פסטיבל חיפה 2020: המלצות

באש ובמים, בנגיף ובמגפה, פסטיבל חיפה יתקיים השנה, אפילו אם רק אונליין. הנה חלק ממה שכדאי (ולא כדאי) לראות.

כמו שכבר כתבנו, השנה פסטיבל חיפה מתקיים במתכונת קצת אחרת (אונליין, בלי תחרות ישראלית), אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך במסורת שלנו, שהיא, אם אני מבין נכון, לכתוב המלצות לפסטיבל רק איזה יומיים לפני שהוא מתחיל. בכל מקרה, הנה 8 המלצות ואזהרות לקראת הפסטיבל הבא אלינו לטובה.

האף: או הקונספירציה של החלוצים

"האף" הוא מסוג הסרטים שמוכיחים שמדי פעם הסבלנות משתלמת. כי למרות שבתחליתו, הסרט מניף את כל הדגלים האדומים שמבשרים על משהו שהולך להיות התרסקות נוראית, הוא מצליח לתפוס את עצמו בנקודה כלשהי, להפסיק לנפנף ידיים כדי להראות כמה הוא ייחודי ושונה, ופשוט לספר סיפור ששווה לשמוע אותו. 

אני אומר את זה כי רבים – גם חובבי אנימציה – כנראה ישקלו לוותר על "האף" בדקותיו הראשונות: שילוב של לייב אקשן, כמה סגנונות אנימציה (לא מעט מהם פשוט לא יפים), עם הצגת "מאחורי הקלעים" של האנימציה ושילוב קטעי ארכיון ועוד כל מיני שטויות יוצרים רבע שעה ראשונה מייגעת שנראה שתימשך לנצח. ואז מגיע סטלין. 

כי אחרי פתיחה שהיא בעצם אנטי-סיפור, אנחנו מגלים ש"האף" הוא בעצם שני סיפורים, שונים לחלוטין, שהסרט מצליח למזג בשלמותם לסיפור אחד מדהים. זה אמנם לא הסרט הכי תקשורתי, בטח לא לאנשים שאינם חובבי אופרות, אבל למי שמחפשים סרטי אנימציה קצת שונים – זה המקום בשבילכם. 

אה, כן, וגם אם אתם יוצאי בריה"מ, ככל הנראה. כלומר, אני לא יכול להישבע בנושא כי אני איני כזה, אבל הסרט עוסק בבריה"מ בצורה ישירה (כאמור, סטלין) ועקיפה (כל הסרט הוא משחק "זהה את הרפרנס" אחד גדול לכל התרבות הסובייטית וגם מחוצה לה) באופן שאני מניח שיהיה מאוד שונה לאנשים עם זיקה לעניין. אני לא בטוח אם חיובי או לא – אבל ודאי מעניין (יהונתן צוריה)

העדות

מאחורי השם הגנרי להדהים הזה (On The Record במקור) עומד סרט דוקומנטרי על הנשים שנפגעו מינית מהמפיק המוזיקלי האגדי ראסל סימונס. סימונס ייסד את לייבל ההיפ הופ דף ג'אם לצד ריק רובין, וכשהלייבל הפך להצלחה כבירה גם סימונס עצמו הפך לדמות מובילה במוזיקה האמריקאית ולמותג ששווה מיליוני דולרים. ב-2017 פורסם בניו יורק טיימס תחקיר שחשף שורה של עדויות על אונס, תקיפה והטרדה מינית מצידו של סימונס כלפי עובדות בלייבל שלו ונשים נוספות. מאז פרסום הכתבה הלכו והצטברו עדויות רבות נוספות. ואולי זה בעצם ספוילר, כי הסרט מתרחש במקביל לעבודה על התחקיר כשהוא מלווה את אחת המרואיינות, דרו דיקסון, לקראת חשיפת הזיכרונות שהיא שמרה לעצמה במשך שנים. 

קשה לראות את דיקסון מספרת על הדברים שעברו עליה בתעשיית המוזיקה. היא רהוטה ודבריה ברורים מאוד וכשהיא מספרת אותם קשה שלא לרצות לחבק ולנחם אותה. מחווה אחת שלה, שחוזרת כמה פעמים לאורך הסרט, מועכת את הלב במיוחד – לפעמים, ברגעים קשים ממש, היא עוברת לדבר בלחש, כאילו עדיין מדובר בסוד כמוס שאפילו סתם להגיד אותו בקול רם אסור. הסרט כולל עדויות קשות נוספות, אבל זה לא אוסף סיפורי זוועה וזהו, אלא סיפור שלם שאולי מתמקד באדם אחד אבל מעמיד את כל הסיפור בהקשר יותר רחב.

ההקשר הזה הוא נקודת המבט של נשים שחורות על Me Too. המרואיינות מספרות על הפחד העצום שחשיפת הפשעים שנעשו כלפיהן ישמשו את הגזען התורן כתחמושת, ומצד שני על הקושי העצום של הקהילה השחורה עצמה לאפשר לנשים בכלל לפתוח את הנושא, אפילו בפני קרובי משפחה. הזווית הזאת היא שהופכת את "העדות" ליותר מאשר עיבוד מצולם לתחקיר שכבר הודפס ועורר גלים בשעתו, ונותנת לו ערך מוסף שהוא גדול יותר מהסיפור המסוים שמסופר בו (נעמה רק).

סאמרטיים 

אני לא זוכר מתי זה היה – הקיץ של 2016? 2018? שפואטרי סלאם היה הדבר. כל הילדים המגניבים והנכונים השתתפו בזה, כל האנשים החכמים והנבונים בפיד שיתפו את זה, בקיצור אי אפשר היה לחמוק מזה. ואז, די בבת אחת, זה נעלם. כי אחרי קיץ של שכרות התעוררנו להנגאובר שבו הבנו שעל כל שיר קורע לב או קורע מצחוק יש עשרות חיקויים דלים שחושבים ששיתוף יתר עם משקל רעוע וחריזה בינונית הוא פריצת דרך אומנותית. 

לו "סאמרטיים" היה יוצא באותו קיץ קסום, הוא היה נהיה להיט ארט האוס מפתיע שמגיע בדיוק ברגע הנכון בזמן הנכון. בהעדר תזמון הפלא הזה, "סאמרטיים" הוא גיהנום היפסטרי שהיעדר הנוכחות הפיזית באולם יבדוק את הנאמנות שלכם לצפייה בכל סצנה שעוברת ואתם נמצאים בבית ויכולים לעשות במקביל כל כך הרבה דברים יותר טובים. 

התיאור האובייקטיבי ביותר שאני יכול לתת ל"סאמרטיים" הוא "מחזמר פואטרי סלאם בעל מגוון דמויות שמדי פעם נפגשות ומדי פעם לא, שיחד מנווטות ברחבי לוס אנג'לס". אם זה נשמע מדהים, אולי זה סרט בשבילכם. אם זה נשמע לכם כל דבר שהוא פחות ממדהים כולל "דווקא מסקרן", "מעניין" או "מהבמאי של 'בליינדספוטינג'? יאללה!" – היזהרו. 

כי "סאמרטיים" הוא שום דבר ממה שעשה את "בליינדספוטינג" לסרט המדהים שהוא. חסר לו את המרכיב העיקרי שעשה את הסרט ההוא למה שהוא היה – תסריט חכם. בצורה מאוד מורגשת "סאמרטיים" נכתב על ידי חבורת ילדודס שעוד לא הספיקו לחוות כמעט שום דבר בחיים ובטוחים שהשום דבר הזה הוא הדבר הגדול הבא. הוא לא. במקרה הטוב, הוא סביר. מינוס. 

אז אם אתם רוצים לצפות בסרט שכולו מתנדנד בין "אכזבת השנה" ל"די, תפסיקו, אם אני אמשיך בפרצוף הקרינג' הזה אני אתקע ככה לנצח" עם הבלחות מעטות מדי של סצנות מוצלחות – אמממ… למה? יש סרטים טובים בפסטיבל הזה. תראו אותם במקום (יהונתן צוריה)

ג'מבו

כשלחצתי פליי ידעתי שאני נכנסת פה למשהו מוזר – בכל זאת, התקציר הבטיח בחורה שמתאהבת במתקן החדש של פארק השעשועים בו היא עובדת. הייתי פחות מוכנה נפשית לזה שהמתקן מתאהב בה בחזרה. "ג'מבו" הוא סרט שמצד אחד מתעקש להבהיר עד כמה אמיתית והדדית האהבה בין אישה צעירה בשם ז'אן (נעמי מרלן, "דיוקן של נערה עולה באש") לבין גוש מתכת ענקי עם אורות צבעוניים, ומצד שני עושה לפעמים זיג-זג לכיוון קומי קרינג'י כזה של "אה בעצם היא פסיכית וכולם יודעים". עולמה של ז'אן צר ומוגבל – היא גרה עם אמא שלה ועובדת בפארק שאת המתקנים שלו היא משחזרת בדגמים מוקטנים בשעות הפנאי.

