דיווחים מפסטיבל חיפה 2022

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 19 באוקטובר 2022Posted in: ביקורות
נפרדים מפסטיבל חיפה עם יהודה בארקן, אשתו של צ'ייקובסקי והשמן.

עדכון אמצע פסטיבל: אל תדאגי יקירתי, סרג'יו לאונה – האיטלקי שהמציא את אמריקה, שתי אחיות, במערב אין כל חדש, החליפה

עדכון סוף פסטיבל: השמן, נצח ועוד יום, אנחנו לא ניפרד לעולם, אשתו של צ'ייקובסקי

השמן

דבר אחד לא ברור לי אחרי הצפייה ב"שמן": למה היה צריך למקד את הסרט סביב נושא השומן של הגיבור שלו?

כלומר, באים גודיס שניידר וליאת אלקיים, מבססים סרט על המערכת הזוגית שלהם ויוצרים קומדיה רומנטית חמודה למדי על שני אנשים שהם הפכים לא בגלל שהיא רזה והוא שמן, אלא בגלל שהיא אדם שמסתגר מהעולם, פוחד לחשוף את עצמו ומעדיף לא לנסות כדי לא להיכשל והוא אדם רומנטיקן שמנסה תמיד להאמין בעצמו, ולא פוחד להיכשל ולקבל סירוב אחר סירוב. החיבור ביניהם הוא אינטלקטואלי וכזה שמצליח לשדר על אותם גלים של קריאת המפה, גם אם חוסר הסכמה בנוגע למה שאמור להיות בה.

זה לא שהגיבור היה צריך להיות רזה – יש משהו מרענן בגיבורים רומנטיים במשקל עודף – אבל נראה שאת כל הדברים האלו שציינתי, ונמצאים בסרט, הוא עצמו מעדיף לדחוק הצידה כדי לדון בעיקר בשטחיות ובחיצוניות שהיא הקילוגרמים של הדמות הראשית שלו. והסרט כאילו נאבק בזה, נאלץ לחזור שוב ושוב לנושא הזה כאשר הוא היה יכול להרחיב את הדיבור על דברים אחרים. וזה לא שאין מקום לסרט על האתגרים של אנשים שמנים – יש לנו אפילו מיני-מורשת של זה בארץ בין "עפולה אקספרס" ל"סיפור גדול". פשוט איכשהו נראה ש"השמן" בא תמיד לרדד את הסיפור שלו ואת הגיבור שלו לסך הקילוגרמים שלו, וביקר לי שאני לא מבין למה, כי זה משאיר טעם מר למדי למה שהוא בגדול סיפור חמוד מאוד שהייתי רוצה להיסחף בו. (יהונתן צוריה)

נצח ועוד יום

"נצח ועוד יום" עונה להגדרה החמקמקה "חוויה ויזואלית", הגדרה שאולי תרתיע לא מעט אנשים, אבל אני באופן אישי מאוד אוהבת סרטים משעממים ודי נהניתי רוב הזמן. כן, יש ב"נצח ועוד יום" קצת עלילה, אבל היא באמת די זניחה. בגדול, ברונו גנץ בגרסתו היוונית הוא משורר ידוע שכנראה גוסס ומסתכל אחורה על חייו בימיו האחרונים, ובנוסף נתקל בילד אלבני שנמלט ליוון ומנסה לחזור למולדתו. 

הסרט מאוד ארוך ומאוד יפה, והחלק של ה"ארוך" קצת יותר נוכח בו. עוד דבר שאני אוהבת בסרטים הוא סצנות בחוף הים, וגם כאלו יש כאן לא מעט. ברונו גנץ איש מאוד נוגע ללב ולכן גם הרבה רגעים מהסרט כאלה, במיוחד אלה המשותפים שלו ושל הילד. שווה לראות את הסרט בעיקר בשביל השליש האחרון שלו, שיש בו כמה מהסצנות והדימויים הכי יפים שראיתי על מסך גדול. (מאיה כהן שלו)

אנחנו לא ניפרד לעולם

סרטי ביוגרפיה תיעודיים על אייקונים ישראלים יש, ויסלחו לי הן האייקונים והן היוצרים, כמו זבל. נראה שהדרך הכי קלה ליצור סרט תיעודי בימינו היא לבחור יוצר כלשהו, לתפור כמה חומרי ארכיון יחדיו, לראיין כמה אנשים, ואז להקרין את הסרט למעריצים שבכל מקרה יאהבו סתם לבלות זמן בלשמוע כמה האמן שהם אהבו הוא גאון ומוצלח.

לכן הרמתי גבה כששמעתי על הסרט החדש שביים אלון גור אריה ("המוסד") על יהודה בארקן, וניגשתי בחשש לסרט – במיוחד כי אני אישית לא מאוד מעריך את תרומתו של בארקן לקולנוע הישראלי. עיקר החשש היה השאלה האם הסרט יהיה כמו כל אותם סרטים שעוברים בין תחנות משמעותיות, מדלגים על כל ביקורת, ומגיעים לאותה מסקנה ידועה מראש בליווי גג אנקדוטה אחת או שתיים. אבל מהר מאוד אפשר להבין ש"אנחנו לא ניפרד לעולם" עשוי מחומרים קצת שונים.

זה מתחיל מהקריינות – קולו של יהודה בארקן בוקע ומקריין, איכשהו, את הלוויה של עצמו. כמו שאומרים: פה חשדתי. זה ממשיך עם עריכה יצירתית שמצליחה לבנות פאנצ'ים רק מהצלבת חומרים אל מול ראיונות, או אפילו שלל מראיינים נגד מראיינים אחרים (כמו התחרות על התואר "החבר הכי טוב" של יהודה בארקן). אוקיי, אז יוצרי הסרט (הכתובית של "הסרט של" מספרת לנו שהסרט הוא גם של מי שעזר לכתוב את התסריט, עופר נעים) הצליחו לעמוד באתגר של ליצור סרט מצחיק על אדם מצחיק, תוך כדי שהם מצליחים עדיין לכבד את מה שהוא עשה.

אבל מה עושים כשמגיעים לרגעים הלא נעימים בקריירה של בארקן, וכאלה יש לא מעט? טוב, פה מגיע אולי מה שחותם את העסק ומעלה את הסרט להיותו אחד מהסרטים הכי טובים לסוגו – מיישירים מבט ומדברים על זה. הסרט לא פוסח על המיזוגיניה של בארקן, והוא מדבר באריכות עם שלל נשים שהיו בחייו בשלל צמתים. הוא גם לא פוסח על ההרגלים הכלכליים הלא ממש חוקיים שלו, וגם שם הוא לא מייפה את הדברים. בקיצור, הסרט לא נועד (רק) למעריצי בארקן, אלא אולי דווקא בעיקר למי שאינו נמנה עם אוהביו, שיכול לבחון מחדש את דמותו ואת המורכבות שלה באופן מצחיק וקורע מצחוק, ועל הדרך לגלות כמה סיפורים די מטורפים על הבחור ועל הסרטים שהוא השתתף בהם (זאב רווח מה לעזאזל נסגר איתך). (יהונתן צוריה)

אשתו של צ'ייקובסקי

לפני כמה שנים "קיץ" של קיריל סרברניקוב פוצץ לי את המוח. בסרט ההוא מ-2017 סרברניקוב עשה הכול הכי גדול והכי מוגזם, אבל עם המון סטייל ורגעים עדינים בין לבין. התחושה הייתה שיש פה במאי שעושה משהו שלא דומה לשום דבר אחר והנחתי שאלך איתו באש ובמים. 

לאחר מכן הוא ביים את "השפעת של פטרוב" שהוקרן בפסטיבל ירושלים אשתקד, שהיה גם הכי גדול והכי מוגזם אבל בעיקר מאוד מתיש. "אשתו של צ'ייקובסקי" דומה אבל שונה משניהם. 

הסרט מספר על המלחין צ'ייקובסקי (אודין בירון) ואנטונינה מיליוקובה, שהתאהבה בו לחלוטין לאחר שהקשיבה למוזיקה שלו. אנטונינה שכנעה את צ'ייקובסקי להתחתן איתה, על אף שהוא אמר לה במספר דרכים שהוא פשוט ממש ממש לא אוהב נשים. די מהר לאחר החתונה הוא בורח ממנה (במציאות הם חיו יחד שלושה שבועות, אגב), אבל היא מסרבת לקבל את רוע הגזירה ומתחילה אודיסיאה מטורללת בגווני שחור אפור וחום דהוי. 

הצרה העיקרית של הסרט היא לא הניסיון לייצר זעזוע אצל הצופים (שהוא, כמו הכול כאמור, מוגזם), אלא יותר העניין הזה שהוא פשוט לא מעניין בשום צורה. המון דברים קורים ושום דבר לא קורה בו זמנית, כולם רעים או פסיכיים או גם וגם, וכל מה שקורה להם רע גם כן. כולם סובלים, כולם סוטים, הכול מגעיל. סבבה. אבל אין לסרט שום דבר אחר להציע, אין פה שום אמירה אמיתית (יש איזה ניסיון להגיד משהו על גאונות אבל זה באמת בקושי). 

יש בסרט סצנות טובות, וכמה רגעים סוריאליסטיים שבהם הכישרון של סרברניקוב כבמאי שיודע ליצור עולם באמת בא לידי ביטוי. אלנה מיכאלובה מדהימה בתפקיד אנטונינה, ובאמת שמגיע לה חיבוק ענק על התפקיד הזה. אבל בסופו של דבר הבמאי שנראה כל כך פורץ דרך עושה כאן משהו שהוא בעיקר מיושן. (מאיה כהן שלו)

אל תדאגי יקירתי

באחת הסצנות הראשונות של "אל תדאגי יקירתי", אליס (פלורנס פיו) מבינה שמשהו סביבה לא בסדר כשהיא מכינה אוכל ושוברת ביצים, אבל מגלה שהן רק קליפה של ביצים. זאת בהחלט תמונה מרשימה ומותחת, אבל אז נשאלת השאלה "רגע, מה קורה פה?" וכאן הסרט בבעיה. 

בשלב הזה של חייכם ייתכן ששמעתם הרבה דברים על "אל תדאגי יקירתי". ממה שקרה על הסט, דרך מה שקרה בחדר העריכה ועד מה שקרה בפרימיירה. אבל דבר אחד כנראה לא שמעתם – איך היה הסרט. הסיבה שרוב האנשים התעניינו בדרמה מאחורי הקלעים יותר מאשר הדרמה שלפני הקלעים היא פשוט שהתשובה לשאלה "נו, אז איך הסרט בכלל?" הרבה פחות מעניינת, כי הסרט הוא רק בסדר. הוא לא גרוע מדי, לא טוב מדי, משהו באמצע; הוא לא משעמם אבל גם לא מעניין.

אולי הלימבו הזה קשור לביצה הריקה מקודם – "להסביר דברים" זה דבר שהסרט מסרב לעשות בקטע שיטתי. הסרט זורק הרבה דימויים שעובדים כשוטים שאפשר להכניס לטריילר שגורם לך לתהות "הווווו, איך כל זה הולך להתחבר לעלילה קוהרנטית?" ספויילר: זה לא. ולא מדובר רק בשאלות בנוגע למאורעות העלילה – הסרט מעלה הרבה שאלות שהוא לא מצליח לענות עליהן (או שאולי הוא לא רוצה), החל מלמה נקודות עלילתיות שקורות חשובות לסיפור ועד למה הפסקול של הסרט נשמע כמו זבוב שמזמזם לך באוזן. מדובר גם בסרט מאוד לא מעודן, מסוג היצירות שיקראו לדמות הראשית שלהן אליס ואז רק בשביל להעביר את הנקודה אפילו יותר, יקראו לחברה הכי טובה שלה באני. והבעיה היא שזה עדיין לא ברור, כי מה בעצם הקשר לאליס בארץ הפלאות?

ואפרופו סיפורי ילדים, אחד הדברים שיוצרי הסרט התגאו בו הוא סצנות המין בין פלורנס פיו להארי סטיילס, ואיך הן הופכות את הסרט למשהו הפוך מסיפור ילדים. אז תנו לי להסביר את זה ככה: אוליביה וויילד ביימה ב"חורשות את הלילה", סרטה הקודם, סצנת איבוד בתולים מדהימה שמציגה את המבוכה שבאיבוד הבתולים בצורה מופלאה ואמינה. פה הסצנות נראות יותר כמו משהו מפורנו רך, וזה לא עוזר שאין לסצנות שום קשר לסיפור, והיה אפשר לגמרי בלעדיהן.

