המלצות לקראת פסטיבל חיפה 2025

כהרגלנו, הנה כתבת ההמלצות לפסטיבל חיפה תכלס טיפה מאוחר בהתחשב בכך שהפסטיבל מתחיל כבר ביום ראשון. עמכם הסליחה, החיים והחגים חנקו את רוב הזמן שלי ואפילו לא הספקתי לראות את כל הסרטים המסקרנים שיהיו בפסטיבל השנה. ובכל זאת, להלן סקירה.

קלאסיקות

השנה נבחרו לא רק קלאסיקות אומנותיות כבדות אלא גם (ואולי בעיקר) סרטים כיפיים לראות ביחד עם קהל על מסך גדול. וכך פסטיחיפה מביא לנו הקרנות של "בחזרה לעתיד", "ספיינל טאפ" (שמגיע יחד עם סרט ההמשך שלו, "ספיינל טאפ 2"), "טירתו של קליוסטרו" ו"מלך האריות". כולם סרטים שזה לא משנה מה הדעה של מישהו כזה או אחר עליהם – כדאי לכם לראות אותם, והפסטיבל הוא הזדמנות מצוינת לעשות זאת.

יש שני סרטים שראיתי במקצה האמנותי: "פיקניק בצל ההר" ו"אור חרישי". שניהם מאוד אהובים, אבל אני מודה שכמה שנים אחרי שראיתי אותם נשארו לי מהם רק שברי זכרונות של "כן, בסדר כזה?", אז זאת לא בדיוק המלצה חמה.

ברנינג מן + חשבונות שמיים

התחרות הישראלית מביאה איתה הזדמנות לראות שני סרטים שלטעמי קופחו מעט באופיר – "ברנינג מן", מופע יחיד של שי אביבי כאב שחרד לגורל בנו החייל אז הוא נשאר מחוץ לבסיס שלו, ו"חשבונות שמיים" על זוג חרדי שעובר טרגדיה כמה דקות לתוך הסרט. אף אחד מהם לא בדיוק מביא בשורה חדשה לקולנוע הישראלי, אבל בתוך הז'אנר של דרמות ישראליות הם מוצלחים: כנים, נוגעים במשהו מהמציאות שלנו, ובעלי הופעות טובות ששווה לצפות עבורן בסרט. בנוסף, בהתחשב באיך שמפיצים סרטים פה, זאת אולי ההזדמנות היחידה לראות אותם עד שיפיצו אותם ב-2027 או משהו.

על כלבים ואנשים

עוד סרט ישראלי, שהייתי יכול לכתוב עליו יחד עם השניים האחרים, אבל מכיוון שאני מאוד מאוד אוהב אותו אני נותן לו פסקה משלו. הסרט היה מוכן בתכלס כבר איזה שנתיים וכל הזמן היוצרים רשמו אותו לתחרויות ופסטיבלים בארץ ואז משכו, בחשש מהתגובה של הקהל לסרט שעוסק באופן כה ישיר בשביעי באוקטובר, שצולם שבועיים לאחר מכן באותם אזורים ומתאר את חיפושה של נערה מאחד הקיבוצים שנפגעו אחר כלבתה.

לפני שראיתי אותו, טיפה צחקתי על ההיסוס הזה, אבל לאחריו אני מבין אותו. לא כי הסרט עד כדי כך נפיץ אלא כי הסרט בבסיסו עד כדי כך רגיש: זה סרט מבולבל במובן הראוי של המילה; מבולבל במובן של שבועיים לאחר מה שהיא אולי הטרגדיה הכי גדולה של המדינה, דני רוזנברג וצוות גרילה של אנשים יצאו לצלם סרט במה שעדיין היה פרקטית שטח מלחמה, בלי לדעת עדיין מה הסיפור שמצטבר פה.

במובן הזה, העשייה והסיפור נהיים אחד, כסרט ששואל "מה לעזאזל עושים אחרי דבר כזה" – מה יוצרים? איך עוזרים? למי? למה? מה לעזאזל?