גם חיי האהבה שלה מתרחשים בלעדית בפארק, כשעל הרומן הסוער שמתפתח בינה לבין אטרקציה חדשה בפארק מעיב מחזר אנושי חדש שממש בקטע שלה. אותו מחזר משנה אופי והתנהגות בהתאם למה שהסרט צריך ממנו באותו רגע – לפעמים הוא חמוד, משונה ומבין בדיוק את הקטע של הגיבורה, כלומר, מסתמן כאופציה רומנטית של ממש עבורה, ולפעמים הוא דוש אלים מהגיהנום. גם אמא של הגיבורה היא לפעמים סבבה ולפעמים אמא כל כך איומה ומרושעת שאני חייבת לתהות האם לבמאית יש איזה עסק לא פתור עם ההורים שפשוט נדחף פנימה. 

האם הסרט הזה הוא מעין מטאפורה משונה לקוויריות ולחוסר היכולת של הטרוסקסואלים להיפתח לנטיות המיניות של אחרים? אולי. האם זאת סאטירה פרועה על… משהו? אולי. האם זה ניסיון לדון בקבלתם של אנשים עם בעיות נפשיות בחברה? וואלה, גם אולי. אין לי מושג מה הסרט ניסה לעשות. אם הפרמיס הבסיסי נשמע לכם מעניין ואתם בסדר עם זה שלא יהיו הרבה בדיחות או פואנטה, אבל כן תהיה סצנת מין ממש תמוהה ועוד אחת מדכאת רצח, אז אולי שווה לכם לבדוק אותו. מבחינתי, הביצוע לא קרוב אפילו למימוש של הרעיון המדהים הזה, אבל אולי צריך להחזיק בחוש הומור מאוד מסוים בשביל להנות ממנו (נעמה רק).

 

רליק

נראה שעד כה ל-2020 לא ממש היה את סרט האימה הגדול שלה. גם "רליק" הוא לא זה, אפילו אם הוא עושה קולות ומקבל כמה ביקורות כאילו הוא כן. 

יש לזה כמה סיבות: ראשית כל – הוא פשוט סרט קטנטן. פיצי. שנית – זה סרט שהוא בעצם כולו בנייה לקראת מערכה שלישית, שזה תמיד הימור לא מוצלח לסרט. שלישית – המערכה השלישית הזאת חביבה ביותר וסצנה אחת שם בהחלט ראויה להיכלל ברגעי השנה, אבל בואו לא נגזים: היא פשוט רחוקה מלהפוך את הסרט ליצירת מופת. 

אם אתם רוצים הפסקה קצרה בין כל סרטי הפסטיבל, "רליק" הוא הפסקה חביבה נעימה שרגעיה האחרונים כנראה יישארו אתכם. אבל הוא אינו סרט גדול, משמעותי או כזה צפיית חובה. 2020 עדיין מחכה לסרט האימה הגדול שלה (יהונתן צוריה)

פינוקיו

"פינוקיו" הוא סיפור ממש דפוק לקרוא לילדים. כלומר, כן, גם הסרט של דיסני הוא קצת דפוק ובעיקר איזה מעשיית מוסר לא ברורה, אבל דיסני מצליחה לאזן את האלמנטים הדפוקים והמוסרניים ממש בסיפור עם שירים ושמחה וכל מיני שטויות. בספר זה די פשוט הדברים הדפוקים ומעשיות המוסר וזהו. 

"פינוקיו" הסרט החדש לא מאזן את האלמנטים הדפוקים של הסיפור ולא מנסה: הוא מאמץ בזרועות פתוחות את המעשייה האפלה והקשה ומעבד אותה למסך באופן נאמן ככל שניתן, מה שאומר: באופן קריפי למדי, כאשר הדבר הכי טוב בסרט הוא רוברטו בניני. זאת לא בדיחה או איזה העלבה בסתר: רוברטו בניני, הפעם בתפקיד ג'פטו, פשוט ממש מוצלח פה. 

בהיותו עיבוד נאמן למקור, הסרט לא פעם הולך לאיבוד, חוזר על נקודות שוב ושוב, מתקשה למצוא את הרצף ההגיוני בתוך עצמו ובכלליות מתגבש לסיפור שהוא אחלה בסך הכל, ודי זהו. אם אתם לא מעריצים של הילד עשוי העץ – לא חובה, אבל לא מזיק (יהונתן צוריה)

ילדי הים

חופשת הקיץ רק החלה ואזומי רוקה כבר הספיקה להסתכסך עם בנות גילה. כיוון שאמהּ אלכוהוליסטית ממורמרת, היא לא רוצה לבלות את זמנה החופשי בבית – על כן היא נוסעת לבקר את אביה שעובד באקווריום. באקווריום היא מתיידדת עם שני אחים מסתוריים, אוּמי (ביפנית: ים) וסורה (ביפנית: שמיים) אשר גודלו על-ידי תחש המשכן (זה סרט אנימה, חשבתם שהוא יישאר מציאותי?). בינתיים, באופן מקרי לחלוטין אבל לא באמת – לוויתן מגיח לביקור במנהטן, שביט מסתורי נופל לאוקיינוס וכל דגי העולם מתחילים להתקבץ ביפן.

