פסטיבל חיפה מגיע, וזה דבר מוזר לכתוב רגע לפני חנוכה ולא רגע לפני סוכות, אבל נו, זה המצב. הפסטיבל יתרחש בין 31.12 ל-11.01 והוא יכלול דברים מגניבים כמו הקרנת שירה בציבור של "מרשעת" ועוד שלל סרטים שראינו ושלא ראינו והנה מגיע הקטע שבו אנחנו מדברים על אלה שראינו.
העיירה ורמיליו + זרע התאנה הקדושה + ארמנד + אני עדיין כאן
זרע התאנה הקדושה
אני מאגד כאן ארבעה סרטים כי ראיתי הרבה יותר מדי סרטים מתוך המבחר של פסטיבל חיפה ואם אני אמליץ על כל אחד מהם בהרחבה הכתבה הזאת תהיה מגה-טקסט בלתי קריא. וחוץ מזה כולם בשורטליסט של האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אז בכל זאת רלוונטי להתייחס אליהם כקבוצה.
"העיירה ורמיליו" הוא המנומנם מהרביעייה – סרט לחישות שתוכלו להירדם בו בלי להתכוון, בטח אחרי יום פסטיבלים עמוס. זה לא טוב או רע, כן? זה פשוט מנומנם.
"ארמנד" הוא חלק נוסף בתת-ז'אנר דרמות פסטיבלים שמתרחשות בבתי ספר יסודי שעומד לצד אחיו "תמימות" ו"קירבה" והוא קצת מפסיד מההשוואה הזאת, אבל יש לו האיכויות שלו.
הטוב מכולם – ואחד הסרטים הטובים בפסטיבל – הוא סרט הפתיחה "זרע התאנה הקדושה", שמנצל את האורך הניכר שלו כדי להחליף כמה וכמה ז'אנרים כולל, במפתיע, "סקובי דו". אני אהבתי אותו מאוד, ולדעתי הוא מרתק, אבל אני מבין את מי שלא תתחבר.
האחרון, "אני עדיין כאן", הוא סרטו של וולטר סאלס שביים את "תחנה מרכזית ברזיל" ו"יומני האופנוע" וחוזר בסרט קצת יותר קשה על אשה שיום אחד בעלה נלקח על ידי המשטרה. זה סרט שהוא "חזק" בייחוד למי שאוהב סרטים על נשים חזקות ששורדות תנאים בלתי אפשריים, אבל אני מודה שלא לחלוטין התחברתי למה שהוא רוצה לעשות. (יהונתן צוריה)
אחרי שנה מלאה בסרטים על טיולים וסיורים באירופה בעקבות השואה ("המשלחת", "טיול שורשים", "הנכס", "הטבעת") באה הוליווד ומראה לנו איך עושים… סרטי דור שני של השואה, מסתבר. ותכל'ס גם זה לא, כי השואה היא יותר תפאורה בסרטו החדש של ג'סי אייזנברג – הן למערכת היחסים של שני בני הדודים שטסו לפולין לראות את הבית שהיה של סבתא שלהם לפני שברחה לאמריקה, והן להופעה של קיירקן קאלקין, שהיא הסיבה העיקרית לראות את הסרט הזה. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שבת 4/1, 20:30, אודיטוריום; רביעי 8/1, 16:00, אודיטוריום; שבת 11/1, 13:00, אולם רפפורט
Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס
אם ראיתם את הטריילר כבר הבנתם שזה ביופיק שבמהלכו הדמות של וויליאמס – והיא בלבד – נראית כמו קוף באמצעות אפקטים ממוחשבים. יש בסרט כמה דברים שכבר ראיתם בביופיקים מוזיקליים, כמו הילדוּת הקשה והאב הנעדר, וליטרלי עושים את הקלישאה של כיסא ריק בקהל בזמן שוויליאמס הצעיר משתתף בהצגה בבית הספר.
אבל זה סרט מוצלח, אפילו מאוד, מכמה סיבות: הראשונה היא, ובכן, כי זה קוף. זה נשמע כמו גימיק אבל הוא בהחלט עובד. במקום ליצור ניתוק ממה שמתרחש, הבעות הפנים של הקוף ריאליסטיות ומדויקות, וקל לדעת מה הוא מרגיש כאילו היה מדובר בשחקן אמיתי. זה גם נותן חופש יצירתי מעניין לכל מיני בחירות (לפי ימד"ב, את רובי הצעיר מדבבת שחקנית).
הסיבה השנייה היא הבמאי, מייקל גרייסי. הוא ביים לפני כמה שנים את "האמן הגדול מכולם", שאני ממש לא ממעריציו, אבל כאן בהחלט ניכר שיפור. הבימוי של גרייסי בולט לטובה במיוחד בקטעים המוזיקליים, שנעים בין שירי הפופ של וויליאמס לשירים היותר עצובים ואיטיים שלו. גרייסי יודע להתאים את האנרגיה והאווירה בהתאם, בין אם זה ריקוד זוגי קטן ואינטימי על סירה לספקטל מרהיב וצבעוני עם עשרות משתתפים ברחוב ריג'נסי בלונדון.
והסיבה השלישית היא שוויליאמס לא עושה לעצמו הנחות כאן. הוא לא מאשים את הילדוּת העשוקה שלו או איזה אמרגן מרושע, אלא לא חושש להראות שהוא היה בן ונכד לא משהו וחרא של בן זוג, ושהרבה פעמים הוא דפק לעצמו את החיים בגלל סמים. בעיקר סמים. לעזאזל, כמה סמים. לא ראיתי חיה קולנועית צורכת כזאת כמות של קוקאין מאז "חומר דוב".
כמה הסרט הזה טוב? שקלתי לבחור בו לסרט השנה שלי, ואז נזכרתי שכמו וויליאמס עצמו, הסרט הזה שמוק ויוצא יומיים אחרי סוף השנה, ולכן אנחנו מחשיבים אותו חלק מיבול 2025. עד סיכום השנה הבאה מי יודע מה יהיה, אז בינתיים רוצו לראות את הסרט הזה. (מתן בכר)
הקרנות: שלישי 31/12, 21:45, אולם רפפורט; שישי 10/1, 20:30, אולם טיקוטין
עד כמה ארוך "הברוטליסט"? הוא כל כך ארוך שהוא בא עם הפסקה מובנית. עוד נדבר עליו בהרחבה אבל השורה התחתונה היא שכן – מי שמחפשים את שיאי הקולנוע של השנה צריכים לראות את היצירה הזאת – למרות האורך הניכר ולמרות שיש בה מספר פגמים בולטים – ולו רק בשביל לחוות משהו גדול מהחיים ואת אדיראן ברודי בהופעה באמת מונומנטלית. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שבת 4/1, 14:15, אולם רפפורט; שלישי 7/1, 19:30, אולם קריגר; שבת 11/1, 15:15, אולם רפפורט
המופע האחרון
אני מופתע שאחד מהסרטים שהכי אהבתי בתקופה האחרונה הוא סרטה של ג'יה קופולה בכיכוב פמלה אנדרסון – שתי נשים שלא ממש היו על הכוונת שלי בכל הנוגע לסרטים טובים. אבל מה אני אגיד – הסיפור הזה על "נערת שעשועים" בלאס וגאס בימים האחרונים של מופע בורלסק תפס אותי. הסרט בוחן לעומק את מערכת היחסים בין הורים וילדים, היחס של החברה לזיקנה, היחס של אמנים לחיים האישיים שלהם, וכנראה פספסתי עוד כמה יחסים. גם צוות השחקנים התומך באנדרסון הפתיע לטובה, ומעל כולם מצטיינת ג'יימי לי קרטיס, שלטעמי ההופעה שלה כאן טובה בהרבה מההופעה זוכת האוסקר שהייתה לה אך לפני רגע. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שבת 4/1, 16:30, סינמטק; רביעי 8/1, 18:15, אודיטוריום; שישי 10/1, 18:30, אולם טיקוטין
התופרת
האם ראיתי השנה סרטים טובים יותר מ"התופרת"? כן, בהחלט יש כמה, כולל כמה בפסטיבל הזה ממש. אבל אני לא חושב שראיתי בשנה האחרונה – ואולי גם מעבר לה – סרט כל כך מיוחד ושונה עם גימיק כל כך ספציפי שמנוצל בשלל דרכים יצירתיות.
הסיפור, בגדול, הוא על תופרת שהחנות שלה נמצאת בסכנת סגירה. בזמן נסיעה עבור לקוחה היא חולפת על פני עסקת סמים שהשתבשה ורואה שני אנשים שוכבים על הכביש במצב אנוש ולידם מזוודה מלאה בכסף. באותו רגע היא שוקלת שלוש דרכי פעולה אפשריות, והסרט עושה "ראן לולה ראן" ומציג אותן בזו אחר זו. כל בחירה תיקח את התופרת למקומות שונים לגמרי, כמו תחנת משטרה או סעודת שניצלים.
יש בפסטיבל סרטים טובים יתר, אבל רובם מגיעים בקרוב להקרנות מסחריות. מכיוון ש"התופרת" הוא סרט כה מיוחד ואני לא יודע אם יוקרן אחר-כך בארץ, בהחלט מומלץ לתפוס אותו על מסך גדול. (מתן בכר)
הקרנות: שלישי 31/12, 22:15, סינמטק; שני 6/1, 21:00, סינמטק; שישי 10/1, 20:00, סינמטק
זכרונות של חילזון
לקחו לאדם אליוט רק 15 שנה ליצור סרט חדש מאז "מרי ומקס", אבל הוא בדיוק אותו דיכאון לא פוסק שאתם זוכרים… עד שלפתע הוא לא. הסרט, שמספר על חייה של אישה שעוברת מדחי אל דחי, לוקח כמה פניות – רובן מדכאות, חלק מאוד מצחיקות וחלק מתוקות להפליא, שמתגבשות למשהו שכל חובב קולנוע – ובטח חובב אנימציה – חייב לראות. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שבת 4/1, 18:30, סינמטק; שבת 11/1, 18:15, סינמטק
לא הוגן לתאר את "המסדר" כ"ג'וד לאו במותחן משטרתי מעט טוב מהמצופה": יש לסרט הזה רבדים מעניינים כמו ייצוג חיובי של שוטרים שנעשה מבלי להתריס, אבל גם לא באופן מהלל. ובכל זאת, זה מסתכם למעין "סרט אבא" כזה, על שוטר שצריך לתפוס פושע, משחק חתול-ועכבר אבל מרחוק, ועוד שלל דברים שיתרמו לבילוי מוצלח עם קרוב המשפחה הגברי הקרוב לביתכם. (יהונתן צוריה)
הקרנות: רביעי 1/1, 17:45, אולם רפפורט; חמישי 9/1, 15:00, אולם רפפורט
אחרי שהאפיפיור מת בפתאומיות מדום לב, הקרדינלים בוותיקן מתחילים בתהליך לבחירת האפיפיור החדש. זה אולי נשמע כמו תהליך אפרורי ולא מלהיב במיוחד, אבל הסרט גורם לוותיקן להרגיש כמו תיכון: מלא ברכילות, סכסוכים ובגידות. כשיצאתי מהסרט הזה שמעתי מישהי מתארת אותו כ"גוסיפגירל בוותיקן". מעולם לא צפיתי ב"גוסיפגירל", אבל נראה לי שהבנתי את הכוונה הכללית שלה.
הוא יותר דרמה פוליטית, אבל יש לו גם לא מעט רגעים מצחיקים (באחד מהם כל האולם מחא כפיים). הבימוי של אדוארד ברגר והצילום של הסרט גורמים לוותיקן להיראות יפהפה, ואני לא אופתע אם מספר המבקרים במקום יעלה בזמן הקרוב.
אני חושב שההתלהבות שלי ממנו קצת ירדה עם הזמן, אבל הוא לחלוטין נהדר ושווה צפייה, ולא סתם יש לו באזז אוסקרי (העדפתי את ההופעה של סטנלי טוצ'י על פני זאת של רייף פיינס, אבל אני בסדר עם זכייה של כל אחד מהם). אה, והסוף בהחלט יגרור דיונים שנראה לי שאוותר עליהם כבר מעכשיו. (מתן בכר)
הקרנות: שבת 4/1, 21:00, אולם רפפורט; שישי 10/1, 20:30, אולם רפפורט
פינק ליידי + בנות כמונו + חליסה + מופע טוטאל + נדל"ן
בנות כמונו
על כל חמשת הסרטים המלצתי (או שלא) בטקסט דירוג כל סרטי האופיר שלי ולא הרבה השתנה מאז, חוץ מזה שנועה קולר חטפה את הילדות שלי ולא תחזיר אותן עד שאני אכריז ש"פינק ליידי" הוא הסרט הכי טוב בעולם, מה שמוזר כי זה אפילו לא הסרט בכיכובה מתוך החמישייה הזאת. לא שזה משנה, יש לי עקרונות, שעת השינה של הקטנה היא שמונה בערב והיא אוהבת ששרים לה את כל "על תמאש ועל העוקץ". (יהונתן צוריה)
גם על "Saturday Night" (מתרגמים, נא לתרגם שמות של סרטים) כבר המלצתי פה בעבר ואני עומד איתן שלמי שמחפש שעה וחצי של כיף בקולנוע, יהיה קשה לפספס עם סרטו החדש של ג'ייסון רייטמן שמספר את סיפורה של התוכנית הראשונה של סאטרדיי נייט לייב, שהוא לא תמיד עמוק או בעל ערך, אבל לחלוטין תמיד כיף. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שלישי 31/12, 19:30, סינמטק; שישי 10/1, 18:00, אולם רפפורט
כפי שאפשר לנחש מהשם (במידה ואתם משופשפים בהיסטוריה ישראלית), הסרט הוא על הטבח באולימפיאדת מינכן. אבל הוא לא עוקב אחר הספורטאים או המחבלים, אלא צוות האולפן האמריקאי של חדשות ABC, שחשבו שהם באים לסקר אירוע ספורט ונקלעו לאירוע אחר, שאף אחד מהם לא היה ערוך אליו. לצד התמודדות עם קשיים לוגיסטיים – כמו התלות בטכנולוגיה שנראית כיום מיושנת והצורך לחלוק לוויין עם רשת אחרת בשביל שידורים חיים – הצוות מתמודד גם עם שאלות אתיות כמו מה להגיד בשידור ומה לא, מה כדאי ופחות כדאי להראות בשידור חי ואת מי משרת מה שכן מראים.
הסרט מרגיש כמו פרק ארוך, אפרורי וקלסטרופובי של "חדר החדשות": אין פה את הכתיבה של סורקין או שחקנים ברמה של ג'ף דניאלס, אבל יש את האינטנסיביות והכאוס של אולפן טלוויזיה, וכולם עושים עבודה מוצלחת, לפני ומאחורי המצלמה. גם כשלפעמים נראה שהדבר ההגיוני וה"הוליוודי" לעשות הוא לחתוך לסצינות דרמטיות בכפר האולימפי או בשדה התעופה, הבמאי טים פלבאום אף פעם לא עוזב את אולפן החדשות, וכל האירועים שקורים מחוץ לו מגיעים דרך שידורים על מסכים (רוב הזמן הסרט משתמש בקטעי ארכיון אמיתיים) או תיאורים במכשירי קשר.
זה סרט דרמה עשוי היטב, שמצליח גם להקליל את האווירה פה ושם עם רגעים משעשעים (וכמה רגעים שהיו נראים מופרכים אלמלא היה מדובר באירוע אמיתי). אני יודע שזה לא בדיוק אסקפיסטי לראות סרט על גוף תקשורת מנסה לפענח מה בדיוק קורה בסיטואציה עם בני ערובה ישראלים, אבל אם יש לכם את היכולת הנפשית לכך, הוא נותן זווית שונה ומעניינת לאירוע טראגי ומוכר. (מתן בכר)
הקרנות: שלישי 7/1, 21:00, אודיטוריום; חמישי 9/1, 15:15, אודיטוריום
הבריחה
"הבריחה" הוא המופע של סירשה רונאן, וגם לא מעריצי רונאן (רונאניסטים?) יוכלו להתלהב בטירוף מההופעה מפרקת הנפש שלה כאלכוהוליסטית שמנסה להתמודד עם עצמה ועם האלכוהול ועם הניסיון להיות אלכוהוליסטית לשעבר… או הניסיון להיות שוב אלכוהוליסטית בהווה. לצערי, הוא לא הרבה יותר מזה, והוא לא ממש מצליח לחדש בז'אנר סרטי אלכוהוליסטים, אבל להגנתו זה ז'אנר שקצת קשה לחדש בו. תבואו בשביל סירשה, תישארו בשביל סירשה, אבל אין סיכוי שתצאו לא מרוצים. סירשה. (יהונתן צוריה)
הקרנות: שישי 3/1, 15:00, אולם רפפורט; רביעי 8/1, 13:15, אודיטוריום; שבת 11/1, 20:30, אולם טיקוטין
בירד
פעם אחרונה שנפגשתי עם אנדרה ארנולד היה ב"אמריקן האני", שם היא לא הייתה צריכה אותי בשביל שבחים לכמה היא מדהימה, וטוב שכך כי אני לא ממש התלהבתי מהסרט הזה. "בירד", לעומת זאת, הוא אחד מהסרטים היותר טובים שתוכלו לראות בפסטיבל, וזה למרות שהוא דורך באותם אזורים שארנולד הכי אוהבת: נערות עניות שמנסות להשתלב בעולם מחוספס. הגיבורה שלנו אינה בירד – "בירד" הוא שמו של נווד מסתורי שהיא פוגשת ומנסה לעזור לו לפגוש את אימא שלו – אלא ביילי (ניקייה אדאמס), שמגלה שאביה (בארי קיוגן) הולך להתחתן ולא ממש מרוצה מזה. לא שהסרט הוא בדיוק על זה – אם יש לו קו עלילה היא יותר קשורה לבירד המסתורי הזה, אבל זאת נקודת המוצא והסגירה של הסרט הזה, וכל הכבוד לארנולד שהיא הבינה את זה. קיוגן נהדר פה באופן שחבל שהוא מפספס מועמדויות לשחקן משנה שבבירור כל כך מגיעות לו, ארנולד במיטבה, ואפילו מיאזאקי קופץ לרגע לביקור. בקיצור, שווה. (יהונתן צוריה)
הקרנות: ראשון 5/1, 12:00, אודיטוריום; שישי 10/1, 15:30, אולם רפפורט
ואלה שלא ראינו
חיים ללא כיסוי
בגזרה הישראלית יש לנו את סרטה החדש של רוני קידר ("יום באמסטרדם") , את סרטו החדש של תום שובל ("חיים ללא כיסוי"), וגם סרט תיעודי חדש של אלון גור אריה על זאב רווח ("ימים טובים"). למשפחות שמחפשות לבלות זמן איכות בפסטיבל יש את סרטי האנימציה "טוטו-צ'אן: ילדה קטנה בחלון", "פראים", "טיטינה – הכלבה הראשונה בקוטב", ו"האור הקסום של טוני" – כולם סרטים שלא ראיתי ואין לי מושג עליהם אבל לפחות הם נראים יותר חמודים ומסקרנים מרוב הסרטים לילדים שמגיעים לבתי הקולנוע.
יש גם שלל סרטים תיעודיים כאשר הבולטים מביניהם הם הסרטים על כריסטופר ריב (שגם יצא פה בקולנוע) ועל הייאו מיאזאקי (שלא). במסגרת הלילות הפרועים יש שלל סרטים שלא ראינו אף אחד מהם (חוץ מ"התופרת") שנמצאים בטווח שבין טרילוגיה של סרטים אילמים ועד פוסט-אפוקליפסה קוריאנית, אם הבנתי נכון.
במסגרת הסרטים הגדולים של במאים מוכרים יש את הרימייק של שבי גביזון לעצמו ("געגוע"), את סרט האנימציה של מישל הזנוויציוס ("סחורה יקרה מכל"), את סרטו החדש של קוונטין דופייה ("המערכה השנייה"), ושל פאולו סורנטינו ("הנערה מנאפולי") ויש עוד סרטים באתר. תוכלו גם להיכנס לרשימה הזאת בלטרבוקסד אם בא לכם לקרוא בצורה קצת יותר נוחה ולראות מידע ודעות על סרטים שכבר יצאו.
אף אחד לא מדווח?
(ל"ת)
ברצינות, נאדה?
נדל"ן היה ממש טוב…. זה בערך כל מה שיש לי לדווח עליו כי הוא סרט אווירה. באמת כולם עברו ללטרבוקס?
לא הייתי השנה אז קשה לי לדווח
אבל אחותי שכן הייתה אמרה שאיכשהו היא כן חשה שהשנה היה העדר מסוים של צעירים למרות אולמות מפוצצים. אולי זה חלק מהעניין.
מאוד מבוגר השנה חוץ מבהקרנות של 22:00
הימור שלי: שילוב של זה שהפסטיבל לא התלבש על שום חופשה השנה (היו יומיים חופפים עם חנוכה, אבל זו חופשה רק לבתי ספר. סוכות הרבה יותר מתאים לזה) וחוסר בלהיטים גדולים (כמו "אנורה" ו"יופי מסוכן" שהיו אמורים לקבל בכורה חודש+ לפני ההפצה שלהם בפסטיבל המקורי בסוכות).
וגם הכיסאות גומרים אותי. בעד להעניק שובר למסאז' לכל מי שראה את "הברוטליסט" ברפפורט (הסינמטק הרבה יותר גרוע).
מזדהה עם הנקודה האחרונה
זו כמובן לא תלונה בלעדית לסינמטק חיפה, אלא כל אולם קולנוע שנראה שמי שעיצב את השורות והשיפוע בו שונא אנשים מעל מטר שבעים. בתור מישהו שהוא 2.10, גם אין לי מקום לרגליים וגם אני מרגיש לא נעים שאני מסתיר למי שמאחורי, אז כולם מפסידים פה. יש את האופציה של לקנות מקום בסוף השורה – שם גם פחות מסתיר וגם יש לאן למתוח את הרגליים – אבל…לא כזה כיף לראות את הסרט משם. לפחות בשבילי.
אז כן, בלי קשר לכך ש"הברוטליסט" ארוך בהגזמה באופן כללי, מראש לא היה סיכוי שהייתי צופה בו באולמות הפסטיבל.
ולסיום, אם ביקשו דיווחים, בקושי יצא לי להיות השנה בפטסיבל אבל כן ראיתי את "Better Man" ו"סאטרדיי נייט" (שניהם צפייה שנייה, עדיין מוצלחים מאוד) ואת "כשהאור נשבר", שחיבבתי בגדול, יש לו צילום מאוד יפה וקצת עושה חשק לבקר באיסלנד.
בהקרנה של נדלן שהייתי
בחרתי ב שורה 14 וכסאות במרכז לכיוון שמאל והיה דיי ויותר מקום לרגליים ואני קצת פחות ממטר 90 (לא שזה היה במכוון אלו היו הכרטיסים האחרונים שנשארו קניתי אותם יחסית מאוחר).
זרע התאנה הקדושה
אני לא יודע מתי ואיך בדיוק אבל מרגיש לי שבנקודה מסוימת השנה כולם חוץ ממני עברו לעולם קולנועי מקביל והרבה יותר כיפי משלי. כזה שבו אין חור עלילתי ענק שמעיב על המערכה האחרונה של 'החומר' (דווקא פה באתר הייתה התייחסות לנקודה הזאת אבל לא הצלחתי למצוא מישהו אחר שהעלה את הנקודה הזו בשאר רחבי המרשתת), עולם שבו 'אנורה' היא קומדיה מצחיקה ומודעת לעצמה עם עלילה קוהרנטית ודמויות סימפטיות ועם סוף שהוא לא קלישאה קרינג'ית, ועולם שבו איכשהו יש היגיון בעלילה ומאחורי התנהגות הדמויות ב-'זרע התאנה הקדושה'.
'זרע התאנה הקדושה' הוא סרט טוב שנהניתי בו. אבל הוא גם סרט שאני מאוד שונא, בו-זמנית. אני לא חושב שראיתי סרט שעשה דברים כל כך יפה ונכון אבל במקביל עשה כמה מהבחירות הכי הזויות ועצלניות של השנה.
כבר ברור על ההתחלה מה הכיוון העלילתי ש-'עץ התאנה' רוצה לקחת ואיזה אמירות הוא רוצה להגיד ואיך. רק שהביצוע התסריטאי *מאוד* לוקה בחסר, בלשון המעטה.
השעה הראשונה של הסרט הייתה בסדר גמור. היא מציגה משפחה סימפטית בצורה מעניינת יחסית ובונה את הקשרים בין המשפחה לעולם הסובב אותה בצורה אמינה וטובה. כן, הסרט נופל הרבה לקטע הזה של דיאלוגים לא אמינים שרק מעבירים אקספוזיציה (אני מציין את זה כבדרך אגב כי זה מסוג הדברים שלא מפריעים לרוב הצופים אם כי לי זה נורא טריגרי לשמוע משפטים כמו "מתי תספר לילדות שלך על העבודה החדשה שקיבלת?" או "אנחנו נוסעים לכפר בו נולדתי" כשבשום יקום אף אחד לא היה מנסח את המפשטים האלה ככה בסיטואציות הספציפיות האלה ודי ברור שהן מנוסחות ככה בשביל להסביר מידע [לא נחוץ, יש לציין] לצופים) אבל הוא בעיקר עושה דברים טובים.
השעה השנייה כבר מגבירה את הקצב, יש אירוע מחולל מאוד מעניין שהיה יכול להיות בסיס לסרט מתח מורט עצבים. במקום זה הסרט מתמקד בדרמה המשפחתית והוא אמממ…לפעמים עושה עבודה ממש טובה ולפעמים צריך להבליג לו על כמה נקודות (הדוגמה הכי טובה היא סצינת הפסיכולוג שמצד אחד מרתקת לצפייה ומצד שני לא מאוד הגיונית אם עוצרים לחשוב עליה) אבל בגדול מאוד נהניתי מהחלק הזה של הסרט. מה שכן, הוא הלך והתרחק מהסוף שציפיתי לו ושם את עצמו במצב הזה שאם הוא באמת ילך על הסוף הצפוי הוא יצטרך לעשות עבודה מאווווד קשה בשביל לגרום לזה לעבוד או להרגיש משכנע.
אבל אז בחלק השלישי, מוחמד ראסולוף, זורק כל היגיון אנושי בסיסי, את כל מה שידענו על מערכות היחסים של הדמויות, וגורם לכל אחת ואחת מהדמויות לעשות איזו שטות או שתיים בשביל להגיע לנקודה הכה "נחשקת". ואיך הוא מסביר את עצמו? הוא לא. הוא אפילו לא מנסה. השעה האחרונה בסרט הופכת את הדמויות למטאפורה (די שטחית, יש לציין. בכלל, כל היחס של הסרט לדת הוא מאוד שטחי ומאוד מזלזל והופך את כל השיח בנושא ללא מעניין) וזה בא על חשבון האנושיות והיחסים ביניהם. וזה ממש מבאס. כי בנית פה עולם ממש מעניין, דמויות עם עומק יחסי ועם יחסים מורכבים האחד עם השני ועם העולם סביבם. אתה לא יכול להתעלם מכל זה ולהגיד "כולם השתגעו!" ולעשות מה שבאלך. בעצם, זוכרים את המאורע המחולל שאמרתי שהיה יכול להיות בסיס לסרט מתח אבל במקום הוא בחר להיות דרמה משפחתית? אז מה שמוחמד עשה בעצם זה לנסות לשחק על שני המגרשים. אבל לא במקביל ובלי חיבור טוב ביניהן. בשעה השנייה הוא בנה מאותו אירוע דרמה משפחתית ואז בשעה האחרונה הוא עשה ממנו סרט מתח/אימה. העניין הוא ששתי העלילות לא עובדות ביחד. אם הוא היה מוותר על החלק האמצעי וישר קופץ למערכה השלישית יכול להיות שזה היה מתקבל יותר טוב כי הבנייה בחלק הדרמתי לא מסתדרת עם מה שקורה אחר כך.
ובכל זאת, גם ברגעיו הכי נמוכים תסריטאית, הסרט לא מפסיק להיות מבריק בשאר האספקטים שלו. כבר בסרטו הקודם, "אין רשע בעולם", מוחמד רסולוף הוכיח שהוא מאסטר בכל הקשור לקומפוזיציות ומיזנסצנות מדויקות ומהממות. העריכה שלו גובלת בשלמות (אני דווקא מרבה לזרוק את המשפט "היו פה קאטים צורמים" אחרי הרבה סרטים אבל ב-'התאנה' הרגשתי שכל חיתוך היה בול לטעמי, משהו שלא אמרתי על שום סרט אחר השנה) והתאורה גורמת ללוקיישנים לא מאוד אסתטיים להיראות יותר טוב מאראקיס (אני קצת מגזים), וכשהוא כן מגיע למקומות אסתטיים אז זה בכלל תענוג.
אפשר לתאר את החוויה שלי ב-'זרע התאנה הקדושה' כלא אחידה. לרגע אני מתרשם עמוקות מאיזושהי סצינה אחת ואז כמה דקות מאוחר יותר דופק לסובבים אותי מבט של "עוד מישהו שמע את זה?" בסצינה בעייתית אחרת. לא השתעממתי במהלך הסרט (למרות שכן התפתיתי להסתכל על השעון כמה פעמים והכמעט שלוש שעות שלו לא כאלה מוצדקות, בעיניי, בעיקר כשיש בו הרבה דמויות מיותרות) והיו הרבה דברים שאני נזכר בהם עם חיוך אבל אני גם שונא אותו כי היה לו את הכלים להיות הרבה יותר טוב ובמקום זה הוא לא מנסה אפילו לממש את הפוטנציאל הזה.
סתם אנקדוטה קטנה: את הסרט הזה ראיתי עם חבר שגם התלווה אליי לפני מספר חודשים ל-'אנורה'. ב-'אנורה' הוא הסכים איתי שהתסריט בעייתי ברמות, הדמות הראשית לא כזה ברורה ושהסוף מאוד חלש אבל הוא כן נהנה ואהב את הסרט (גם אם יצא מאוכזב מאוד) בעוד אני יצאתי ממש ממורמר ועצבני. ב-'עץ התאנה' אני יצאתי בהרגשה שהתסריט בעייתי ברמות, הדמות הראשית לא כזה ברורה ושהסוף מאוד חלש אבל כן נהניתי בסופו של דבר בעוד הוא יצא ממנו ממורמר ועצבני. היו כמה הקבלות מאוד משעשעות בנסיעה הביתה משני הסרטים.
ופסטיבל חיפה: מה יש לכם השנה? אני רגיל לזה שאת ה-5-6 סרטים הכי מדוברים שיש לכם אתם מקרינים באחד הסופ"שים באופן כזה שמאפשר לראות את כולם האחד אחרי השני תוך יומיים-שלושה. הפעם יצא ככה שאני צריך לנסוע לחיפה ארבעה ימים ברצף הלוך-חזור רק בשביל לראות סרט אחד כל פעם כי החלטתם להקרין את כל הסרטים שאני רוצה לראות במקביל (ואני מאוד בבאסה מזה שאני הולך לפספס סרטים כמו 'חילזון' ו-'התופרת').
היום סורנטינו! בבקשה שיהיה 100% וייבים ו-0% עלילה כי אין לי כח לעוד תסריט מעצבן.
מדוייק
התחושה שלי על הסרט הייתה שהמטאפורות הטביעו את העלילה. בדיוק כמו שתיארת: נעשו מאמצים אדירים כדי להעביר את המסרים המתבקשים, ועל מזבח הנרטיב הוקרבו היגיון עלילתי, אופי הדמויות וכתיבה מחושבת.
אהה שכחתי את החדשות הכי טובות, תיקנו את הרמקולים ברפפורט
אני חושב שהחליפו אותם, הם נראו לי חדשים.
התופרת: הוא לא משהו...והוא מדהים
טכנית הסרט הזה ממוצע, הדמויות פלקטיות, הבימוי סבבה אבל רואים שזה סרט בתקציב נמוך והעלילה בקושי קיימת אבל יש גמיק אדיר יש בו גלגלת שעשויה מכמה גלילי פלסטיק, מסרגה וכמה ברגים שהיא מצאה בחנות התפירה שלה הכוללת מערכת אזעקה שמורכבת ממחטים וחוטי תפירה אז הוא לא יכול להיות כזה רע. זה סרט סבבה שמעלה חיוך על הפנים, נראה שהסרט מודע לזה שהפרימיייס טפשי ברמות ופשוט זורם עם זה. זה סרט מצחיק, מלא חן ומאוד יצירתי וכל הרכיבים הללו מתעלים ואפילו משפרים עליליה שכתובה בסדר אבל לא ממש יותר מזה והופכת סרט אינדי ממוצע לסרט קומדיה מבדר מאוד ויחודי. זה יותר סרט לסופ"ש מול הטלויזיה מאשר לקולנוע אבל נהנתי ממנו גם בפסטיבל.
הדבר שהכי נהנתי ממנו זו הצנעה שלו. עם קומדייה אירופאית אחרת הסרט היה מקדיש זמן רב לניסיון לפתח את הדמויות ולצאת עם אמירה כוללת כולשהי (ובדרך כלל מחרבש אותה על הדרך). כאן באמצע הסרט, הוא מסתפק במינימום האפשרי כי זה ברור שאין להם זמן או תקציב להשקיע בזה במאה אחוז, ההשקעה זאת נשמרת למה שחשוב באמת וזה לסצנות מגוחכות אך יצירתיות עם חוט תפירה ולא רק שהן משפרות את העלילה הם הבסיס לדקיות ביחסים של הדמיות וכל הקשת העלילתית של התופרת, אז כן הן חשובות וזו הייתה החלטה חכמה להתמקד בהן, במאים עם יותר נסיון יכולים ללמוד משהו מזה (מצטער קוונטין דופייה אבל שני הסרטים שראיתי שלו לא ניצלו את הזמן שלהם כמו שצריך. לפחות בתופרת יש מודעות עצמית לחזרתיות וניסיון להגביל אותה. עד כדי כך שהסרט מודה על זה בגוף הסרט)
"קצת" על שאר הסרטים שראיתי
הנערה מנאפולי / Parthenope
בדיוק כמו שקיוויתי שיהיה, 'הנערה מנאפולי' הוא עוד סרט אווירה מהורהר, פואטי ומהמם ויזואלית של סורנטינו בנושא ניעורים, יופי והיחס ביניהם. ובדיוק כמו שאני אוהב הסרט לא בא להעביר אמירה כלשהי או להטיח בי עם אמירות פילוסופיות מעניינות בשביל להרהר בהן. הוא רק מציג את הנושאים שלו בצורה הכי פשטנית ורחבה שאפשר ורק מספק את האווירה הנחוצה לצופה בשביל שישקע בעצמו במחשבות שמרגישות אישיות עבורו בהקשר של אותו נושא (ואם מישהו יגיד לי משהו על משקל "הכל זה בעצם מטאפורה לכך וכך" זה נורא יוריד לי מהסרט). תוסיפו לזה שמדובר באחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שראיתי אי פעם, עם שפה קולנועית מעניינת שמאפשרת לסורנטינו להיות יצירתי מאוד עם העריכה ועם התסריט (שבא קודם כל לשרת את האווירה) והופעת משחק מצוינת של גארי אולדמן. מצאתי את עצמי עם חיוך מרוח על הפנים לכל אורך הצפייה ואפילו מוחה דמעה פה ושם (ולא תמיד צריך דרמה עלילתית עמוקה בשביל זה. שימו לי את המוזיקה הנכונה עם השוט הנכון בזמן הנכון ובקצב הנכון וזה מספיק לפעמים). אחד הסרטים הכי טובים של השנה (לא משנה לאיזו תשייכו אותו).
Better Man
כל כך כיף! כן, הוא נוסחתי ואפשר לראות כל אירוע עלילתי מגיע ממרחק מביך אבל הוא עובד נהדר למרות זאת. קודם כל בזכות ההחלטה הגאונית של הקוף. ולא, לא "התרגלתי" לקוף תוך עשר דקות ואז הדבר נהיה חסר חשיבות. בכל סצינה וסצינה הייתי מודע לזה שזה היה עובד הרבה פחות טוב אם זה לא היה קוף. למה? קודם כל כי שימוש באנימציה ממוחשבת עוזר עם העניין ההתבגרות של רובי ויליאמס בלי הצורך להחליף שחקן, מה שעושה פלאים עם האמפתיה שמפתחים כלפיו לאורך הסרט. שנית, הבעות הפנים שלו מכילות כל כך הרבה רגש וניואנסים קטנים שמעט מאוד שחקני בשר ודם היו יכולים להעביר באותו אופן. שלוש, כי זה מאפשר לבמאי לעשות דברים מדהימים עם העריכה ועם הריקודים. וארבע כי זה נראה ממש ממש טוב והצבעים של הקוף משתלבים נהדר עם העולם של הסרט ומשדרגים אוטומטית כל שוט מבחינת הנראות שלו. והשירים, גם של ויליאמס וגם כאלה שלא, נהדרים. כמו כן, לא רק שרובי ויליאמס מוצג באופן שלילי לאורך רוב הסרט, הוא מצליח לעשות זאת בצורה שמרגישה משכנעת והגיונית מבלי שתגרום לנו לשנוא אותו כאדם. הבעיה העיקרית של הסרט (וזו בעיה גדולה, האמת) היא שהסוף שלו מזורז באופן קיצוני שלא נתקלתי בו בשום סרט עד היום. הסרט מגיע לנקודה הזו בתסריט שבה הכל נורא, שום דבר לא מסתדר, הדמות הראשית נמצאת בשפל שלה ואז חמש דקות מאוחר יותר הסרט נגמר עם סוף טוב. איך? לא כל כך ברור. כולם סולחים לכולם ונהיים חברים תוך מונטאג' קצת אחד של שתי דקות. וקצת חבל לי על זה כי מכל הסרטים שראיתי השנה זה היחיד שלא הייתי מתנגד אם היה ממשיך לעוד חצי שעה. אם כי סצינת הסיום בהחלט נהדרת.
היצירה האחרונה / Dying
אמנם מדובר בדרמה גרמנית באורך של קצת יותר משלוש שעות (שראיתי בדיוק לפני 'הברוטליסט') שמתעסקת בנושאים נורא כבדים כמו הורות, אלכוהוליזם, התאבדות ועוד אבל גם מדובר בסרט שנורא קל לצלוח פשוט כי הוא כתוב (ועשוי) כל כך טוב ובגלל שהוא דואג לתבל את כל העסק בהומור שעושה נעים על הנשמה בזמן הצפייה. יש לי כמה הערות לרעתו (שאחד הסיפורים בו מרגיש תלוש קצת מכל היתר גם מבחינה נרטיבית וגם מבחינת השפה הקולנועית שפתאום משתנה באופן לא נוח, היא אחת מהן אבל לא היחידה) אבל מעדיף להתמקד בכל הדברים שהוא עושה נכון כי לאורך השלוש שעות שלו הוא בעיקר עושה דברים נכון. החל ממערכות היחסים שהן מהיותר מורכבות ומעניינות שראיתי בין דמויות כלשהן, הופעות משחק מצוינות שנשענות על הבעות פנים שעושות כואב בנשמה וכמה מהסצינות הכי חזקות שראיתי זה זמן רב (ויש סצינה ספציפית אחת שממש עפתי עליה). זה סרט כואב ואוהב ולמרות שבכיתי במהלכו מספר פעמים יצאתי ממנו מחויך ושמח.
הברוטליסט / The Brutalist
טוב מאוד אבל מאכזב. הסרט הזה כל כך מרשים בעשייה שלו. ולא רק כל הסיפור הפקה המטורף שלו אלא גם היצירתיות המתפרצת מכל סצינה וסצינה. בריידי קורבט נותן לעצמו להתפרע עם סגנון העריכה והצילום ועצם זה שהוא יצר סרט עם שפה קולנועית שמאפשרת לו לעשות כל כך הרבה מטעמים עם העריכה היא הישג מדהים בפני עצמו. רק חבל ששום דבר מזה לא מתורגם לחוויה רגשית כלשהי. זה מרתק לכל אורכו המפלצתי של הסרט וזה נורא מבדר להסתכל על כל זה אבל בסופו של דבר זה כמו לראות שחקן כדורגל עושה מהלך מאוד מאוד טוב אבל מפספס את השער.
