הצרעה הירוקה

למרות שהוא סרט נחמד ובלתי מזיק, הצרעה היא בזבוז משווע של מישל גונדרי.

"הצרעה הירוקה" הוא סרט מאוד נחמד שאני ממליץ בחום לא לראות. לא בקולנוע, לפחות.

בריט הוא צעיר עשיר, מפונק ורזה במידה מפתיעה, בתור אדם שסת' רוגן מגלם. אחרי שאביו, עורך העתון, מת, הוא מחליט לעשות את מה שכל כך הרבה יורשים עשירים עשו לפניו: לעטות מסכה ולצאת להילחם בפשע. ההחלטה הזאת קצת פחות הגיונית אפילו מהמקובל בז'אנר: אין לו כוחות על, הוא לא יודע קראטה, אין לו חליפת שיריון היי-טקי ואפילו אפוד מגן הוא לא טורח ללבוש. אין סיבה הגיונית לחשוד שהוא ישרוד אפילו היתקלות אחת עם כוחות השחור, והוא בוודאי היה מגיע לכותרות של "אידיוט עם מסיכה נמצא מת בסמטא אפלה" אלמלא היה לו נשק סודי יחיד: העוזר שלו, קייטו (ג'יי צ'ואו), שהוא מכונאי מוכשר, לוחם בלתי מנוצח, עושה קפה מעולה ובכלל, הגבר המושלם.

ועכשיו, כמה תשובות לשאלות נפוצות: האם הסיפור הזה הגיוני? לא. האם הוריאציה העשרים מיליון על סיפור גיבור העל – או אפילו גיבור-העל וונאבי – היתה נחוצה? לא. האם הוא אומר משהו שעוד לא נאמר על הז'אנר? לא. האם הסרט מחדש משהו בתחום? לא. האם הוא מהנה? כן.

גם בלי שום ייחוד של ממש, ועלילה שהיתה מתאימה לסדרה מצוירת, "הצרעה הירוקה" עושה צעד אחד נכון בדרך להיות סרט כיפי – הוא לא לוקח את עצמו ברצינות לרגע. סת' רוגן הוא האיש האחרון שהייתם משערים שיהיה גיבור בתחפושת, ולכן הוא מתאים לתפקיד, גם אם הוא בשלבים מסוימים נדמה שג'ק בלאק עומד לפרוץ מתוך העור שלו. ישנן בדיחות מודעות לעצמן בנוסח הסימפסונס, וגם סתם סלפסטיק ומכות. כריסטוף וואלץ, שהתפרסם בתור הנאצי ב"ממזרים חסרי כבוד", גונב את ההצגה הפעם בתור נבל רוסי דווקא. האיש ממש טוב בלהיות רע.

אבל הסרט הלגמרי חביב הזה גם מאוד מאכזב, משתי סיבות: תלת-מימד, ומישל גונדרי. לכל במאי מותר לעשות מדי פעם סרטים בשביל המשכורת. אבל גונדרי הוא לא סתם במאי מבטיח – הוא גאון שנמצא בשורה אחת עם אשר, דאלי ומגריט. בקליפים, בפרסומות וב"שמש נצחית בראש צלול" שלו הוא המציא כל פעם מחדש טכניקות צילום חדשות, או חידש ישנות, בדרכים שיצרו צילומים בלתי אפשריים ומבוכים ויזואליים ומחשבתיים ש"התחלה" ילד לידם. אבל יש יותר דמיון, יצירתיות ותיחכום בחמש הדקות של הקליפ של גונדרי ל-“Bachlorette" של ביורק מאשר בכל 119 הדקות של "הצרעה הירוקה". גונדרי הוא משאב נדיר ויקר, והסרט מבזבז אותו בלי בושה. כמעט כל הסרט מצולם וערוך בצורה חסרת כל ייחוד.

רק סצינה אחת בסרט היא גונדרית לגמרי: שוט רציף אחד, שבאופן בלתי אפשרי לחלוטין מתפצל לשתי מסגרות, שבכל אחת מהן המצלמה ממשיכה במסלול אחר, וממשיכה להתפצל הלאה. לפחות נדמה לי שזה מה שקורה שם, אבל לקח לי הרבה זמן אפילו להבין שמשהו מיוחד קורה, שלא לדבר על לנסות להבין איך לכל הרוחות עשו את זה, מכיוון שכדי להוסיף למגניבות, כל אחת מהמסגרות השונות גם מופיעה בתלת-מימד ב"עומק" אחר. האפקט התלת-מימדי הזה נורא מסיח את הדעת, בעיקר משום שזו היתה גם הפעם היחידה בסרט שהתלת-מימד שימש למשהו מעניין.

התלת-מימד בסרט (שהומר לתלת אחרי הצילומים ולא צולם כך במקור) הוא לא מהסוג המכוער שכואב בעיניים לראות, נוסח "המסע בדורך השחר"; הוא יותר מהסוג הלמל"מ – לא מועיל, לא מזיק. כן, התמונה עמוקה, אבל שום דבר מעניין לא קורה עם זה, זה לא מעצים את החוויה בשום צורה, פרט לחוויה שבתשלום 45 ש"ח ומעלה על כרטיס קולנוע. ולמרות זאת, המפיצים בחרו להקרין את הסרט אך ורק בתלת-מימד. אין שום סיבה שהסרט לא יוקרן באופן סטנדרטי, פרט לסיבה המובנת מאליה: כדי שתשלמו יותר. לכן אין גם שום סיבה לראות את הסרט הזה בקולנוע. הוא פשוט לא טוב מספיק בשביל מחיר מופקע.

פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב