הדיקטטור הגדול

שם רשמי
הדיקטטור הגדול
שם לועזי
The Great Dictator

במקור: The Great Dictator
תסריט, בימוי ורוב השחקנים:
צ'רלי צ'אפלין

"גבירותי ורבותי, צעירים
וצעירות, אנשי ההנהגה והעולם
החופשי עדיין!
שטורם שטורם גשפרכט אוינזלוט יהודי אאוף גפלוכן איך בין עוזה אונד וגרשלופט ניחט וסט די גבורן ואי גבאפלכחטמיזונגנינגן הפלאכו וון איסט דאיי נויןברוק גיהט-אונד סלוטרמאייר?"
האזנתם לנאומו של אדנואיד הינקל, הדיקטטור של טומניה. הנאום התקבל בתשואות ספונטניות בנות ארבעים וחמש דקות, אבל חלק מהצופים עדיין שואלים את עצמם מה מזכיר להם האיש עם השפם.

בטומניה, בין שתי מלחמות העולם, עלתה לשלטון מפלגתו של הינקל (צ'אפלין), המתאפיין בתאוות כיבוש בלתי-נשלטת, בשגעון גדלות מסוים, ובאנטישמיות חריפה אך תועלתנית. כמו כן הוא ניחן במראה המזכיר נמרצות ספר יהודי (שוב צ'אפלין), ששירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה הסתיים במבצע חילוץ נועז של טייס, מבצע שהסתיים בטיסה הפוכה, נחיתה שלא כדרך הטבע, ואיבוד זיכרון מוחלט. הספר שכח מאיפה הוא בא, לאן הוא הולך ואת העובדה שמעולם לא עשה סרט מדבר קודם, ואושפז לעשרים שנה בקירוב.

יש הבדל אחד משמעותי בין השניים: הינקל לא סותם את הפה, והספר בקושי פותח אותו. אדנואיד היטלר – סליחה, הינקל – נואם ללא הרף נאומים בג'יבריש גרמני, כשעדת מעריציו נוהה אחריו: בייחוד כך הדברים ביחס לפילדמרשל הרינג, איש שמן שבהתאם לשינויים במצב רוחו של הינקל מקבל ומאבד מדליות כמעט באותו קצב שהוא נושם, ולגארביטש (זבל), שר התעמולה קפוא-הרוח של טומניה, מומחה לסיסמאות, לשיסוי המונים, ולניפוח האגו של הינקל, הסובל כנראה ממאניה דיפרסיה. כמו-כן מצויד הינקל בכמות נכבדה של פסלים, בניינים ומזכירות, בבעלת ברית הפכפכה למדי (בקטריה, בראשות בנזינו נאפאלוני, רודן גדל-גוף בעל נימוסים גרועים יותר מיגאל שילון), ובנטייה בלתי נשלטת לשחק עם צעצועים, בעיקר מגודל מדינה ומעלה, כגון שכנתו אוסטרליך.

הספר, לעומת זאת, כמעט ולא מדבר. לאחר שהוא בורח מבית החולים הוא מוצא את עצמו באמצע הגטו היהודי, בלי לדעת מי נגד מי. עד שהוא מבין מה קורה, הוא מסתבך עם השוטרים המקומיים – אנשי פלוגות סער בהמיים ושוטים. למזלו, בדיוק בזמן שאלה מתכוונים לבדוק בעזרתו האם עמוד-החשמל המקומי מסוגל לשאת אדם בצווארו, מופיע מפקד טומני בכיר, המתגלה כטייס שאותו הציל. זמנית נהיה שקט, והספר יכול לנצל את זמנו להתאהבות בחנה (פולט גודארד) הנאווה, נערה יהודיה ענייה וחסודה בעלת אופי, וחבטת-מחבת צידית מרשימה.

גם אם יש לכם ידע היסטורי פחות מהממוצע אצל תלמידי תיכון ישראליים, ואתם משוכנעים שבזמן הסבים והסבתות שלכם הדינוזאורים עוד לא ירדו מהעצים ורוב המשפחות הסתדרו עם אינטרנט איטי, לא תתקשו להבחין שצ'אפלין ממשיל כאן משל היסטורי שקוף מאוד: היטלר הוא הינקל, גבלס הוא גארביטש, גרינג הוא הרינג (על פי המשקל, יותר פרה מדג), נאפלוני הוא מוסוליני, וכיו"ב. כל מאפייני טומניה הם וריאציה על גרמניה הנאצית שלפני המלחמה. אפילו נראה לי שזיהיתי שני שחקנים דומים לבכירים נאציים אחרים, שלא הוזכרו בשמם.

את 'הדיקטטור הגדול' ביים צ'פלין ב-1940, לאחר השלב הראשון של מלחמת העולם השנייה. ארה"ב היתה עדיין נייטרלית, ואיש לא באמת ידע מה עתידות השנים הבאות להביא לעולם. במצב הזה, הטקטיקה של צ'אפלין היתה קבילה. היטלר נתפס כסתם עוד רודן, רשע מרושע אך לא כדמות הרשע המוחלט שאחרי מלחמת העולם השנייה. אצל צ'אפלין הוא מגוחך, תאב-שלטון עד כדי טמטום, המשטר שלו לא יעיל, ועוזריו אווילים. פלוגות הסער שלו נראות תחילה כאילו יצאו מקומדיות פשע של תחילת ימי הקולנוע: חבורה של אנשים עם אלות שרצים ורצים עד שמישהי מורידה להם מחבת על הראש או שהם מחליקים על בננה.
לפחות בשבילי, זה היה הקטע הבעייתי בסרט: ההגחכה של צ'אפלין קצת יותר מדי תמימה ובנאלית כאן. הרי היה הרבה יותר טוב לעולם לו ההנהגה הנאצית באמת הייתה חבורת אווילים.

מהרגע שנגמרת הפתיחה (המבריקה), באה בערך שלושת-רבעי שעה שבה, למעט סצינה או שתיים, הסרט פשוט לא מצחיק מספיק. הדמיון בין צ'אפלין להיטלר הצחיק מאוד את בני זמנו, אבל היום זה לא מספיק. וגם בהמשך יש בעיות: גם בלי תודעה היסטורית מפותחת, סלפסטיק-נוסח-מוסוליני לא כל כך עובד; נאפלוני, גדול ושמן ועליז, מפריע לסרט כמעט בכל פעם שהוא פותח את הפה.

נוסף על ההצחקה הלעיתים-לא-כל-כך מצחיקה, אין לצפות מהסרט להגיון פנימי מרובה. בעלילה חורים גדולים, ולעיתים דמות זאת או אחרת מתייצבת לה בפוזה תיאטרונית על-מנת לנאום לקהל הצופים מסר שצ'אפלין רצה להעביר לו. כדי, למשל, שייראה הגיוני שמישהו עומד לפני רודן כהינקל/היטלר ואומר לו משהו בסגנון "המטרה שלך תיכשל בגלל שהיא מבוססת על רדיפת אנשים חפים מפשע, דבר שהוא גרוע מרשע – הוא טיפשות", צריך לכבות טוב-טוב את המוח. וגם מחנות הריכוז נחמדים מדי, ועל פרעות כגון אלו של פלוגות הסער היה כל יהודי בזמן הנאצים חותם בשתי ידיים. זה נכון, הסרט הוא קומדיה, ולא מחויב לאמת היסטורית, אבל זה מציק. גם אחרי צ'אפלין עשו פרודיות על היטלר – בולטות אלו של חבורת מונטי פייטון ושל מל ברוקס – אבל אצל צ'פלין אין את המודעות. לא יכלה להיות לו, ובכל זאת.

אבל, ואבל גדול: ככל שהסרט מתקדם, הוא הופך להיות מקבץ של סצנות מופת, אחת אחרי השנייה. חלק מן הסצנות קשורות לעניינים "אישיים" (למשל, תגלחת מוסיקלית) וחלק מהן לעניינים "פוליטיים" (למשל, מאבקי הכוח בין הינקל לנאפאלוני), והן בנויות לתפארת מבחינה ויזואלית, ומצחיקות מאוד. צ'אפלין תופס קצב ומכה בצופים בסצינה אחר סצינה, מעוצבות ומתוכננות לתפארה, ציניות, ארסיות ומגוחכות כאחד, ועד כמה שלא נעים לומר – הדיקטטורה מעולם לא היתה מצחיקה כל-כך. צא'פלין הלך על מקבץ: כמות הסצינות המופתיות מספיקה כדי לפרנס כמה שנתונים של סרטים הוליוודיים. הסרט הופך מצחיק יותר בעקביות, וגם המסר הפוליטי שלו הופך יותר אפקטיבי. גם אם עדיין נותרים פה ושם מסרים שלא עומדים במבחן השנים (למשל, "אם היהודים יפעילו אלימות נגד המשטר הנאצי – יהיה יותר גרוע"), הכוח והישירות עושים את שלהם. אם נביא בחשבון את הנסיבות, את ביטוי העמדה הפרו-מלחמתית ואנטי-נאצית החזקה בזמן שזו לא היתה באופנה בארה"ב, העוצמה של הסרט עוד גדלה. אבל דומני שהמסרים יכולים לגעת גם במי שלא התעמק בהיסטוריה אמריקאית של מלחמת העולם השניה.

הסרט נגמר בנאום. מאז הפעם הקודמת שראיתי אותו עברו יותר משלוש-עשרה שנים. באופן מפתיע, הנאום רק הפך חזק יותר בצפייה שניה. גם אם הוא מאוד תמים, ויש שיאמרו בנאלי, המסרים בו (בניגוד להגחכות בחלק הראשון שבסרט) דיברו ברובם אלי, ונדמה לי שגם לשאר הקהל (המצומצם) בהקרנה. אין שם הרבה: רק מישהו מדבר, על רקע שמיים. לא אפקטים, לא סאונד. אפילו אין קלוז-אפים על פרצופים בקהל או על הקהל בכלל. רק מישהו מדבר. אבל מה שהוא מדבר – קלאסיקה.

ובסיכום, זה מה יש: הרבה מאוד סצינות מופת, הרבה בדיחות מוצלחות עם חוט עלילה חלש במקצת שמקשר ביניהן, כמה קטעים חלשים, ושטורם שטורם אובן איינהוף קלינגן קלאנגן פון-הפטקופף אוף אולם יא באיירהונד דאס אודר די פליפלואלדט גשפרוט, ויפה שעה אחת קודם!