ונראלי שזה קרה בעיקר בגלל הבניה המוזרה של התסריט. בחציו הראשון, הסרט בעיקר זורק הבטחות. הוא עושה טיזינג עם כל מיני אירועים קטנים שהייתי מצפה מכל אחד ואחד מהם להתפתח לקו עלילתי כלשהו אבל לקראת חלקו האחרון של הסרט מבינים לא רק שהסרט לא הולך לפתח את הנקודות האלה לכדי עלילה מעניינת, הוא הולך או להתעלם מקיומן לגמרי (במקרה הטוב!) או שהוא הולך להרוס אותן (במקרה הפחות טוב). כל העניין עם האופיום, הבן הקריפי של גיא פירס והיחס שלו לאחיינית של הגיבור, האונס, כשהגיבור מוותר על המשכורת שלו לטובת הפרויקט, כשאשתו מקבלת משרה בעיר אחרת ועוד כל כך הרבה (אתמול בכלל היו לי חמש דוגמאות אחרות ואולי מחר יהיו לי עוד). שום דבר מכל זה לא משפיע על העלילה או מקבל יחס מלבד בלאיים שזה הולך לקרות (אבל או שלא קורה בסוף בכלל או שמתברר כחסר חשיבות). בעיה נוספת של התסריט היא שאין שום סיבה בעולם שהוא יהיה באורך כזה גדול מבחינה עלילתית. מאחר והייתי מנותק רגשית מהמתרחש אז מבחינתי היה אפשר להתחיל את הסיפור בכל נקודה שהיא בלי שזה יפריע. כמו כן, יש בסרט חצי שעה שלמה באמצע שפשוט לא עושה כלום מבחינה נרטיבית (לא שאין בה עלילה, אלא שהעלילה שלה לא מקדמת כלום). הדמויות נמצאות בנקודה א', עוברית לנקודה ב', ואז חוזרים לנקודה א' וממשיכים משם כשכל הסיבוב הזה שהם עשו מרגיש מיותר וחסר השפעה. אם כי קולנועית אני בהחלט בעד האורך שלו כי זה מוסיף לתחושה הגרנדיוזית והגדולה שהוא בונה וכי לא הייתי מוותר על שום שוט או פנינת עריכה שיש בתוצר הסופי (אפילו הבחירות בימוי שלא אהבתי הרגישו אמיצות ומרשימות).
גם פחות שותף להתלהבות מהופעות המשחק. מילא אדריאן ברודי (הוא מעולה אבל לא אחד הטובים של השנה) אבל מה פלסיטי ג'ונס עשתה שהוא מיוחד? וגיא פירס בכלל נתן הופעה סתמית וחבל שלא ליהקו מישהו יותר מעניין לתפקיד.
הברוטליסט
אני כל כך אמביוולנטי ביחס לסרט. מצד אחד הבימוי של בריידי קורבט הוא יצירת מופת, באמת. הבחור הזה יצר שפה קולנועית משלו, ששולטת ביד רמה ממש מהסצנה הראשונה. כזו שבו זמנית מרגישה גם כמו משהו שלא ראית אף פעם וגם כמו האפוסים הגדולים האלו של פעם, שכולם אוהבים להיאנח ולומר שכבר לא עושים כאלה.
החל מבחירות העריכה וכלה בפלטות הצבעים, הכול חובר למשהו עם טון מאוד אחיד, שמתגבש עם הרעיונות שהסרט רוצה לדון בהם דרך מה שקורה עם הדמויות, דרך הבחירות היציריתיות שלו או אפילו דרך ארכיטקטורה.
גם בלי לדעת מה היה התקציב של הסרט התחושה לכל ארכו היא שאתה צופה ברב-אמן בפעולה, וכשיודעים כמה הוא היה דל אי אפשר שלא להרגיש שזו יצירת אמנות מושקעת של מישהו עם הררים של כשרון שהשקיע בה את כל הלב שלו.
מצד שני פשוט לא היה איכפת לי ממה שקורה שם. לא הרגשתי שאני מבין את הדמויות או אפילו מרגיש שהם ממש אנשים מעבר לייצוגים הסמליים שהם משמשים בסצנות השונות. לא הבנתי אותן, לא היה לי אכפת מהן, בכלל.
אפילו החלק הראשון של הסרט, שהוא כן מהודק מבחינה נרטיבית ומעביר אמירה ברורה בסיפור עקבי, זה פשוט סיפור.. משעמם? סתמי? לא הייתי מושקע בו לרגע, לא מבחינה עלילתית ובכלל לא מבחינת חיבור לדמויות.
החלק השני הוא כבר הצפה של רעיונות שנזרקים לכל הכיוונים, ואולי כל זה עובד ברמה הרעיונית אבל לא עבד בכלל כסיפור אמיתי על אנשים קיימים, והצליח איכשהו להרחיק אותי עוד קצת מהדמויות.
הדמות של פליסיטי ג'ונס היתה הדבר הכי קרוב ליצור אנושי בסרט, אבל האיפיון שניתן לה היה דל למדי. היא באמת עושה כמיטב יכולתה, אבל זה לא מצליח להגיע לרמת הופעה שראויה להיות מועמדת לאוסקר. גאי פירס הוא דמות שהיא צבר רעיונות אבל לא ממש אדם, ואפילו עצם הדיבור עליו כטופ הופעות של השנה גורם לי להרים גבה.
אדריאן ברודי כן טוב, אבל כשהוא מציג דמות שלא אהדתי או הבנתי בכלל ועוד משתמש במניירות מימי הפסנתרן קשה לי ממש להתלהב. מבין את המועמדות, אבל דומינגו ופיינס מתעלים עליו בלי מאמץ.
וכך איכשהו הברוטליסט הוא גם הסרט הכי יצירתי ומושקע שראיתי מיבול 2024, וגם האחד שיצאתי ממנו בתחושת ריקנות מוזרה.