ביקורת: מחתרת השישה

הסרט הכי מייקל-ביי שמייקל ביי אי פעם מייקל-ביים.

בשלב הזה של הקריירה שלו, להתלונן שסרט של מייקל ביי כתוב רע וערוך יתר על המידה זה כמו להתלונן שבסרטים של מארוול יש גיבורי על. אם אתם לא יודעים למה נכנסתם זה לחלוטין באשמתכם. 

בכל זאת, שווה להתעכב על הסרט החדש שלו מבית נטפליקס, שמוציאה בחודש האחרון אוסף של סרטים חדשים מאת במאים גדולים. במקרה או בכוונה, נטפליקס הציבה את מייקל ביי בשורה אחת עם פרננדו מיירלס, מרטין סקורסזה ונוח באומבך, וכמוהם, גם הוא קיבל צ'ק פתוח וחירות אמנותית לעשות כל מה שבראש שלו. זה לא סתם מייקל ביי – זה ביי ללא גבולות, שעושה את מה שבוודאי רצה לעשות מאז שהמפיקים של "רובוטריקים" הסבירו לו שבדירוג PG13  יש גבול לכמות האנשים שהגיבורים יכולים לדרוס להנאתם.

הסרט מתחיל בנאום שבו הדמות הראשית המכונה "מספר אחת" (ריאן ריינולדס) מסבירה שהיא מתה. אחרי הסברים על רוחות וצללים והעולם הבא מסתבר שהוא לא באמת מת אלא רק זייף את מותו כדי לאסוף צוות של מקצוענים מכל מיני תחומים (ירי, נהיגה, ירי, פארקור, ועוד קצת ירי) כדי לנקום בכל מיני חלאות עולם. המטרה הראשית שלהם היא הדיקטטור של מדינת תורג'יסטן (מדינה פיקטיבית דמוית סוריה), רוואץ' אלמינוב (ליאור רז, "פאודה"). הם הולכים להפיל אותו ואז לשים את אחיו "אוהב הדמוקרטיה" בשלטון, כי דברים כאלה תמיד עובדים לאמריקה אני מניח.

כראוי לסרט של מייקל ביי, הנשים יפות, הגברים שריריים, והאישיות של כולם נעה על הסקאלה שבין "מעצבן" ל"בלתי נסבל בעליל". בין הבחורים שאינם ריאן ריינולדס כמעט ואין הבדל – כולם מסתערים ויורים וזורקים שורות מחץ. בין שתי הבחורות קל יותר להבדיל – אחת עם שיער כהה (שהיא אמנם רופאה אבל לא תמצאו לזה זכר מעבר לסצנת הפתיחה, ועל שבועת היפוקרטס היא בהחלט לא שמעה) ואחת בלונדינית (קשה להאמין שזו אותה מלאני לורן שלכדה את תשומת הלב בכל שנייה שבה הופיעה ב"ממזרים חסרי כבוד"). 

התסריטאים רט ריס ופול ורניק הגיעו יחד עם ריינולדס מ"דדפול" אבל שכחו לארוז את הכישרון. ברגעים שבהם דברים לא מתפוצצים, הדמות של ריינולדס (שאמור להיות מלא תשוקה וזעם אבל בעיקר נראה משועמם) תסביר לכם מה קורה, אם צריך ואם לא צריך: "אנחנו מתים", "אנחנו צללים", "אנחנו רוחות", "אנחנו המילרים".

הסרט גם מנסה להצחיק פה ושם אלא שהוא ממש גרוע בזה: בשלב כלשהו אחד הגיבורים פשוט מצטט שורות אקראיות מסרטים ואומר "זה מסרט". אפילו ריינולדס הידוע בהומור המטא שלו אומר לו לסתום את הפה . 