יהיו לנו לא מעט סרטים, גם עשורים מעכשיו, על כל הארועים שקרו מאז שמחת התורה ההיא – מהצד שלנו ומהצד האחר, ומצופים מרחוק שמחליטים להתערב. חלק אולי יצליחו לתאר את הפואנטה של כל מה שקרה, בהנחה שיש כזאת. אבל אף אחד מהם, די בבירור, לא יצליח להיות שיקוף כל כך מדויק של המדינה שלנו כפי שהיא הייתה לכמה שבועות כמו "על כלבים ואנשים". זאת לא צפייה מומלצת למי שלא רוצה לחזור לאותם ימים, אבל לעזאזל, זה קולנוע כביר.

גלים של תקווה

מהסרטים האלה שכנראה מביאים לפה כדי שאנשים יגידו "וואו זה בדיוק כמו עכשיו כשפוליטקאי כלשהו עושה דבר כלשהו", למרות שיש אלף אלפי הבדלים. ובכל זאת, ברור למה סרט על האופן שבו הממשל שלט בתקשורת של צ'כוסלובקיה הוא לכל הפחות סיפור מסקרן, גם כשהוא מתואר דרך אדם שנכנס לעסק כדי להגן על אח שלו ומתחיל להתערער בין הרצון להגן על המשפחה והרצון להיות אדם מוסרי. אני לא בטוח שיש כאן יותר ממעשיית מוסר-בואכה-דף ויקיפדיה מושקעת מאוד. אני גם לא בטוח שצריך באמת. כמו שאומרים – הוא עושה את מה שרשום על האריזה.

הרוזן ממונטה קריסטו

ראו הצרפתים שהעיבוד ל"שלושת המוסקטרים" שלהם היה להיט והחליטו, מה טוב, לעשות עיבוד מחודש ל"רוזן ממונטה קריסטו". רק שהם לא לקחו את הבמאי של מי שעשה את המוסטקרים, אלא איזה מר בחור אחד, וככה נתקענו עם עיבוד די מעצבן לקלאסיקה הספרותית האחרת של אלכסנדר דיומא, מהסוג שהיה מרגיש בבית תחת מסגרת הוליוודית: הוא משטיח דברים קריטיים במקור כדי לייצר דרמה זולה. לא נורא, נחכה איזה חמש דקות ובטח יצוץ עוד עיבוד שיהיה יותר מעניין ומאתגר ויעשה יותר צדק עם המקור.

הצעדה

נעבור רגע למתן, שראה את הסרט הבא בארה"ב:

הפרמיס של הסרט פשוט למדי: בארה"ב טוטליטארית – שנעשית קלה יותר ויותר לדמיין מדי יום – מתרחש פעם בשנה אירוע בשם "ההליכה הארוכה" שנועד לעודד פטריוטיות ומוסר עבודה. יש חמישים משתתפים, אחד מכל מדינה. כולם הולכים באותו המסלול, וכולם צריכים לשמור על מהירות הליכה של 3 מייל לשעה (או 4.8 קמ"ש). מי שהולך לאט מדי או עוצר מקבל שלוש אזהרות לחזור לקצב הנ"ל לפני שהוא נורה למוות. אם מישהו מנסה לברוח, מדלגים על הקטע של האזהרות. האירוע נגמר כשנשאר רק משתתף אחד בחיים.

חוץ מפרולוג קצר וכמה דקות בודדות של פלאשבקים, זה סרט שמקיים את מה שרשום על האריזה ורובו המוחלט זה אנשים שהולכים ומנסים לא למות. למרות שהדמויות צועדות במשך שעות ארוכות לאורך ארה"ב, זה מרגיש כמו סרט של מיקום אחד, כשהמיקום הזה הוא הכביש המשתרע והבלתי נגמר שעליו הם צועדים. בהיעדר שינויים במיקום הדמויות או ספקטקל כלשהו, מה שמחזיק את הסרט הוא ההופעות. ולכן זה טוב שלתפקידים הראשיים ליהקו את קופר הופמן ודייוויד ג'ונסון, המגלמים שני משתתפים שמהר מאוד הופכים לחברים, גם כששניהם יודעים שהחברות הזאת לא תימשך הרבה זמן.