ובכל זאת, אני לא חושב שזה סרט רע ברמת ה"לשרוף כל עותק עכשיו ומייד". הוא כן מצליח לעניין ולסקרן. חבל שהוא לא מצליח לעמוד בשום דבר שהוא מבטיח. (קסם ברקוביץ) 

סרג'יו לאונה – האיטלקי שהמציא את אמריקה | Sergio Leone The Italian Who Invented America

אני די בטוח שיש קהל שלם לסרטים שמחפש דברים בדיוק כמו הסרט התיעודי הנ"ל על סרג'יו לאונה. תנו להם קאסט מרואיינים מהשורה הראשונה (בין כוכבי הסרט: סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה, קוונטין טרנטינו, רוברט דה נירו, ג'ניפר קונלי, קלינט איסטווד, דמיאן שאזל, ארנון מילצ'ן) שמדברים בהתמוגגות על קולנוען או סרט כזה או אחר, ומה עוד אפשר לרצות?

לקהל הזה, אני חושב ש"האיטלקי שהמציא את אמריקה" עושה את העבודה – השחקנים שעדיין חיים מספרים אנקדוטות חביבות מאחורי הקלעים, הבמאים שהושפעו מדברים על כמה נהדרים סרטיו של ליאונה, התעמקות לא קצרה על עבודת הסאונד בסרטים שלו: כל זה מתכנס לכך שסרג'יו לאונה היה אחד הבמאים הגדולים של קולנוע. אם יש אמירה ששווה לחזור עליה שעה וחצי בלי לחדש יותר מדי, כנראה זאת אחת מהן.

אבל כן, נו – למי שמחפש משהו מעבר ל"לאונה היה במאי טוב מאוד", לסרט החדש עליו אין הרבה מה להציע. האנקדוטות חמודות אבל מוכרות, או לא ממש שופכות אור חדש על הנושא, הפרשנויות נשארות ברמת השורה וגם הן לא מצליחות להאיר את גוף היצירה שלו באור חדש ובקיצור נשאר סרט חביב על זה שסרג'יו לאונה הוא ממש אחלה של במאי. וטוב, זה בהחלט נכון אבל אני לא יודע אם היה צריך שעה וחצי של זה. (יהונתן צוריה)

שתי אחיות | Moja Vesna

"שתי אחיות" הוא סרט אוסטרלי על משפחת מהגרים סלובקית שמתמודדת עם מות אם המשפחה, שאני לא בטוחה שצריך להיקרא "שתי אחיות". כי אומנם האבא והאחות הגדולה במשפחה נוכחים גם הם ומתמודדים עם האובדן, אבל הגיבורה האמיתית של הסרט היא לוטי קובסיס שמשחקת את מוג׳ה, האחות הצעירה בת ה-10 במשפחה האבלה.

סרט הביכורים של שרה קרן קטן, אינטימי, איטי להחריד ומסרב לתת לצופה שלו הנחות. מלבד הקצב שלו, החיסרון המשמעותי של הסרט בעיניי הוא שאנחנו לא מבלים מספיק זמן עם הדמויות שלו. לא המון קורה בסרט ואנחנו עוברים תקופה לא קצרה של סיפור בהצצות לרגעים משמעותיים, ולכן כשכתוביות הסיום עלו הרגשתי שחבל שאי אפשר לראות עוד ממש טיפ טיפה, רק כדי לדעת מה קורה עכשיו ואיך מתקדמים הלאה. ונכון, אין דרך טובה לסיים סיפור שהוא פשוט "רגעים מהחיים", אבל כל כך התרגשתי לראות את המסע של מוג׳ה ונקשרתי אליה שהייתי שמחה לקבל ממנה סגירת מעגל קצת יותר גדולה ממה שהסרט סיפק לי. (אור ענבר)

