ביקורת: מילקשייק אבק שריפה

בלי הרבה עומק רגשי, אבל עם סצנות אקשן מצוינות - "מילקשייק אבק שריפה" מרגיש כמו בי-מובי, וזה בכוונה.
שם רשמי
מילקשייק אבק שריפה
שם לועזי
Gunpowder Milkshake

יותר ויותר סרטי אקשן בשנים האחרונות שמים את הז'יטונים שלהם על בניית עולם. זה הגיוני, הרי ככה נולדים פרנצ'ייזים. גם אם הסרט הראשון היה חצי כוח והקהל לא אהב את הסיפור או את הדמויות, אפשר לחזור לסביבה הייחודית שיצרתם מזווית אחרת או עם גיבור שונה. כשאני אומרת בניית עולם אני לא מדברת רק על קביעת חוקים פנטסטיים/מד"ביים כמו "בעולם הזה יש גיבורי על" / "כאן לכולם יש צ'יפ שעושה אותם נורא חזקים", אלא גם על ארגון הביון הגנרי וחוקי הפיזיקה האלטרנטיביים של "מהיר ועצבני", על ארגון הג'נטלמנים המכסחים של "קינגסמן" או המערכת הסבוכה של ארגוני פשע סודיים ב"ג'ון וויק".

סרט ההמשך של "מילקשייק אבק שריפה" הוכרז עוד לפני שהסרט הפך זמין לצפיית ההמון, וזה הגיוני, כי הוא עשוי מהחומרים של פרנצ'ייז. יש בו כמה לוקיישנים וקבוצות, כשכל אחד מאופיין ויזואלית בצורה ברורה וקלה לזיהוי: יש ארגון פשע רשע של גברים בחליפות בעל השם התמציתי "הפירמה", אבל גם ספרייה עם אסתטיקת Dark Academia מגניבה ועם כלי נשק מוחבאים בתוך ספרים; יש בית חולים לפושעים שהוא בעצם מרפאת שיניים מעוצבת ומלחיצה; יש מלא תאורת ניאון; יש דיינר בסגנון אמריקנה של שנות החמישים; ויש גיבורה שאוהבת דברים חמודים, כנראה כי הם מזכירים לה את התמימות שאבדה אחרי שאמא שלה נעלמה בפתאומיות.

סם (קארן גילאן) היא כמו ג'ון וויק רק עם שיער של דמות קומיקס. היא מתנקשת קשוחה רצח אבל בעיקר בגלל הנסיבות ולא כי אשכרה כיף לה להרוג אנשים. היא סטואית, חזקה בטירוף ותמיד יש לה אסטרטגיית לחימה, גם כשהמצב נראה ממש אבוד. אין לה הרבה בחיים – היא חיה לבד והדבר הכי קרוב למשפחה בחייה הוא המפעיל שלה באותה "פירמה" (פול ג'יאמטי), שפחות או יותר אימץ אותה אחרי ההעלמות הנ"ל של אמה (לנה הידי). יום מחורבן אחד היא מפשלת בעבודה מספיק כדי שהפירמה תשלח אחריה אנשים שילכדו אותה, במקרה הטוב, ובזמן שהיא נאבקת על חייה היא גם צריכה לשים עין על ילדה בת 8. ואתם חשבתם שהעבודה שלכם כפויית טובה.

במאי הסרט (וחצי מצוות התסריטאים) הוא נבות פפושדו ששודרג להוליווד אחרי ההצלחה של "מי מפחד מהזאב הרע". כשישראלי מגיע להוליווד כולם מקווים לגאווה ישראלית אפית, מרשימה ועתירת תקציב א-לה "וונדר וומן", אבל "מילקשייק" מרגיש כמו בי-מובי – לא בגלל האיכות אלא בגלל הכוונות. זה לא סרט שנוצר כדי להיות הסרט הגדול של השנה או הקיץ, יש לו מטרה אחת ברורה – אקשן כיפי, כל השאר זה בונוס. זה לא סרט כתוב היטב: הסיפור מסובך מדי שלא לצורך והדיאלוגים נודדים לפעמים למחוזות הקרינג' – אבל זה לא ממש מפריע לו להיות חווית צפייה מהנה.

הוא נראה כמו עיבוד נאמן למקור לקומיקס שלא קיים, מבוים עם המון אנרגיה ותשוקה וכל הקאסט נראה כאילו היה לו ממש כיף בצילומים. הלב של הסרט הוא סצנות האקשן, והן מצוינות – מפתיעות, יצירתיות, ומצחיקות ממש ברגעים מסוימים. סם היא לא דמות מעניינת במיוחד, אבל כיף לראות אותה נלחמת ומנצלת כל אלמנט בסביבה שלה כדי לשבור למישהו את הפרצוף. השיא הוא הסיקוונס שבו סם נלחמת עם שתי ידיים משותקות ועדיין מצליחה, תופתעו לשמוע, לשבור לאנשים את הפרצוף.

בכל מה שנוגע לעומק רגשי הסרט עושה רק את מה שהוא ממש חייב כדי שנהיה מושקעים אפילו קצת בסיפור – אנחנו יודעים שאמא של סם נעלמה ושזה עצוב לה, אנחנו יודעים שלילדה אמילי (קלואי קולמן, "שקרים קטנים גדולים") יש סיבות טובות להיות לבד וגם להיות עצובה, ואנחנו יודעים שגם החברות של אמא של סם (מישל יאו, אנג'לה בסט, קרלה גוג'ינו) מהספרייה כועסות על ההיעלמות שלה. אף אחד בסרט לא מתנהג כמו שאנשים אמיתיים מתנהגים, אבל השחקנים מצליחים להעביר ולשכנע בתחושות הלא לגמרי סבירות האלה. חוץ מזה, שום דבר בסרט לא רומז לריאליזם, אז זה לא ממש צורם. זה פשוט מרגיש כמו חלק מבניית העולם.

אמנם האתר הזה ממש מטיף לא לכבות את המוח בכניסה לקולנוע, אבל יצא שהעצה העיקרית שלי בבואכם לצפות ב"מילקשייק אבק שריפה" היא לשחרר מציפיות. זה לא סרט מאוד הגיוני וזה מה יש. החוכמה והיצירתיות שלו מתבטאות בדרכים אחרות, והן מאזנות את מה שחסר. הבעיה העיקרית בסרט היא שיש בו הרבה יותר מדי – תפניות עלילה, סביבות, דמויות, סיטואציות – כשבתכלס הסיפור ממש לא צריך את כל זה, ויוצא שהוא סתם עושה עיקופים מיותרים שהופכים את הסיפור פחות מובן ופחות קוהרנטי. אפשר לקוות שסרט ההמשך יהיה יותר ממוקד ולא ילך בדרכם של אינספור המשכונים אחרים ויעשה הכל יותר גדול, כי וואלק, כבר יש פה די והותר.