בתחילת הסרט יש מרדף מכוניות ארוך (הו כמה ארוך) ומדמם (הו כמה מדמם), שבו החבר'ה הטובים (אליבא הסרט) דורסים לפחות אדם אחד חף מפשע לפני המצלמה ועוד כמה עשרות מחוץ לפריים, משמידים יצירות היסטוריות בהמוניהן ומצלקים רגשית את כל התושבים של פירנצה. בסרטים מהז'אנר הזה תמיד יש קצת יותר מדי הרס ואלימות, אבל "מחתרת השישה" מתפרע הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב. בשם המטרה הגיבורים מרשים לעצמם לעשות הכול כולל הכול. זה קלישאתי להגיד שסרט מרגיש כמו צפייה במשחק וידאו אבל מה לעשות, הרעים כאן הם פשוט מטרות שצצות כדי שיהיה לגיבורים משהו לירות בו וכלי בידי הבמאי לבחון את ההשפעות של תנועה קיצונית על הגוף האנושי.

פעם נוספת אני מתפעל מהיכולת של מייקל ביי לארגן ולתזמר כזו אמנות של אנשים, כלים, פיצוצים ואפקטים בהרמוניה מושלמת בלי להרוג אף פעלולן, ואז מתפעל שוב מהיכולת של העורכים שלו לזרוק חצי מהמאמץ הזה לפח. 

זה נראה כאילו יש קרב בין העריכה והסרט. יותר מדי פעמים הייתי צריך לעצור ולחזור אחורה (ומהבחינה הזאת נטפליקס היא הפלטפורמה המושלמת לסרטים של מייקל ביי) כדי להבין מה בדיוק מתפוצץ ומאיזה כיוון הירי מגיע הפעם. כל פריים מלא כל כך בפעילות ותנועה שכמעט בלתי אפשרי לקלוט את הכול. המרדף בהתחלה עדיין מובן יחסית (החבר'ה הטובים נוסעים, החבר'ה הרעים נוסעים אחריהם) אבל אני לא יכול לספר לכם כלום על סצינות האקשן האחרות, לא כי הן מכילות ספוילרים אלא כי באמת קשה לי לשחזר מה בדיוק קרה בהן בין כל הקאטים והפיצוצים. כל הבלגן הזה נעשה באופן מודע לחלוטין – צריך לעבוד קשה כדי להפוך משהו לכל כך כאוטי.  

אבל דווקא הקיצוניות הזו, האכזריות וההנאה בהתעללות בגופים אנושיים, הן אלה שהופכות את הסרט למעניין. התזה שלי כבר הרבה זמן היא שמייקל ביי הוא גדול הניהיליסטים הקולנועיים של ימינו. האנשים שאחראים לדברים כמו "הוסטל" או "שואה קניבלית" מנסים, לפחות בתיאוריה, להעביר מסר באמצעות האלימות שלהם. לא אצל ביי. כל השטיקים הדרמטיים הרגילים שלו – הילוך איטי, הלוויות חיילים, דיבורים על חברות והקרבה (הדגל המתנפנף יצא לחופשה) – הם רק כסות מעל למה שבאמת מעניין את הבמאי: להראות שהגוף האנושי הוא לא יותר מפיסת בשר חסרת כל תוכן. ביי יודע שאי אפשר להראות סתם ככה אכזריות לשמה, ובגלל זה נמצאים כל הנאומים הדרמטיים על פטריוטיות והקרבה ב"הבריחה מאלקטרז" או על אחוות הגבריות ב"בחורים רעים 2"; אבל הרגעים בהם הסרטים שלו קמים לתחייה, בהם האנרגיה מתפרצת וביי נהיה באמת ביי, אלה רגעי האקשן הכאוטיים הללו. 

האם הסרת המחסומים הופכת את "מחתרת השישה" לסרט טוב? לא. אבל היא הופכת אותו לחוויית צפייה מעניינת. זה רחוק מלהיות הסרט הכי טוב של ביי (את התואר הזה לוקח "רווח וכאב", בו אין העמדת פנים שצריך להיות לנו אכפת מהדמויות), אבל אם אתם רוצים להסביר למישהו את כל מהות המייקל ביי בסרט אחד, הבחירה ברורה.