במערב אין כל חדש 

לא ממש הבנתי בהתחלה למה צריך עוד עיבוד ל"במערב אין כל חדש", אולי חוץ מכך שסוף סוף הגרמנים מעבדים את הספר בעצמם, ואז סצנות המלחמה התחילו והאסימון נפל. כי אומנם היו כמה סרטים על מלחמת העולם הראשונה, במיוחד בשנים האחרונות, אבל בשום אופן לא ראינו אותה כמו שהסרט הזה מציג אותה: ברוטאלית, מדממת, מסריחה, כאוטית, מוציאה משפיות, ואני צריך להדגיש – באמת ממש מדממת. אני שמח שהסרט מגיע לכאן על מסך גדול, כי מדובר כאן בסוג הדברים שצריך לראותם בענק.

אבל זה לא רק סצנות הקרב – הסרט מוריד סצנות שהיו קריטיות בספר (החופשה של הדמות הראשית, נניח) ומוסיף אחרות – דמות של גנרל להוט מלחמה מצד אחד, ושל דיפלומט שמנסה לסיים את המלחמה מהר ככל הניתן מצד שני. כך, הסרט מנסה לא רק להיות עוד עיבוד של ספרו של אריך מריה רמרק, אלא מעין הסרט האולטימטיבי על מלחמת העולם הראשונה מהצד הגרמני: "צא וראה" לעידן חדש של סרטי מלחמה עבור עידן ישן של מלחמות. אז אם לא הבנתי בהתחלה למה היה צריך עוד עיבוד, התשובה היא ברורה: כי הסרט הוא הרבה יותר מ"עוד עיבוד" – הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, אחד מסרטי המלחמה הכי טובים אי פעם, ובכלליות יצירה מפעימה. (יהונתן צוריה)

החליפה | The Outfit

אם הייתם מסתכלים על הפוסטר של "החליפה" הייתם חושבים שמדובר בסרט אקשן תקופתי. זה חצי נכון: אכן מדובר בסרט תקופתי, אבל האקשן מאוד דל. ובכל זאת, הסרט המשוגע הזה מצליח להחזיק אותך על קצה הכיסא כאילו היה מדובר בבלוקבאסטר איכותי בעל תקציב של מיליוני דולרים לפעלולים ואפקטים ממוחשבים. הייתי אומר, אפילו, שהוא מצליח להעביר אותך חוויה של סרט אקשן גדול רק על ידי דיאלוג, וזה בערך אחד הדברים היפים שאני יכול לומר על תסריט.

"החליפה" מתרחש רובו בלילה אחד, בחנות אחת שבה לאונרד (מארק ריילנס) מכין חליפות למי שיכול להרשות אותן לעצמו. הוא חותך בדים, תופר אותם ואז מוכר, בעיקר למשפחת פשע ששומרת גם תיבת דואר בחנות שלו. יום אחד הם מוצאים בתיבה חבילה שמאשרת את הדבר היחיד שכל משפחת פשע לא רוצה שיקרה – יש להם חפרפרת. מפה אנחנו יוצאים למסע ארוך שהוא סוג של תעלומה אבל גם סוג של לא, שבסופו נלמד יותר ויותר על הדמות הראשית שלנו.

כיאה לתעלומה, מדובר בסרט עם כמות הטוויסטים לדקה הגבוהה שראיתי. כל רגע משהו מפתיע חדש קורה, ואיכשהו זה לא מתיש בכלל, אלא מרענן לגמרי. בזמן שהיה אפשר לכתוב את התסריט בצורה של "מתח-מתח-מתח-מתח-גילוי ענק של כל התשובות שרצינו", "החליפה" כתוב כ"מתח-גילוי-מתח-גילוי-מתח-גילוי" ורק בסוף כל הסיפור מתחבר לנו. זה נותן לסרט את האפשרות לתת לנו טוויסטים שקריים מדי פעם, ומכיוון שזה קורה בנקודות באמצע הסרט, זה לא מרגיש כמו איזו התחמקות, כי בסופו של דבר אנו מקבלים את כל התשובות בצורה מספקת, אז לא ממש מפריע שעבדו עלינו רגע לפני. (קסם ברקוביץ) 

תגיות: