מפלצת | Monster
"מפלצת" נפתח כשאם יחידנית מבחינה בהתנהגות חשודה מצד הבן שלה. על פניו, ילד שמתנהג באופן מסתורי ועוד בסרט שנקרא "מפלצת" נשמע כאילו נלקח מהספר "אימה למתחילים"; אלא שאת הסרט ביים הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי"), שֵם עם מוניטין מאוד מסוים של סרטים שאף אחד מהם הוא לא אימה, ו"מפלצת" אכן אינו כזה. אבל שלהסביר על מה הוא כן זה סיכון. אני לא אחד שדוגל בהמלצה לצפות בסרטים מבלי לדעת עליהם דבר. לכל הפחות, מגיעה לכל צופה מידה מסוימת של ציפיות. אבל במקרה של "מפלצת" אני באמת ובתמים ממליץ ללכת אליו כמו לפגישה עיוורת.
"מפלצת", כפי שאולי הבנתם בין השורות, הוא עוף מעט שונה בפילמוגרפיה של קורה-אדה, וייתכן שלעובדה שמדובר בסרט הראשון שלו מזה שלושה עשורים שהוא ביים על פי תסריט של מישהו אחר יש לכך יד. עם זאת, הניואנסים הקבועים של האיש עדיין פה, ובראשם בימוי אנושי ואותנטי של דמויות שנראות, מדברות ומתנהגות כאילו יצאו זה עתה מסרט תיעודי. אלא שהדמויות האלה, הפעם, נקלעות כל אחת למצב לא שגרתי.
אם יש דבר אחד ש"מפלצת" מנסה ללמד אותנו הוא שאל לנו למהר ולשפוט אנשים, ואת המסר המאוד נכון הזה מעבירים קורה-אדה והתסריטאי יוג'י סאקאמוטו באמצעות סיפור שחותך שמאלה ואז חותך שמאלה שוב ולבסוף אומר "פאק איט" ועולה על המדרכה בלי להתחשב בחוקים – ואני אוהב את זה. "מפלצת" מתחיל מצוין, אבל השעה האחרונה שלו היא מאסטרפיס קולנועי כפי שלא ראיתי מזה שנים, ואם יש לכם הזדמנות לצפות בו, עשו זאת. רק אל תקראו עליו מילה נוספת. (רם קיץ)
ימים מושלמים | Perfect Days
אני מתרגשת מהשקיעה. לפעמים אני רודפת אחריה, אפילו יותר מאז שהתחלתי את התואר. למרות שזה טיפשי, וקלישאה איומה, וטיפשי, באמת. בכלל, לא קשה לרגש אותי.
"ימים מושלמים" של וים ונדרס עוקב אחר שגרת חייו של מנקה שירותים בטוקיו, וזהו, פחות או יותר. הוא אוהב מוזיקה ואוסף קלטות (קלטות אודיו, מהסוג שקשה למצוא מערכת השמעה שמתאימה להן היום) ומצלם רגעים בפילם, שאותם הוא מפתח ושומר בקופסאות מסודרות בארון בדירתו. תראו, אני יכולה לכתוב את זה באופן ממש פשוט: זה אחד הסרטים הכי כובשים והכי ממלאים שראיתי בחיים שלי. בעודי צופה בו רציתי לראות אותו שוב, אם אפשר שוב בפעם הראשונה. יש בו משהו קסום שמאוד קשה לנסח במילים, ואני מאמינה שלמרות שוונדרס הוא במאי גרמני שמביים ביפנית, שפה שאינה שפת האם שלו, בתוך תרבות שונה מאוד מזו שבה הוא חי והתחנך (ואולי בעצם בגלל כל אלו), זה כנראה הסרט הכי אישי והכי פגיע שלו.
"ימים מושלמים" הוא סרט על בדידות, על געגוע, על אהבה, ועל חיים, הדבר המשונה הזה שהוא חיים. ברור לי שלהרבה צופים הוא יהיה מאוד קשה לצליחה – הוא דורש התמסרות לקצב איטי ומונוטוני לפרקים, שנשמר לכל אורכו (וגם, נו, לא ממש קורה כלום) ובסוף הוא ממש נמרח (אולי זה סימן ההיכר של ונדרס, הימרחות לקראת הסוף). אני לא יודעת אם וים ונדרס רודף אחרי השקיעה, לא יצא לי לשאול אותו בנושא. אני לא יודעת אם אנחנו מתרגשים מאותן קלטות, או מאותם רגעים שבהם השמש של אחר הצהריים מבצבצת מבין העצים בפארק. אבל "ימים מושלמים" הרגיש כמו מתנה אישית, ממנו אליי. הוא נגע בי, ואולי הוא יגע גם בכם. (מאיה כהן-שלו)
דרך מוזרה לחיות | Strange Way of Life
"דרך מוזרה לחיות" הוא כנראה לא הסרט הכי מדובר בסביבת פוקדי הפסטיבל, אבל הוא ללא ספק היה הסרט הכי מדובר בסביבה שלי. סרט באורך שלושים דקות של פדרו אלמודובר, מעין מערבון קווירי עם נגיעות מלודרמה (טוב, קצת יותר מנגיעות, בכל זאת סרט של אלמודובר) בכיכובם של צמד הדאדיז הנכונים של הרגע, פדרו פסקל ואיתן הוק. מאוד נדיר שסרט הוא בדיוק מה שהיה מצופה ממנו להיות. אבל זה בדיוק מה שקורה כאן, וזה אדיר. אלמודובר יודע בדיוק מה העם רוצה, והוא נותן. הכול מוגזם וגובל בקאמפ.
עלילת מערבון גנרית לגמרי, רק שבמקום חברות עבר גברית בין שני גברים מבוגרים, חתיכים ומצולקים יש רומן עבר לוהט בין שני גברים מבוגרים, חתיכים ומצולקים. וזה מה שרצינו כל הזמן! באמת שיש פה דיאלוגים שנשמעים כאילו הועתקו ישירות מפורום פאנפיקשן בתפוז ב-2008. פסקל והוק אר האבינג דה טיים אוף ת'ייר לייבז, מזמן הם לא נהנו ככה. כנראה הסרט הראשון של אלמודובר שאין בו את האלטר אגו אנטוניו בנדרס (עוד גבר מבוגר חתיך ומצולק) או נשים זועמות. או נשים בכלל. אבל זה בסדר. נקודת בונוס לחוויה על האישה המבוגרת באולם הקטן של טיקוטין שיצא לה "אוי ואבוי!" קולני ברגע שהוק נוגע בפסקל. כאמור, בדיוק מה שציפיתי לו. כיף. (מאיה כהן-שלו)
בלאגה לומדת לקח | Blaga's Lessons
"בלאגה לומדת לקח" הוא סרט על אישה מבוגרת שנופלת קורבן לתרמית טלפונית, ומשם הדברים לא ממש משתפרים עבורה. בבולגריה, המדינה שבה הסרט נעשה, מתייחסים אל התרמיות האלה כמכת מדינה שאין ממש מה לעשות כנגדה, ובלאגה, מורה בפנסיה שמתפרנסת באופן לא מספק משיעורים פרטיים, מבינה שהיא לבדה בכל העסק הנ"ל.
אפשר לשער לאן הסרט ילך מפה, בטח לצופה הוותיק, אבל מה שיש ל"בלאגה" להציע הוא לאו דווקא מקוריות כמו מבט בלתי מתפשר על המצב שאליו בלאגה נקלעה. כמו "אמילי הפושעת" מהשנה שעברה, "בלאגה" הוא סיפור פשע קטן שמה שהופך אותו לנהדר הוא ההתעכבות על הפרטים הקטנים, המציאותיות שבו, ובעיקר: ההופעה הראשית. תוסיפו לכל זה סיום שהוא אחד הרגעים הכי קשוחים של השנה (בשני המובנים של המילה), ותקבלו סרט פשוט נהדר. (יהונתן צוריה)
שחר של יום חדש | Finally Dawn
שתי אחיות מגיעות לאודישן לתפקיד ניצבות בסרט איטלקי באמצע שנות ה-50, אך כשמבקשים מהן להתפשט לשם התפקיד, אחת מסכימה והשנייה מסרבת. האחות המסרבת יוצאת לחפש את אחותה על הסט ואיכשהו נתקלת בשחקנית הראשית והמפורסמת של הסרט, שלוקחת אותה תחת חסותה ללילה ארוך במיוחד של חוסר תקשורת, כיף, סמים ורוקנרול במסיבה הוליוודית ענקית. אך הכול מסתבך כש… בעצם, הכול כבר הסתבך.
אם יש לכם תחושה של "היי, זה נשמע לי מוכר", זה בגלל ש"בבילון" של דמיאן שאזל כבר היה קיים בעולם, וכנראה ראיתם אותו. איש פשוט מכיר את הוליווד דרך מסיבה הוליוודית גדולה – זה פשוט שכבר ראיתי את זה, וזה לא היה טוב כבר אז.
אבל הסרט גרוע גם בפני עצמו. הוא לא מצחיק, הוא מבולגן והמשחק מוגזם לחלוטין. משום מה לסרט האיטלקי לגמרי הזה לוהקו שחקנים כמו לילי ג'יימס, וילם דפו וג'ו קירי. הם כולם חמודים מאוד כשלעצמם, אבל התסריט כל כך גרוע שהוא גורם לתהות אם יש לבמאי איזה פריט מידע מפליל על השחקנים האמריקאים בסרט. (קסם ברקוביץ)
גבריות | Manodrome
יש באינטרנט הרבה פורומים וקבוצות גבריות שרק הצצה לתוכם כנראה תגרום לרוב האנשים לאבד אמון בבני אדם. קוקטייל דוחה של מיזוגניה, גזענות, חשיבות עצמית ועוד דברים נחמדים שכאלה. מי שיתצפת עליהם מספיק זמן ויצליח לא להכינס לדכאון שאנשים כאלה קיימים ככל הנראה יוכל לכתוב על זה יצירה מרתקת, בין אם זה ספר, סרט או מחזמר. "גבריוּת" הוא לא יצירה כזאת.
ראלפי (ג'סי אייזנברג, שפיתח שרירים בשביל התפקיד ונראה כמו הבריון שדחף את מארק צוקרברג לתוך לוקר בהפסקה) עובד בתור נהג אובר ואת זמנו הפנוי הוא מעביר בחדר הכושר. הוא ובת זוגו, סאל, נמצאים במצב כלכלי לא מדהים, והעובדה שסאל אמורה ללדת אוטוטו לא עוזרת. יום אחד, חבר מחדר הכושר מפגיש את ראלפי עם "אבא דן" (אדריאן ברודי), מנהיג כת קבוצה של גברים שגרים ביחד ויש להם מוטו משלהם וסמל שצרוב להם על העור אבל הם לא כת מה פתאום. כמו שבקבוצות מכורים מספרים על מספר הימים שהם בגמילה, הגברים כאן מתגאים במספר הימים שהם מתנזרים מנשים. ראלפי נשבה בקסמו של "אבא דן", ובאופן לא מפתיע, תהיה לכך השפעה לא טובה על החיים הגם-ככה-לא-אידיאליים שלו.
אי אפשר להכחיש שיש כאן פוטנציאל לסרט מוצלח שחוקר את התופעה הזאת לעומק, אבל נראה שהבמאי ג'ון טנגרוב העדיף רק לגרד את פני השטח, ומסתפק בלסמן קופסאות ברשימה: הכעס, הבדידות ושנאת הנשים בהחלט נוכחים, אבל הסרט לא אומר עליהם או עושה איתם משהו מעניין מעבר ללהגיד "כן, גברים כאלה קיימים". זה סרט צפוי וסתמי למדי, שכמו חלק מהגברים שהוא עוסק בהם מנסה לזעזע לפעמים רק למען הזעזוע ומסתיים בערך רבע שעה מאוחר מדי. (מתן בכר)
הכול בסדר עם ג'ורג'י | Scrapper
ג'ורג'י היא ילדה בת 12 שחיה לבד. היא גונבת עם חברהּ הטוב ביותר אופניים ומוכרת למרבה במחיר. זה לא מעשה חביב לעשות, אבל יש לה סיבה טובה: אמא שלה מתה ואף אחד לא מטפל בה. היא צריכה לנקות, לכלכל את עצמה ולשלם שכר דירה, זאת בזמן שהיא משקרת לשירותי הרווחה שהדוד הלא קיים שלה מטפל בה. אבל כל זה עתיד להשתנות כשהאבא הצעיר של ג'ורג'י חוזר אחרי 12 שנה להיות איתה. הם לא מכירים אחד את השנייה, מכיוון שהוא ברח כשנולדה, ולכן צריכים ללמוד להסתדר.
הסרט הוא סרט חמוד. לא חמוד במובן שהוא בסדר וזהו, אלא במובן שהוא עושה כל שביכולתו כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא פשוט חמוד. אנשים עושים דברים חמודים ואין אף פעם שום דבר גדול ומרושע שקורה. האבא לא ברח כי הוא רשע, הילדה לא גונבת אופניים כי היא רעה – כולם האנשים הטובים ביותר שהם יכולים להיות. אני לא אשקר: רציתי איזה קטע שבו קורה משהו גדול שמערער את חוקי המשחק, וכשזה לא קרה קצת התאכזבתי, אבל הסרט, עם כל החמידות הזאת, פשוט עובד. (קסם ברקוביץ)
"סרט מאוד יפה ויזואלית עם כמה אלמנטים טובים שבסופו של דבר נפגע מהתסריט של עצמו" הוא תיאור נכון לשני הסרטים הישראליים הנ"ל מחיפה (שהראשון מביניהם, "גן קופים", גם יצא כבר לאקרנים). אצל "המנצחים" יש בימוי שמנסה לייבא קצת קסם ז'אק דמי לארץ, ואצל "גן קופים" יש שחזור תקופתי (אה, אז אנחנו בתקופה ששנות התשעים זה כבר דרמה תקופתית? קול קול קול, לא דופק את השכל בכלל) שהופכים אותם כמעט לבד למשהו שכדאי לראות.
עם זאת, קשה להמליץ על מי מהם בלב שלם, בגלל שאפילו אם היינו מצמצמים את הסרטים האלה לצד הוויזואלי, קשה להגיד לגבי אף אחד מהם שמדובר פה בבשורה חדשה. וברגע שמתרחקים מהוויזואליה, הדברים נהיים קשוחים יותר. "גן קופים" שורד את הנפילה חזק יותר: הוא מתפזר פחות, ותמיד משאיר את הפוקוס סביב הרעיון המרכזי של הציר של אדיר מילר ומה היינו עושים בשביל אהבה וסוזנה פפיאן ומה היינו עושים בשביל הצלחה. זה מתובל בהרבה יותר מדי טוויסטים ופיתולים וסצנות, אבל זה לב שמזרים דם לכל העלילה וסוחב אותה עד הסוף.
"המנצחים", לעומת זאת, סגור על עצמו הרבה פחות. סצנת הפתיחה מציגה ארבע דמויות שנראה שהסרט יעקוב אחריהן, אבל אז הסרט קצת לא יודע מה לעשות איתן. בשלב כלשהו הוא מתמקד בזוג הראשי וזונח דמות אחרת, רק בשביל שבסוף נהיה אמורים להתרגש ממערכת היחסים של שתי הדמויות אחרי שהסרט לא באמת התייחס אליהן אף פעם. זה סרט שלא יודע אם הוא רוצה להיות "היו זמנים בהוליווד פינת תל אביב", סאטירה אנטי מלחמתית או דרמה משפחתית, והוא בטח היה עונה שהוא רוצה להיות כולם; יש איזה פער בין סרט על כוכבת שעולה לגדולה ועוולות המלחמה שאולי סרט טוב יותר היה מגשר עליו, אבל "המנצחים" הוא לא הסרט הזה. זה לא עוזר בכלל שהשירים בסרט, בשביל מחזמר, פשוט לא מספיק טובים. הנאמברים דווקא טובים – כאמור, זה סרט ויזואלי ואנשים יודעים פה לרקוד יפה – אבל השירים עצמם לא מספיק קליטים מלודית, והמילים יותר טובות אבל לא מספיק שנונות כדי לכפות על כך.
כיף לראות שיש בארץ במאים שמנסים לעשות משהו גדול וגרנדיוזי, אפילו אם הם יודעים שאנשים יבואו עם כל הביקורות שספגו לאורך הקריירה שוב (כמו במקרה של נשר), או שיגידו "אוקיי אבל זה אפילו לא קרוב להיראות כמו תל אביב" (במקרה של אלירן פלד, במאי "המנצחים"). המקרה של "גן קופים", כאמור, עדיין מצליח לדעתי לצוף מעל המים ולהיות סרט חביב ביותר. ולגבי "המנצחים" – טוב, אם כבר להיכשל, אז להיכשל באופן מרתק. (יהונתן צוריה)
ספר הפתרונות | The Book of Solutions
יש סרט חדש של מישל גונדרי! בעבר זה היה אמור לעורר יותר התרגשות, אבל ירימו יד מי שיודעים איך קוראים לסרט האחרון שלו מ-2015. זה מה שחשבתי.
במרכז הסרט עומד במאי צרפתי צעיר שעושה לאולפן קולנוע סרט, אבל הסרט יוצא הדבר הכי יומרני וארוך שאי פעם נראה על מסך קולנוע, אז האולפן משבית את ההפקה קצת לפני סוף הצילומים ומעביר את החומרים לעורך חדש. מה הבמאי עושה, אתם שואלים? הוא גונב את כל צוות הפוסט-פרודקשן ואת כל החומרים והמחשבים לבית מבודד בכפר, שם יוכלו לערוך את הסרט בשקט. יש רק בעיה אחת: הוא לא מוכן לצפות בסרט של עצמו עד שיהיה מוכן.
כמישהו שמתעסק בקולנוע ציפיתי שיהיה לי קצת חיבור לדמות הבמאי המטורף, אבל הוא היה כל כך קיצוני, מרושע וחסר התחשבות לסביבה ולעצמו שזה גרם לצפייה להיות קצת סבל. לא עזרה העובדה שהסרט לא קוהרנטי בעליל, עם עלילות משמעותיות שמגיעות והולכות בקצב משגע. למשל ספר הפתרונות שבכותרת: לפעמים הוא דבר מרכזי בסרט, ולפעמים לא – ולא הבנתי לשם מה הוא קיים שם בכלל.
אבל גם אם מתעלמים משום מה מהדמות הראשית והעלילה, אין הרבה לאהוב בסרט הזה: המשחק מעצבן, והיצירתיות המתפרצת של מישל גונדרי קיימת רק במספר סצנות מצומצמות. כן אציין שיש רק סצנה אחת ששווה לראות את הסרט בשבילה, כי היא מצחיקה ברמה אחרת אבל בתכלס? אכזבה. (קסם ברקוביץ)
דני רוזנברג הוא במאי רציני שעושה סרטים רציניים ועל כן מגיע לו ניתוח רציני יותר ממה שיש לי להציע שהוא: וואו, כמה לא היה אכפת לי מהחייל הנעלם הזה.
כי "החייל הנעלם" הוא מהסרטים האלה ש"עוסקים בטראומה הישראלית של השירות צבאי באופן מרתק", ודאי יכתבו (אם לא כתבו כבר) – וכן, אני מניח שאכן כשבבסיס העלילה שלך יש חייל שחותך באמצע מלחמה מעזה כדי להיות עם בחירת ליבו בתל אביב זה לא בדיוק "הסאבטקסט" של הסרט. לכן, נראה שהסרט מנסה לדון במשהו ומישהו כלל-ישראלי שכזה.
אלא שמה לעשות, החייל שעידו טאקו מגלם הוא לא "כל חייל שהוא", אלא מישהו חסר מאפיינים בהתחלה הארוכה וחסרת הדיאלוגים וככל שהוא מתקדם הוא מתנהג יותר ויותר כמו מישהו שאין לי סיבה להיות סימפטי אליו – לא כאח, לא כחבר, ולא כאב.
וזה מעצבן, כי באמת שהקונספט הבסיסי של הסרט – חייל שעורק ואז מוגדר כחטוף – הוא מתכון לסאטירה מוצלחת. אלא שכמו הדמות בבסיס הסרט, כך גם הסרט קצת בורח מהתקציר והקונספט הזה. שזה בסדר, רק שמה שנשאר הוא מעט מאוד. או לפחות מעט מאוד דברים שהיה לי אכפת מהם.
ובכל זאת, יש דבר אחד שעובד לטובתו של הסרט. כמו חבריו למעלה, גם פה יש עבודת צילום מעולה שראויה לכל שבח שתרצו לתת לה. היא לא מצילה את הסרט או משהו, אבל כשהסרט זכה בטקס פרסי האופיר האחרון בפרס הזה הרעתי בלב כי כן, מגיע לו לחלוטין. (יהונתן צוריה)
הכול בסדר עם ג׳ורג׳י נשמע ממש מסקרן.
הסרט של מישל גונדרי נשמע גם הוא מסקרן, אם כי מועתק באופן טבעי מהמין הנמלי של צ׳ארלי קאופמן.
אה, וגבריות נשמע סרט פחדני. ממש.
לא נראה שאיזשהו במאי מתכוון בכלל לגעת בתופעת האינסלים אפילו עם מקל של 12 סנטימטר, על אחת כמה וכמה ביופיק על אליוט רודג׳ר, וזאת כאמור פחדנות. לא ברור למה דווקא הנושא הזה נחשב לכזה טאבו בקולנוע וסרטים על סוגים אחרים של אלימות לא, אבל את התופעה הזאת חייבים לאוורר. אפילו סרטים שנעשו בשנים האחרונות על ירי בבתי ספר (ובגנים!) מוחקים את מניעיהם האינסליים של הרוצחים על מנת שלא לפגוע באף אחד, וזאת טעות.
יש מצב לצרף את השם הלועזי של הסרטים?
כשיש רק שם עברי, אפילו בלי קישור לדף סרט, זה די מקשה לחבר את הסרט בשמו העברי עם השם הלועזי ולחפש עליו מידע נוסף.
נגיד, אני יודעת בוודאות שכבר שמעתי על הסרט ״הכול בסדר עם ג'ורג'י״ באיזה פודקאסט סרטים, אבל בלי השם המקורי קשה לי לחבר את הנקודות.
תודה על היישום הזריז!
(ל"ת)
אוף, התרגשתי לקראת החדש של גונדרי
(ל"ת)
חלומות של רובוטים
זה התיאור המושלם לסרט אין לי דרך לשפר אותו
"if you want to be depressed ..."
😥😡🤬
טוב, זה לא קשור לכלום ואין דפים יעודיים פה לדבר הזה
הזכרתי פה ושם שאני לא חיה בארץ, ומן הסתם רובכם כן.![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
אז אני מקווה שכולם בטוחים, שמי שמשרת יחזור הביתה בשלום, ומי שגרים בעוטף עזה עדיין איתנו. וזהו. תהיו בטוחים ושלמים ובריאים ושיגמר בשלום ובמהרה הדבר המחריד הזה שקורה עכשיו.
קצת צריכה להגיד את זה גם כאן.
מצטרפת, בלב כואב ובתקווה לשקט ולחזרת השבויים בשלום.
(ל"ת)
אני באמת מקווה שכל העורכים והגולשים פה בריאים ושלמים
אני נכנס מעת לעת לפה כדי לקבל קצת אסקפיזם, אבל האתר כמעט לגמרי שומם, אין לי כמעט תגובות חדשות במתמשכים.
עם הכמות המטורפת של ההרוגים החטופים והפצועים, הפחד שזה הגיע גם לקהילה שלנו פה די גדול.
השקט ששורר באתר פשוט מפחיד.
שרק יגמר ונחזור לשגרה, כי המציאות כרגע היא דיסוטופיה לכל דבר.
אני מאמינה (ומקווה מאוד)
שהשקט ששורר כאן נובע בעיקר מכך שכמעט בלתי אפשרי כרגע להתנתק מתרחיש האימה שהתממש לכולנו מול הפנים, והתמקדות בנושאים קלילים ומסיחי דעת מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית. לפחות עבורי זה כך מאז אתמול בבוקר.
אני מאוד מאוד רוצה להאמין שכל חברי הקהילה הזו בטוחים, בריאים ושלמים, והלוואי שהטרגדיה שפקדה אותנו ברמה הלאומית לא נגעה אישית במישהו כאן. הכאב גדול ונורא כל כך אפילו כשהקורבנות לא מוכרים לי ברמה האישית, אני לא רוצה לדמיין אותו קרוב ועצום עוד יותר.
לצערי אפשר כבר לומר שהיא הגיעה לא מאוד רחוק
רואה כמה בקשות לאמירת תהילים, לחיזוק ומודעות אבל של חברים ומכרים קרובים.
מכירה כמה אנשים מהעוטף, שלמרבה ההקלה הם עצמם בסדר פיזית (לא כולם בסדר נפשית עדיין) אבל האבדן שלהם בלתי נתפס, שכנים, חברים, החוויה שעברו.
אני ערה כמעט רצוף מיום שישי בבוקר (שזה חמישי בלילה שעון ישראל) ומתוכן כמעט 24 שעות לא מפסיקה לבכות. מאוד מקווה שקהילת עין הדג תחזור בשלמותה.
מודעות אבל שפרסמו חברים קרובים (כלומר הם איבדו קרובי משפחה וחברים)
(ל"ת)
אלוהים, כמה תיקונים מטומטמים
זה שישי בערב שעון ישראל כמובן, כי זה לא מתחלף ואנחנו תמיד 7 שעות אחורה.
היי, שלום
מעדכן שלמיטב ידיעתנו, כל העורכים והכותבים בריאים ושלמים. שניים מאיתנו נמצאים במילואים כרגע – יונתן צוריה וגבי קוגן – וכולנו מקווים שישובו במהרה ובבטחה. כמו כולם, גם אנחנו מבלים את היומיים האחרונים מול העדכונים ומתקשים לחשוב על התעסקות בדברים אחרים. מבחינה אישית, המחשבות שלי על פרסום פוסטים חדשים באתר נעות בין "אנשים רוצים אסקפיזם" ל"למי אכפת מדברים כאלה עכשיו?". אבל אולי בכל זאת כדאי שלפחות ננסה להמשיך פה כרגיל, גם – ואולי בגלל – שהמצב לא רגיל.
מקווה שכל הגולשים שלנו בסדר (עד כמה שאפשר להיות). תכף חוזרים לפעילות.
היי, דו"ח מצב, אני כבר לא במילואים.
חטפתי התקף חרדה ונשלחתי הביתה.
תזרקו את העגבניות הרקובות בעדינות, למרות שממש לא מגיעה לי שום עדינות על זה.
שום עגבניות רקובות לא יזרקו עליך
אשריך שנתת את חלקך במלחמה שלנו על הבית!
עצם ההתייצבות שלך למילואים בעת מלחמה ראוייה לכל שבח!
אני מצדיע לך בכל ליבי ואני מאמין שכמוני כל אחד ואחד מהכותבים והגולשים פה!
ושלא תהיה אי הבנה: אין פה ולו שמץ קל שבקלים של ציניות או סרקזם.
כמי שמעולם לא עשה מילואים ביעד קדמי
אני לא אזרוק עליך שום עגבניות, רקובות או טריות. אין לי זכות לשפוט אנשים בסיטואציה כזו.
לא שופטים בכלל, בעיקר אחרי שרואים את התמונות
ואמממ יהונתן ווי אר רוטינג פור יה
זו לא אשמתך שקיבלת התקף חרדה, כמו שזו לא היתה אשמתך אם היית חוטף שפעת. בריאות נפשית היא בריאות.
מעולם לא הייתה חשיבות לאופציה לראות מי עשה לייקים לתגובות פה יותר מעכשיו
(ל"ת)
ורק כדי שלא אובן לא נכון
אני מתכוון שמבחינתי המידע על מי נתנו לייקים משמש כאות חיים לגולשי האתר שלא נפגעו.
אני קורא לכל אחד שקורא את זה וטרם עשה לייק או כתב תגובה מאז תחילת המלחמה, לעשות לייק ללפחות תגובה אחת פה בשרשור הזה כדי שנדע שהוא בסדר.
מקוה שכולם בסדר
(ל"ת)
אנצל את המקום כדי להודות תודה ענקית לעורכים ולצוות האתר על החלטתם להמשיך להוציא תוכן למרות כל הקושי
אמנם ספציפית לא קראתי את הביקורת של הפרק הראשון של העונה השנייה של לוקי מאחר ועוד לא ראיתי ואין לי כוונה כרגע לראות את העונה השנייה של לוקי (יש לי כוונה לצפות בה בסופו של דבר, אבל לא כרגע), אבל עצם ההחלטה להמשיך להעלות תוכן ולתת קצת אסקפיזם לאנשים שכל כך צריכים את זה היא מצויינת ואני מברך עליה.
צריך להבין שלהעלות את המורל של הציבור זה דבר שלעולם אין לזלזל בו והוא כלי חשוב במלחמה שלנו.
תמשיכו כך, ישר כוחכם!
7 ברכות
הי,
קודם כל, מי ששואל, שלומי בסדר.
בינתיים חשבתי על זה שאם יצא משהו אחד טוב מהבלגן הזה, הוא אולי תשומת הלב ש"7 ברכות" יקבל בחו"ל.
כידוע, "7 ברכות" הוא הנציג הישראלי לאוסקר. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יש 81 מדינות ששלחו סרטים לאוסקר. הדד-ליין להגשות היה בשבוע שעבר, ואני מניח שהוועדה האמריקאית יושבת בימים אלו לבדוק את כשירותם של כל הסרטים, ושהרשימה הסופית תתפרסם השבוע או בשבוע הבא.
בלי קשר לטיבו של "7 ברכות", עד לפני יומיים לא האמנתי שיש לו סיכוי לבלוט בין שאר הסרטים האחרים. הרי יש כאן גם עניין פוליטי. לצורך הדוגמה, אני די בטוח שהסרט האוקראיני יעבור שלב (הם שלחו סרט דוקומנטרי על המלחמה. לא ראיתי, אבל הוקרן בדוקאביב, ושמעתי עליו תגובות טובות). עכשיו אנחנו בחדשות ברמה הבינלאומית, אז אני די בטוח ש"7 ברכות" יקבל יותר תשומת לב, ואולי גם יעבור שלב.
אני עוד חי. מחכה לאישור תגובה שלי באלמנטלי.
(ל"ת)
קולנוע לב וסינמטק תל אביב מציעים סרטים לילדים לצפייה מהבית ללא תשלום
קולנוע לב:
https://www.levscreening.com/levforkids
סינמטק תל אביב:
https://www.cinema.co.il/%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%9e%d7%98%d7%a7-%d7%a2%d7%93-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9a/
אני מצפה שלאור המצב כל אפליקציות הצפייה הישראליות (כמו יס פרטנר טיוי סלקום טיוי וכדומה) יפתחו בחינם לכל אזרחי מדינת ישראל
בתי הקולנוע סגורים, הציבור מדוכדך וחסר לו נואשות קצת אסקפיזם שישחרר אותו מכל המועקה, כך שזאת ההזדמנות של חברות ה״כבלים״ הישראליות לתרום את חלקם.
את האמת, מי שבאמת צריכים לעשות את זה אלה החברות הבינלאומיות כמו נטפליקס ודיסני פלוס, כי הם אלה שבאמת יש ביקוש לתכנים שלהם, אבל קודם כל אני בא בציפיות לעם שלי שנמצאים איתנו על אותה הסירה לפני שאני מצפה ממדינות זרות.
אין סיכוי שחברות בינלאומיות יעשו תקדים כזה.
אתה יודע כמה משברים הומניטריים קורים סביב העולם כל הזמן? בטורקיה נהרגו השנה 50 אלף איש ברעידת אדמה. אנחנו פחות מיוחדים משאנחנו חושבים, וזה לא מוריד מחומרת המצב ומגודל הטרגדיה.
בשוק הישראלי, מאד מתסכל אותי לראות עסקים קטנים תורמים בלי גבול ומעמידים את כל המשאבים שלהם לטובת צה"ל ותושבי הדרום, בזמן שהחברות הגדולות במשק, שיכולות להרשות לעצמן לשנות את המצב מהותית בלי לקרוס כלכלית, נותנות תרומה סמלית במקרה הטוב (וזה בלי להזכיר בכלל את זה שאזרחים לוקחים על עצמם לחפות על הכשלים של המדינה).
לכן אני לא מצפה מהחברות הבינלאומיות
רק הדגשתי שמחינת מענה לאזרחים, מה שבאמת היה עוזר זה אם הם היו עושים את זה, שכן להם יש הרבה יותר ביקוש בקהל הישראלי.
אבל כאמור אני לא מצפה מהם.
מהחברות הישראליות, לעומת זאת, אני מאוד מצפה.
את האמת, לדיסני פלוס יש הרבה דברים אחרים שהיא יכולה לעשות כמחווה עבורנו
כמו להעלות הרבה תכנים חדשים מתוך הכמות המאוד גדולה של תכנים שחסרים בדיסני פלוס.
הרבה מהתכנים אפילו לא צריך לתרגם, מאחר ומדובר בסרטי דיסני שכבר הופצו פה בארץ, כל מה שצריך זה פשוט לקדד את התרגום ולהעלות לשירות.
אולי גם כמחווה עבורנו יהיה נחמד אם יעבירו אותנו לאפליקציה העולמית האיכותית הרבה יותר מזו ההודית שאנחנו תקועים בה משום מה.
את הדברים האלה ראוי שדיסני פלוס יעשו בהקדם בלי קשר למצב, אז קל וחומר שכשאנחנו במלחמה כזאת קשה זה הזמן שלהם לעשות את זה.
אלו לא דברים שקל לעשות
זה יכול להיות קל להעביר כתוביות מווידאו אחד לאחר, אבל חוץ מענייני זכויות יוצרים שצריך להסדיר, טכנית הם מעבירים את הכל דרך כל מיני בקרות איכות שלהם (שהרבה פעמים שוות לתחת וראיתי תרגומים ישנים עולים כמו שהם אפילו כשטובים יותר זמינים, אבל זה תהליך).
לגבי עדכון האפליקציה לעולמית במקום ההודית: לא בטוח שבכלל אפשר לעשות את זה כעדכון, סיכוי גבוה שיצטרכו לבקש מכל הלקוחות להסיר ולהתקין מחדש. כנראה גם יצטרכו להחליף ולשדרג הרבה דברים בשרתים המקומיים שלהם פה.
את כל הדברים האלה קשה יותר לעשות תוך כדי אזעקות וכשבטח גם אצלם חלק מכוח האדם במילואים. זה לא כמו כמה לחיצות כפתור ופתיחת תכנים בחינם שראיתי שהחברות הישראליות עושות.
בהחלט - תרגומים מקומיים מוגנים בזכויות יוצרים.
נטפליקס די ידועים לשמצה בתחום בעיקר באנימות שהם מביאים. באוונגליון, למשל, כשהם רכשו את הזכויות לסדרה היה להם יותר זול להפיק דיבוב חדש ותרגומים חדשים משלהם מאשר לקנות את הקיימים.
עדכון אפליקציה בכלל לא אפשרי, כי זאת לא אותה אפליקציה. ויש ליס (ועוד כמה חברות לדעתי) חוזה הפצה של דיסני פלוס שמשוריין מראש לתקופה של כמה שנים. אנחנו לא נקבל את האפליקציה האמריקאית/אירופאית. זה פשוט לא יקרה.
מישהו יודע להגיד אם הפרק סיום של אסוקה יכול לעשות טריגר למצב העגום הנוכחי?
(ל"ת)
לא יודע אם טריגרי
אבל הוא לחלוטין לא מסיים את העלילה, אז מהבחינה הזו הוא לא בדיוק אסקפיזם כי הצופה לא יוצא עם תאוותו בידו.
ימים מושלמים
מקריאה של התיאור זה נשמע לי מאוד דומה לפטרסון (שממש אהבתי), תוהה אם הסרטים באמת דומים בפועל
לי הם היו מאוד דומים
והיה נורא באלי להמשיך לדאבל-פיצ'ר של שניהם אחרי ש-'ימים מושלמים' (שהוא הסרט שהכי אהבתי מהפסטיבל) נגמר.
"גן קופים" ו"המנצחים"
אני יותר מקל על המנצחים ופחות על גן הקופים אבל בשניהם יש לי את אותה בעיה, מערכה אחת בסרט פשוט בלתי ניתנת לעיכול. במקרה של המנצחים זה החלק עד קטע הבורדל, לפני ההלם קרב של הדמות הראשית . פרופגנדה/פרודיה/הומור שחור שהוא לא מצחיק וספק עם הוא רלוונטי אה והוא מכיל את השירים הגרועים ביותר בסרט (חוץ מהאחד שבטריילרים) במקרה של גן הקופים זה מ"הטוויסט" של הסרט. זה פחות אסון מהחלק הראשון של המנצחים אבל זה כן "כל הדברים שלא טובים אצל זרחין ונשר" באוברדרייב, סופר מלודרמטי על אירוע פעוט, לא הגיוני בעליל ,רוב הזמן זה מצחיק בלי כוונה והורס כל סיכוי להאמין במסר ה"נטרלי" שהוא מנסה להעביר בסרטיו.
מקבץ קצרים 4
היה ממש טוב. חוץ מ"שיח" (חה חה מאוד חכם) שאר הקצרים היו מצוינים.
סליחה חוץ מ "עם הרוח"
(ל"ת)
אני אהבתי את "עם הרוח"
אבל מסכים שהיה מקבץ ממש איכותי. הייתי בטוח שרגע השיא עבורי במקבץ הזה יהיה כשאקלוט את השם שלי בקרדטים של אחד הסרטים (בתפקיד מאוד שולי של מתרגם) אבל הסרטים עצמם (בעיקר "פסק זמן") האפילו על הרגע הזה.
אני שמח שאהבת
אבל "עם הרוח" מספיק רע (ממש רע ומשעמם) כדי שאני אשאל למה בדיוק?
מילא ש"פסק זמן" עושה עבודה הרבה יותר טובה על אותו נושא (דו שיח והזדהות עם האחר) והוא הרבה יותר מבדר, מצחיק וחד מאשר "עם הרוח" אלא איך אפשר לחבב סרטון קצר שמושך שני דימויים ל 15 דקות שיח קוצני=דו שיח קוצני ו ניקוי זבל= התערבות בתרבות של אחרים? שלא לדבר שהמשחק והדמיות לא היו משהו (לעומת "פסק זמן" שהיה מעולה בשניהם).
אני מרגיש לי שכל שאר הסרטים הקצרים העבירו את הנושאים שלהם באמצעות חן או דמויות מעניינות והסרט הזה פשוט הסתמך על שתי דימויים שמבחינתי היו רדודים מאוד.
מבין אותך, אבל אני באמת לא זוכר שום דבר ממנו בשביל לנסות להסביר את עמדתי
אני רק זוכר שנהניתי מכל הקצרים של אותו מקבץ במידה כזו או אחרת.
מההקרנה של 'מפלצת' יצאתי עם הדעה שראיתי סרט טוב, רק שאני צופה גרוע
מעולם לא יצאתי מסרט כלשהו עם תחושת תסכול גדולה כמו זו שליוותה אותי ביציאה מ-'מפלצת'. לא כי זה סרט רע, אלא כי היה לי ממש קשה לעקוב אחר העלילה. ואין לי מושג למה. הוא אומנם מתרחש על גבי כמה קווי זמן מקבילים אבל העלילה שלו לא מסובכת. לא הרגשתי שהוא מנסה להתחכם בצורה בה הוא מעביר את המתרחש. ולמרות זאת מצאתי את עצמי שוב ושוב לא מבין איך הדמויות מגיעות לכל מני מסקנות שהן מגיעות אליהן ומה המניע שלהן מאחורי כל מני פעולות שבחרו לעשות. נוסף על כך, הסיפורים שהסרט מספר, ואשר מתרחשים במקביל לאורך אותה תקופה, פשוט לא מתחברים לי ביחד בשום צורה. הם סותרים אחד את השני באופן שפשוט לא יושב לי נכון במוח וזה מציק. גם עם הסוף הייתה לי בעיה, וזה למרות שאהבתי אותו מבחינה רעיונית רק שמבחינת הביצוע משהו חרק לי שם והיה לא מאוד ברור.
ואני בטוח שהבעיה היא בי. אולי לא באתי מפוקס? הייתי עייף? איך זה יכול להיות שהרגשתי בכמעט כל סצינה שנייה שפספסתי משהו? כי חוץ מהנקודות האלה כל מה שמסביב היה מצוין. הדמויות, הסיפור הכללי, הבימוי, אהבתי כל אספקט ואספקט בסרט. אני יודע בוודאות שאם כל הנקודות העלילתיות שלא מתחברות לי בראש היו מוסברות לי הייתי מדבר על 'מפלצת' כאחד מסרטי השנה שלי. אבל בחוויה האישית שלי הוא איכשהו מילא אותי בשנאה עצמית וכעס שכמעט גרמו לי לוותר על המשך הפסטיבל באותו יום כי פשוט כבר לא היה באלי לראות עוד סרטים (למזלי, הסרט הבא שראיתי היה 'ימים מושלמים' שהוא כל כולו אהבה עצמית ואהבה לחיים ולאנשים, והוא יותר מסידר לי את המצב רוח).
אני בונה על צפייה שנייה ואני ממש מפחד שבמקום שהיא תתקן את המצב אני אגלה על עצמי דברים נוראיים.
מחר יום חדש
חמוווווווווווווודדדדדדדדדדדדדד…… ואין לי שום דבר אחר להגיד אליו.
הוא מומלץ בחום אבל אני לא בטוח מה המטרה שלו. אם המטרה היא לעורר מודעות לאלימות תורשתית במשפחה כלפי נשים הוא טוב אבל לא ממש אפקטיבי אבל עם המטרה היא להראות חיים של אישה עניה ועל הכוח שלה ושל החברה מסביבה להשפיע על מהלך חייה אז הוא מושלם.
הקרקס
well…. they tried
ראדיקלי
הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל.
חלומות של רובוטים
פספסתם את"חלומות של רובוטים" – סרט קסום ונפלא על ניו יורק של שנות השמונים ועל חברות. באמת סרט קסום
סרט חמוד מאוד (שאכן לא ראינו בזמן אמת)
(ל"ת)
טוב
לאולם שראיתי אותו בפסטיבל לא היה מרוצה ואני איתם. אלוהים היו ילדים בהקרנה וכולם בלי יוצא מן הכלל השתעממו בשלב מסיום כי לחזור על דברי עצובים שוב ושוב ושוב זה לא ראיליסטי וזול. אין בזה שום דבר מציאותי זה סאדיזם עם עטיפה יפה. זאת אמורה להיות הרגשה שחודרת עת עת ללב לא פטיש 5 קילו שחוזר על עצמו.
אני אגיד דבר חיובי אחד הלוואי שיהיו עוד אדפטציות של דברים עם כל כך הרבה אהבה ודיוק לחומר המקור כמו שהיה בסרט הזה. הפריימים לקוחים אחד לאחד מחומר ומקום כל סצנה נראית יותר טובה מהשניה וכול סטייה מחומר המקור היא רק לטובה. אדפטציה נהדרת חומר מקור בלתי צפי.
