ביקורת: האביר הירוק

עלייתו של "האביר הירוק" במסכי הקולנוע בארץ היא רחוק מלהיות דשא באסה.
שם רשמי
האביר הירוק
שם לועזי
The Green Knight

 "האביר הירוק" הוא הסרט הארתוריאני הכי טוב של המאה הנוכחית, אולי אפילו של ארבעים השנים האחרונות. זו מחמאה שעוקץ בתוכה. כשהתחרות כוללת את "ראשון האבירים" (1995), "המלך ארתור" (2004) ו-"קינג ארתור" (2017) לא קשה להיות מקום ראשון.

המיתולוגיה הארתוריאנית היא מסוג הסיפורים שממשיכים למשוך יוצרים (בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות), אבל נראה שכל הזוויות המעניינות כבר כוסו.  לכן, זה כנראה חכם שסרטו החדש של דיוויד לאורי ("סיפור רוחות") אמנם מתרחש בימי המלך ארתור וכולל את המלך הטוב בתור שחקן משנה, אך ארתור הוא לא המוקד שלו. במקומו ניצב גאוויין (דב פאטל), בן אצולה צעיר שנהנה מחיים קלים הודות להיותו קרוב של המלך. הוא רוצה להיות אביר, אבל לא בהכרח באופן הפעיל שכולל הליכה למלחמות וסיכון מוות בשם המלך, אלא יותר בקטע של להיות גרסת ימי הביניים של סלבריטאי – להיות אגדה בלי בהכרח לעשות דברים שראויים לאגדה.

גאוויין מקבל את ההזדמנות שלו בליל חג המולד, כאשר כל האבירים מתיישבים לשולחן הסעודה ולפתע מגיע  אביר ירוק מסתורי, לא כזה שסתם לבוש ירוק אלא כזה שחלקו צמחיה, פורץ את דלתות האולם ומציב אתגר בפני המלך ואביריו – אם תצליחו להלום בי, תזכו בגרזן המפואר שלי – אך לאחר שנה תצטרכו להגיע אליי ואחזיר לכם את המכה שהכתם בי.

מאחר וכולם חוששים ואולי משום שהוא קצת שיכור, גאוויין נענה לאתגר ומוריד לאותו אביר ירוק מסתורי את הראש במכה אחת, במחשבה שבלי ראש אין אתגר. אלא שאותו האביר דווקא שורד את המכה ועכשיו גאוויין חייב להגיע אל ביתו שנה לאחר מכן, ושם לקבל את המכה שלו. ובשר לא גדל בחזרה כמו צמח.

לאורי מפורסם בתור במאי איטי. מהסוג שאנשים שאוהבים אומרים עליו 'היפנוטי' ואנשים שלא אוהבים אומרים 'משעמם.' את "סיפור רוחות" אמנם לא ראיתי אבל השמועות על סצנת אכילת פאי של עשר דקות גונבו גם לאוזני. למי שקיווה שבסרט הפנטזיה הזה לאורי יעבור למקצב שיותר מזכיר את "הג'נטלמן והאקדח", קומדיית השודים המשעשעת שלו עם רוברט רדפורד, צפויה אכזבה. הפואמה העתיקה עליה הסיפור הזה מבוסס, אותה דווקא כן קראתי, היא יצירה די קצרה. ובעוד שלאורי מוסיף אי אלו אירועים במסעו של גאוויין וגם מרחיב על חיי המשפחה של הגיבור לפני שהוא נתקל באתגר שלו, הרי שהשלד העלילתי של כל העסק די רזה. מי שתוהה איך אפשר למתוח ספר קצר כמו ההוביט לטרילוגיה של שלושה אפוסים עצומים בוודאי יתהה איך אפשר להפוך פואמה של 2,500 שורות לסרט של שעתיים. התשובה: לקחת את הזמן, למתוח כל סצנה וכל מפגש, לתת לדיאלוג להתנהל באיטיות בשעה שהדמויות בוחרות היטב כל מילה ואז מחפשות בדיוק את הדגש הנכון כדי להגיד אותה. חלק ניכר מהסרט עובר עלינו בשעה שגלגלי השיניים במוח של גאוויין חורקים לאיטם כשהוא נתקל בעוד אלמנט לא נודע. החלקים האחרים הם בעיקר התענגות על הצד הויזואלי של הסרט.

