מיזם חשאי בCIA (ריאן גוסלינג) מגלה קונספירציה שמערבת בכירים בסוכנות, ובגלל הגילוי הזה הוא נרדף על ידי אותם בכירים וצריך להילחם על חייו ועל חייהם של עוד כמה מעורבים חפים מפשע. מה אני אגיד, חדשני.

גם כשיורדים לפרטים זה לא משתפר: יש לנו את הסוכן המגייס (בילי בוב תורנטון) שהוא דמות אב, דמות הילדה (ג'וליה באטרס) שהוכנסה לעלילה כדי לבזוק קצת רגש ואכפתיות, הדרגים הבכירים והאינטרסים הסותרים שלהם שהסרט חותך אליהם ואל פניהם המודאגות פעם בכמה דקות, ועוד כמה קלישאות. אין לי התנגדות עקרונית אליהן, אבל כשמתבססים על קלישאות צריכים להשקיע את מיטב המאמצים כדי לבצע אותן, ו"האיש האפור" מעביר את הקלישאות שלו מתוך שינה.

גם המשחק רחוק ממופתי. זה מתחיל בדמות הראשית: אני לא זוכר מתי ראיתי את ריאן גוסלינג, שחקן מוצלח לכל הדעות, כבוי כל כך. יש לו הבעת פנים (משועממת) אחת בדיוק במשך כל הסרט, ולא משנה מה קורה סביבו – קרב לחיים ולמוות או חיבוק אוהב מילדה.

זה ממשיך בדמויות המשנה. אנה דה ארמס נמצאת כאן בתפקיד העזר כנגדו – סוכנת שבעצמה חושדת במה שמספרים לה וקצת מסייעת וקצת מפריעה לגיבור הראשי. היא גנבה את ההצגה בתפקיד די דומה ב"לא זמן למות", אבל כאן היא אנמית לחלוטין. בילי בוב ת'ורנטון נראה כמי שמקריא את הטקסטים שלו בפעם הראשונה. ג'סיקה הנוויק, שאפילו במוצר מהונדס כמו "מטריקס: התחייה" הצליחה לזרוח, לא עושה פה כלום. פשוט כלום. מה הפלא, כשהדמות שלה מיותרת לחלוטין גם מבחינה עלילתית ולא תורמת דבר חוץ מעוד טיזינג מרגיז לסרטי המשך.

נקודת האור היחידה בנגזרת הזו היא כריס אוונס בתפקיד הסוכן הרע שרודף אחרי גיבורינו האהוב ומנסה להרוג אותו. אוונס הוא כנראה היחיד שלא קיבל את המזכר להגיע לצילומים אחרי לילה נטול שינה, ובמקום זאת גם שדרג כנראה עם כמה פחיות של משקה אנרגיה. הוא לוקח את תפקיד הדוּש המוצלח שלו מ"סקוט פילגרים", נועץ שיניים בתסריט הדל שקיבל ומצליח להנפיק הופעה נהדרת ומהנה. אוונס באמת כיפי לצפייה, ולא פלא שהוכרזה כבר סדרת ספין-אוף עבור הדמות שלו (כי צריך יקום קולנועי, כמובן).

גם התסריט לא מתאמץ להעמיד פנים שאכפת לו. הסרט צפוי להחריד, דבילי כשהוא מדלג שוב ושוב (ושוב) בין מדינות ללא סיבה, מטופש כשהוא מכניס פלאשבק ארוך למדי במקום לחתוך כמה שנים מיותרות ולהציג את כל העסק בסדר כרונולוגי, מעצבן בכמה שהוא דוחה את ההתמודדות עם הנבלים בחלונות הגבוהים למועד מאוחר יותר, ומרתיח ממש כשהוא מכניס פתאום שכיר חרב מיומן שחמש דקות אחר כך נעלם מהסרט, כנראה גם הוא כדי לחזור בעתיד.

ואם תהיתם לגבי מעורבותם של צמד התסריטאים מרקוס-מקפילי, אז חדשות רעות: היא לא מתבטאת בניסיון להפוך חלק מהרגעים לפחות צפויים או בהענקת משקל רגשי למה שקורה על המסך. נראה שהם בעיקר דחפו כמה פאנצ'ים לפה ולשם במטרה להצחיק, וגם בזה – לא יודע איך, כנראה בגלל ההגשה הכבויה של השחקנים – הם נכשלו.

אז טוב, קלישאות, בסדר. שחקנים משועממים – אפשר לחיות עם זה. אבל מה לגבי האקשן?

ואלו החדשות הרעות באמת: האקשן לא טוב מספיק. הוא מצליח להיות "לא טוב מספיק" בכמה רמות: למשל, החלטות בימוי משונות, כמו סצנת המכות בתחילת הסרט, שאי אפשר להבין ממנה כלום כי היא מתרחשת בין תותחי זיקוקים ענקיים שפועלים כל הזמן. בחיי שזה הסט-פיסינג המטופש ביותר שראיתי לאחרונה. מה הקטע לחתוך עשרים פעם בסצנה קצרצרה אחת לעוד שוט של זיקוק מתפוצץ? זה אומנותי או משהו?

גם בסצנות שבהן אפשר להביט על המסך בלי להסתנוור, מגלים ש: א. עדיין קשה לעקוב ולהבין מה בדיוק קורה, ו-ב. מה שקורה לא מעניין במיוחד. אולי אפשר להאשים בחלק מהבעיות את העורך והצלם שהם לא אלו שליוו את האחים רוסו אצל מארוול. אולי. אבל בשורה התחתונה, הגיאוגרפיה של הקרבות מתגלה כבעייתית להבנה שוב ושוב, והסצנות בפני עצמן לא מחדשות כלום מבחינה כוריאוגרפית או מכל בחינה יצירתית אחרת. ולא, אורות צבעוניים מהבהבים ברקע לא הופכים משהו למעניין.

יוצא הדופן הוא סיקוונס האקשן המרכזי של הסרט – מרדף גדול בפראג שמחריב כמה רחובות, וכן מזכיר מבחינת האנרגיות שלו את תחושת הזרימה הנפלאה שגרמה לי לצפות בסצנת האקשן ההיא מ"חייל החורף" עשרות אם לא מאות פעמים. אבל למרות שזה סיקוונס טוב הוא עדיין רק מזכיר את הליגה של הגדולים, וחוץ מזה, בסרט של שעתיים ורבע זה פשוט מעט מדי. גם אי אפשר להכחיש שהאדישות כלפי הדמויות המעורבות ממש גורעת מהריתוק למסך.

ובכלל לא דיברתי על הסוף, שהוא אנטי-קליימטי כמעט בכוח ומגיע אחרי מערכה אחרונה ארוכה וצפויה הרבה יותר מדי, הן מבחינת הסיפור והן מבחינת הקרב הסופי.

והכי מבאס? שעם כל האכזבה מהמשחק, מהתסריט ומהאקשן, אני פשוט לא זוכר מתי יצאתי לאחרונה מסרט עם התחושה הדומה אך הכואבת יותר: תסכול. כל המרכיבים הנכונים כאן, זה היה אמור להצליח, זה היה יכול להיות סרט השנה שלי (באמת), אבל זה אפילו לא היה קרוב. וכך נמחק לו עוד שם מהרשימה.