זו גם הייתה חוויה מרתקת לראות את כל האולם בפסטיבל מתאכזב באותו זמן שהבמאי מתחיל לעשות אדפטציה לספר לראות איך הילדים בוכים בהתחלה אבל אז כאשר הם מבינים שזה טריק זול על הרגש שלהם כולם השתתקו וכמו אפילו בכו בסוף, בכי מר, בושה של סרט לילדים וכסרט למבוגרים הוא ממוצע אבל זה בזכות הבמאי לא הודות לסופרת.
ושוב אני לא מאמין שאני אומר את זה
בסדרת הסרטים של הטוסטר הקטן והאמיץ יש אינטראקציות יותר ראליסטיות מכאן. עד כמה שזה סרט עם קיצוניות בין רגש גבורה לרגש נמוך. בזמן שהוא לא קיצוני סוררת אווירה של אהה.. של דמיות שמנוסת להסתדר עם מה שיש להם. יש רגעים יפים יש רגעים קשים אך הרוב אפורים (למשל רק מנורה חי עם המאסטר בסרט השני ולמרות ששאר הדמיות לא מרוצות מזה הם עושות את המיטב ממה שיש). הדמות של הכלב כמעט שם אבל עם הרובוט זה סתם אכזרי. אני מבין שהמטרה היא להשוות חברות למוצר שאתה קונה באינטרנט כמשהו בר חלוף אבל הסופרת והבמאי הגזימו לגמרי עם איך שהם הציגו את זה.
furry art (NSFWמבחינת תוכן מילולי)
Patricia Taxxonהכינה סרטון עם מה ההגדרה furry art ווואו כמה שזה עומד בכל סעיף וסעיף בקטגוריה. זה לא לטוב או לרע אבל זה מסביר הרבה על חלומות של רובוטים כמכלול (the crouch shots weren't in the comic nor the teaser trailer) ואני על הרצף ובכל זאת אומר ביחוד סעיף שלוש שהוא אוטיזם אוווהו כמה שזה סעיף שלוש ביחוד הקומיקס. זה מתסכל אני רוצה להתרגש מזה מכל הפרטים הכל כך מושקעים בסרט והמסר נכון אבל אני מרגיש שכל היצירה הזאת היא ניצול רגשי לא מכוון של הקהל.
צריך לפחות להזהיר לפני שמקשרים לזוועה הזאת.
(ל"ת)
מסכים מצטער 😓
והזהרתי NSFW זה לא בטוח לעבודה. בכול מקרה אני מבין שהגזמתי והביקורת הראשונה שקישרתי מתאימה יותר אבל אני עומד מאחורי שהיצירה כולה מתאימה להגדרה. זה פשוט דיסונס ענקי איך סרט שמבוים בכזאת שלמות יכול לספר סיפור כזה…. מנתק, מדכא למוות, אכזרי יותר מקומדיות שחורות (כן כולל את בו מפחד שהוא סרט למבוגרים או מלחמות חדי הקרן מקבילתו באנימציה ואלו רק מהזמן האחרון)? הפתרון שלי לבעיה מאוד פשוט אם אתה רוצה לעשות סרט על מישהו שחולה במחלה סופנית ומאבד את חבריו בגלל זה אז שהבמאי יעשה סרט אחר. אבל עם חברות אם הבמאי רוצה לעשות סרט על חברות כמוצר הרובוט צריך להילקח ממקום למקום כבר בתחילת הטויסט ולהתגעגע לכלב תוך כדי המסע ככה זה יהיה יותר ריאליסטי הרובוט כן מתקדם בחיים אבל הוא מרגיש תקוע ולא מוערך שזה יותר מתאים לדימוי מאשר להישאר תקוע מתחת לשכבה של שלג. ההערות רלוונטיות גם לסופרת אבל היא ציירה את הקומיקס ב 2006 אז אין מה לעשות. זה מרגיש שהיצירה רוצה לבודד את הדמויות בכוח (בהתחשב לתיקונים של הבמאי גם הוא הבין את זה) מבלי להבין שאפשר להרגיש בודד גם בתוך חברה.
למדתי מאיתן לקח
איתן צודק בלאגה לומדת לקח חותך בכל פעם שהוא אמור להרחיב על האישות של בלגה חוץ מסצה מסיומת ודימוי המדרגות, כל השאר בה מהביצוע של השחקנית. אבל בכל זאת אני לא חושב שזה סרט רע או עד כדי כך מעצבן. הסיטואצייה עצמה מעניינת ומעלה שאלות עמוקות, מה נחשב לשחיתות ומה נחשב לתפקוד בכלכלה? האם כשהחברה מושחתת את צריכה להיות מושחתת בעצמך? האם המעשה של בלאגה בא מכוונות טובות או מהתעקשות על תפיסת מציאות שלא מתאימה לסיטואציה שבה היא נמצאת? האם שווה לה בכלל לרכוש חברים או לדבר עם הבן שלה כשהם נוגדים את האינטרסים שלה? האם המעשים של בלגה שווים את המחיר הנפשי והחברתי שהיא משלמת עליהם? זה סרט שהיה יכול להיות קטע לא רע בסיפורים פרועים והאריכו אותו לסרט של שעתיים. (כמה נסיעות במכונית אפשר לראות?)
*סצנה
(ל"ת)
דעה חלקית על מפלצת
סרט טוב מאוד למרות שהוא רחוק מיצירת מופת אבל החלק של הפרסקטיבות מרובות לדעתי הוא החלש ביותר בסרט. בעיקר בגלל שכל הסיטואציות של השיפוט נובעות או ממחסור באינפורמציה שהיא בלתי אפשרית להשגה, מונעים מדמות מסוימת גישה אליה או שהיא פשוט נובעת מאכזריות. דבר נוסף לסיטואציה בסרט יש אשמים ברורים, האבות, שבחטיאהם לימדו את ילדהם לקחים מאוד קיצוניים על שבריריות מערכות יחסים שהשפיעו על ההתנהגות שלהם במהלך חייהם . אם כבר הסרט עושה את מה שהירוקאזו קורה-אדה עשה מצויין ב"משפחה שלי". הוא מראה איך דינמיקה חברתית ומשפחתית משפיעה על הילדים, עד כמה ילדים קשובים לסביבה שלהם והיופי שהם מנסים למצוא למרות הקשיים.