אין להכחיש, הסרט נראה טוב. טוב מאוד אפילו. אמנם חשוך לעיתים קרובות, כלילה חסר ירח (מרכיבי המשקפיים בינינו שמתקשים לראות מבעד לאדים בעת לבישת מסכות בקולנוע צפויים לאתגר רציני), אך קשה להכחיש שכל סט וכל סצנה עוצבו למשעי לאימפקט מקסימלי. בין אם מדובר בטירה, בית, מסבאה, שדה או יער לאורי והצלם אנדרו דרוז פלרמו (שאחראי  גם ל"You're Next" המצוין) מתווים פה טון ויזואלי שנע תמידית על הגבול בין חלום למציאות. מה שחשוב במיוחד הוא שלמרות הטון החולמני הסרט כן מרגיש כאילו הוא מתקיים במציאות פיזית מוצקה. זה עולם שיש לו קיום מעבר למה שקורה לדמויות על המסך בכל רגע נתון, בכל פעם שגאוויין מגיע למקום חדש ניתן להרגיש את ההיסטוריה של האנשים והסטים האלו. יש רגעים בהם ההתעכבות של הסרט והאיטיות המהורהרת שלו מרגישים שווים לחלוטין את המחיר – אמנם כלום לא קורה על המסך, אבל תנו לי עוד מהכלום הזה שקורה: עוד מהיופי, עוד מההדר, עוד מהאימה.

הזכרתי כבר שגלגלי השיניים של גאוויין חורקים תמידית, וזו אכן הופעה טובה של פאטל. זה גיבור בסרט אבירים שאין לו תכונות אביריות – הוא חושש, הוא מפחד, הוא תוהה (וטועה). פאטל משחק את גאוויין כבן נוער שהגיע לבגרות פיזית אך לא נפשית, איש אבוד שמחפש כיוון ומגלה במהרה שהכיוון שנותנים לו לא בהכרח מוצא חן בעיניו. זו הייתה יכולה, די בקלות, להיות הופעה מעצבנת – דמות שנכתבה באופן בכייני לא בהכרח תזכה לחיבת הקהל. אבל פאטל גורם לך להבין בדיוק למה גאוויין מתנהג כפי שהוא מתנהג ולמה הוא עושה בחירות מטופשות או מגיב בפחד איפה שהייתה מצפה מגיבור קולנועי להגיב באומץ.

גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה למדי, אם כי מוגבלת בעיקר ללחישות ברמות שונות: שון האריס בתפקיד המלך ארתור נשמע כאילו הקול שלו עומד להעלם כל שניה, קייט דיקי בתור המלכה גם מדברת בכזו עדינות שקשה לתפוס את כל המילים. אלישיה וויקנדר משחקת את הדמות האחת שנראית כאילו יש לה שמחת חיים אמיתית (או לפחות את ההבנה שיש כזה דבר 'שמחת חיים') אבל יש משהו מלנכולי גם בהופעה שלה ומשהו מסתורי יותר בהמשך הסיפור. 

מעל כולם ניצבת סריטה צ'ודורי בתור אמו של גאוויין. היא שולטת בסצנה בכל שניה שלה על המסך, בין כשהיא נוזפת קלות בבן שלה על ששתה יותר מדי או שכהיא מתמרנת את הממלכה מאחורי הקלעים. היא המלכה האמיתית של הסרט הזה ויוצקת בו מידה רבה של תוכן.

וזה בהחלט סרט עם תוכן. סרט שמדבר על דברים מודרניים, כמו החיפוש של כיוון בחיים והפחד מלאכזב את המשפחה, וגם על דברים קצת יותר נצחיים – אמונה ופחד והמקום שלנו באינסוף (ואם יש אינסוף בכלל). קצב של טרקובסקי וגם תימות של טרקובסקי. זהו סרט שיפרנס שורות של ציוצים ופוסטים ארוכים בפייסבוק ובטאמבלר וגם מאמרים בירחוני קולנוע ובאקדמיה ואולי אפילו עבודת דוקטורט או שניים. בהחלט סרט שמבקש, דורש, שידברו עליו, יחקרו אותו, יתווכחו עליו. למה הוא מתכוון בבחירה שלו לסטות מהטקסט? מה בדיוק קורה בסוף? כמה ממה שאנחנו רואים על המסך באמת מתרחש?

וזה בדיוק העניין. כשאני יושב עליו עכשיו, יושב וכותב וחושב, אני מוצא את עצמי מעריך את החוויה יותר – באופן אינטלקטואלי. אבל קשה להכחיש שבזמן הצפייה עצמה היה לי את הדחף להביט בשעון יותר מפעם אחת, שסיננתי לעצמי בשקט 'הבנתי את הפואנטה' הרבה לפני שהכתוביות עלו ושלמרות שהיה בסך הכל אמצע היום מצאתי את עצמי נאבק להתמקד ברגעים מסוימים. אתם יכולים להגיד שהסרט 'תובעני' ואתם יכולים להגיד שהוא 'מתיש' ושתי התשובות יהיו נכונות באותה מידה. בסופו של דבר, יותר משהוא סרט טוב "האביר הירוק" הוא סרט מרשים – מבחינת התעוזה והביצועים שלו. קשה שלא להעריך סרט שהולך כל כך רחוק – גם אם הוא לא בהכרח מצליח להגיע לסוף המסע שלו. אבל זה שחייבים להעריך אותו לא אומר שבהכרח נהנים ממנו. הבחירה בידכם – תקחו את האתגר?