ביקורת: יפה לנצח

גלרית יצירותיו האחרונות של האמן האיטלקי הנודע פאולו סורנטינו לא מיועדת לאנשים שיש להם טלויזיה

את "יפה לנצח" לא תמצאו בסינמה סיטי, אבל תוכלו לראות אותו בקולנוע במוזיאון. וזה הולם ‏ביותר: זה מקומו הטבעי. הסרט הזה מזכיר סיור במוזיאון יותר מאשר בידור פופקורני. זוהי תערוכה של מבחר מיצירותיו האחרונות של האמן האיטלקי הידוע פאולו סורנטינו. תערוכה, ולא יצירה בודדת, משום ש"יפה ‏לנצח" דומה יותר לאוסף של קטעים שונים, מיקסטייפ של קולנוע יפה. אמרתי "קולנוע", כן? לא "סרט", ‏חלילה. זאת יצירה קולנועית. אם אתם "הולכים לסרט", הסרט הזה כנראה לא בשבילכם.

העלילה הראשית, אם אפשר לקרוא לה ככה: ג'פ גמברדלה הוא סופר, או סופר לשעבר. הספר ‏הבודד ‏שפרסם לפני ארבעים שנה הקנה לו כרטיס כניסה לחברה הגבוהה של רומא, אנשים ‏מתוחכמים ‏ומשכילים, שאין להם טלויזיה אבל הם אוהבים לדבר על זה שאין להם טלויזיה, ‏הנפגשים מדי לילה במסיבות ומדברים גבוהה על אמנות ויופי. ושם, באותה החברה, הוא נתקע. ‏ג'פ טוב מאוד בלהיות מרכז העניינים: הוא מכיר את כולם, יודע עם מי לדבר ועל ‏מה, הוא נעים ‏ואדיב לכולם אבל שומר גם על נימה של אירוניה ואפילו זלזול דק, כשצריך. אבל הוא לא יוצר שום ‏דבר, הוא דוחה את תחילת העבודה על היצירה הבאה שלו, האישה הקרובה אליו ‏ביותר היא ‏עוזרת הבית שלו, וחיי האהבה שלו עדיין תקועים באישה שנפרדה ממנו לפני עשרות שנים.‏

אפילו את המעט הזה לוקח הרבה זמן עד שאנחנו לומדים, כי בדרך לשם הסרט עוצר לכמה ‏תחנות כדי להתעכב על רגעים שפשוט קורים בסביבתו של ג'פ, ושהוא לא מתערב בהם אלא לכל ‏היותר צופה. זה אחד מאותם סרטים על אדם שמחפש משמעות, אבל את המשמעות הוא ואנחנו ‏רואים מסביב: הוא טוען שהוא מחפש יופי, ויופי יש. הרבה. ביצירות אמנות עתיקות ונעלות ‏ובריקודי-חתונות מטופשים, בחשפניות ובנזירות, בארכיטקטורה ובתנועות אקראיות של עוברים ‏ושבים ברחוב, הסרט מתרפק על כל דבר שאפשר למצוא בו אסתטיקה או פואטיקה. הוא מלא ‏בסצינות מרהיבות – רק שלרובן אין שום קשר לעלילה. הן יותר כמו סרטים קצרים בפני ‏עצמם. ‏ילדה אמנית משפריצה את חייה על פני קנבס ענק; אמא מחפשת את בתה בכנסיה; ציפורי פלמינגו ‏מעניקות הופעת אורח מפתיעה. כל אחת מהסצינות האלה מצולמת כל כך נפלא שזה מעייף. אף ‏אחת מהן לא קשורה ישירות לשום דבר שקורה לפניה או אחריה.‏

הבמאי פאולו סורנטינו הגיע לתודעת הקהל הישראלי בשנה שעברה עם "זה בוודאי המקום", גם ‏הוא סרט משונה למדי המלא בהסחות דעת תמוהות ויפות, אבל היתה לו עלילה שתקשר בין ‏ההתחלה והסוף. "יפה לנצח" הוא אותו הדבר, בלי הנאצים והרוקיסטים, ולכן הפעם לסרט יש סיכוי קטן מאוד להתחבר למי שלא שמוגדר מראש כ"קהל של פסטיבלים" – אנשים שידעו מיד, ממש על פי השוטים הראשונים, שהסרט מתכתב עם יצירותיו של פליני, בעיקר "רומא" ו"לה דולצ'ה ויטה" (וישמחו להסביר לכם אם לא הבנתם). הוא נמשך כמעט ‏שעתיים וחצי, יש לו ‏מעט מאוד עלילה, הוא נועד למי שיידע להעריך העמדת פריים מופתית או ‏תנועת מצלמה מהממת, ‏אפילו אם הן לא משרתות שום דבר מלבד עצמן. זה יפה רק כי זה יפה. ‏פורנו של סינמפילים.‏


פורסם במקור בוואלה, למרבה האירוניה