הופמן נהדר פה, מארק האמיל עושה עבודה טובה בתור הגנרל האכזרי שאחראי על האירוע, וצ'ארלי פלאמר גם מוצלח בתור המשתתף השמוק. אבל הסרט הזה הוא המופע של דיוויד ג'ונסון. אחרי שהיה נהדר ב"ריי ליין" המקסים והדבר הכי טוב בסרט האחרון של "הנוסע השמיני", כאן הוא לחלוטין מרוויח את התואר של אחד השחקנים הטובים ביותר בדורו, אז אני ממליץ לכולם לעלות על הרכבת הזאת עכשיו במקום לנסות להבין מי זה הבחור הזה ומאיפה הוא צץ רק בעוד שנה-שנתיים.

אני ממש ממליץ לכם לנסות לתפוס את הסרט, כי הוא לא רק העיבוד הכי טוב של סטיבן קינג שיצא מזה הרבה זמן, אלא גם אחד הסרטים הטובים של השנה באופן כללי. רק אזהיר שזה סרט מאוד עגום וקודר, אז תדאגו שביציאה ממנו יהיה לכם מישהו לחבק או חיה ללטף או כל דבר שיזכיר לכם שיש גם דברים שמחים בעולם.

הסרטים המסקרנים שלא ראינו

יחד עם כל הסרטים שכן ראינו, יש אפילו יותר סרטים מסקרנים שלצערנו לא הספקנו לראות. את "ערך סנטימנטלי" ו"הסוכן החשאי" דווקא כן ראינו ואתם מוזמנים לקרוא מה חשבנו עליהם כשהם היו בפסטיבל ירושלים השנה, אבל חלק פשוט לא הוקרנו פה עדיין כמו "אלפא", הסרט החדש של ג'וליה דוקארנו ("טיטאן"), "אין ברירה אחרת", הסרט החדש של פארק צ'אן ווק, "בלו מון", הסרט החדש של ריצ'רד לינקלייטר או "כמה הערות על המצב", הסרט החדש של ערן קולירין.

בזאת הסתיימה פינת ה"אנחנו לא צריכים להגיד כלום על הסרט כי הוא של במאי אחר" ואנחנו עוברים להמלצות שמבוססות על ביקורות טובות או סתם ניחושי בטן – מסרטי אנימציה שמיועדים לילדים ומהניסיוניים יותר שעוקבים אחר זרעים של שן ארי שמטיילים על פני האדמה בלי שום דיאלוג. הבולט מביניהם הוא כנראה "ארקו", סרט צרפתי שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אנסי, אבל כולם שווים לכל הפחות הצצה לראות אם הם סוגרים לכם איזה פינה בלו"ז של הפסטיבל.

הפסטיבל הוא גם הזדמנות לראות את הסרט התיעודי שעורר סערה בטורנטו כאשר ביטלו לו את ההקרנה ואז אישרו ואז ואז – "הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי", על נועם תיבון שיצא ב-7.10 ההוא לחלץ את משפחתו.

בקטגוריית ניחושי הבטן יש גם את "הילדה השמאלית", שבעיקר מגיע על הייפ של ביקורות טובות, "משמרת מאוחרת" המסקרן, ו"יחסים פתוחים" שתכלס כן מגיע ליוצרים שלו יותר קרדיט אבל רוב האנשים לא ראו את הסרטים הקודמים שלהם אז כרגע הם בעיקר היוצרים של "הקומדיה שבה דקוטה ג'ונסון ואדריה ארחונה תקועות עם שני טמבלים וכולם רבים".

אפשר לקנות כרטיסים לפסטיבל (ולראות סרטים מסקרנים אחרים שאולי פספסנו) פה.