"ילדי הים" הוא סרט עם הבטחות גדולות מאחוריו: הבמאי, איוּמו וואטנאבי, אחראי על אחת מסדרות האנימה האהובות עלי בכל הזמנים, Space Brothers, וסטודיו C4° הוא אחד מאולפני האנימציה הידועים ביפן, רחוק מסגנון האנימה הגנרי של עמיתיו. אפילו המלחין האגדי ג'ו היסאישי, שמאז 1989 לא עבד בסרט אנימציה שאינו של ג'יבלי, הגיח על-מנת להלחין פסקול נהדר.

הכוכבים הסתדרו למען "ילדי הים", ולמשך כ-40 דקות נדמה היה כי אכן מדובר במשהו יוצא דופן בקטע טוב, אולם בהמשך הוא נהיה יוצא דופן – אבל בקטע לא טוב. אני כבר רגיל לסרטים שלא יודעים מה לעשות במערכה השנייה שלהם, לכן המתנתי בסבלנות שהסרט יחזור לעמוד על הרגליים שלו.

זה לא קרה. לא רק שזה לא קרה, "ילדי הים" התחיל להתנהג מוזר. כמה מוזר? "עץ החיים" פינת "2001" מוזר. אני לא מבין איך סרט על חופשת קיץ של נערה הפך לטריפ פסיכדלי אודות המפץ הגדול והיווצרות החיים, ומהפנט ככל שזה יהיה (מבחינה ויזואלית, זה אחד מסרטי האנימציה הכי יפים שראיתי), הגיוני זה לא. יצאתי מהסרט הזה בעיקר מבולבל ומאוד משועמם. העיניים שלי אמנם הודו לי על העיסוי בן השעתיים שהענקתי להן, אך קשה לי להמליץ על "ילדי הים" בלב שלם. אם בכל זאת הסתקרנתם, יש סצנה אחרי הכתוביות. (רם קיץ)

בית הזאב

קטונתי מלראות את כל הפסטיבל או אפילו את חלקו הגדול ובכל זאת, אני מתקשה להאמין שיש סרט בפסטיבל שישתווה עבורי ל"בית הזאב" – סרט אנימציה שלוקח את כל הציפיות שיש מהמושג הזה ומרסק אותן לרצפה.

כי מה זה סרט אנימציה? ציורים מונפשים על דף, או אולי דמויות מונפשות בתלת מימד או במקרה הקיצוני והנדיר, בובות קטנות שזזות בתשומת לב ראויה להערכה. אבל "בית הזאב" הוא אף אחד מאלה. אין כאן אף נייר או תוכנת מחשב בנמצא: רק דירה אחת קטנה, שבה ישתמשו יוצרי הסרט כקנווס בצורה שלכל מי שאכפת אפילו במידה קטנה מטכניקת אנימציה חייב לעצמו לראות את זה. 

הקירות נצבעים בצבעי שמן בעוד שחפצים אחרים בבית זזים ויוצרים בובות נייר, ואז הקירות והחפצים ובובות הנייר מגיבים אחד לשני בצורה שלא נראית אפשרית וכל זה מצליח להיות במקביל יפהפה, מעורר יראה מכמות העבודה והמחשבה ומפחיד לאללה. 

אה, כן, המפחיד – "בית הזאב" הוא סרט "ארט האוס", מה שאומר שהעלילה שלו היא מאלו ש"נתונות לפרשנות", למרות שהסרט אומר לנו כבר בתחילה במה הוא עוסק – נושא די איזוטרי למי שלא ממש משופשף בכתות שלו או בהיסטוריה צ'יליאנית מאוד מאוד ספציפית. זה לא שקשה להבין מה קורה בעלילה עצמה, שכאילו יצאה מאגדת ילדים מאיימת במיוחד, על ילדה שמגיעה לבית ומתחילה לגדל בו שני חזירים ואז דברים מוזרים מתחילים לקרות. 

"בית הזאב" מוכיח את כלל הזהב לסרטי ארט האוס חידתיים: אם אתה יוצר חוויה מספיק מהפנטת, אפשר לסלוח לך על חידתיות, כי אתה סרט שמסקרן וכיף לראות גם אם עדיין לא הבנת לגמרי מה קורה בו. ואם אתה גם יכול להיות שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד כה בתחום האנימציה – מה טוב. (יהונתן צוריה)