במקור: Hairspray
במאי: אדם שנקמן
תסריט: לזלי דיקסון
שחקנים: ניקי בלונסקי, ג'ון טרוולטה, מישל פייפר, כריסטופר ווקן, אמנדה ביינס, קווין לאטיפה
לרוב אני דוגלת בגישה שאם יש לך מה להגיד – תגיד, אל תשיר. ולו בגלל שבשם המשלבים והחריזה, שירים נוטים להעביר את המסר ביותר מילים ממה שנדרש ומתארכים הרבה מעבר לזמן השיחה המקובל. אבל לפעמים אפילו אני לא עומדת בפני מחזמר שכולו צמר גפן ורוד ודובוני אכפת לי.
בגלל זה כל כך חיבבתי את טרייסי טורנבלד, פצצת האנרגיה הכי אופטימית בעולם. טרייסי קמה בכל בוקר עם שיר חדש בלב, ומיד משתלבת במקצב הפועם של בולטימור בשנות השישים – צופרי מכוניות ונביחות כלבים הם מוזיקה לאוזניה בדרכה לבית הספר. טרייסי משוגעת על "המופע של קורני קולינס" (ג'יימס מרסדן, שלעד יוכר כסייקלופס מ'אקס-מן'), תוכנית ריקודים שבה כשרונות צעירים מדגימים מדי שבוע צעד ריקוד חדש, ובעיקר רוקדים בהנאה לקנאת כל מי שנשאר בבית. טרייסי רוצה מאד להתקבל לתוכנית, אולם אמה (ג'ון טרוולטה) חושבת שהגזרה החביתית שהנערה התברכה בה תמנע ממנה להגשים את החלום ולפיכך, חבל מראש לנסות ולהיכוות.
ההזדמנות הגדולה של טרייסי מגיעה כשאחת מנערות המופע יוצאת ל"חופשה" לא מתוכננת של תשעה חודשים. מלאת התרגשות, טרייסי מגיעה למבחנים – ונדחית בבוז על ידי מפיקת המופע הקרירה, ולמה פון טאסל (מישל פייפר). יד המקרה מזמנת לטרייסי אפשרות להתקבל בדלת האחורית, ואכן, היא הופכת משתתפת מן המניין. טרייסי מגלה במהרה שהגברת פון טאסל השמרנית שולטת במופע ביד רמה: היא מקדמת את ענייניה של בתה, אמבר, דואגת שלא יהיה יותר מ"יום שחורים" אחד בחודש, ומונעת מראש כל אפשרות לשוויון, רעות ואחווה ביניהם לבין המשתתפים הלבנים. הימים הם שנות השישים המוקדמות, ולשחורים מתייחסים בעיקר כמו שחורים על הפנים – מפגע קוסמטי שעדיף להיפטר ממנו. טרייסי הידידותית אמנם מתחבבת בבית הספר על החבר'ה השחורים, והיא מצידה לא מסתירה את הערכתה כלפיהם, אבל עודף החברותיות הזה, והפופולריות שהיא זוכה לה, שמים אותה על הכוונת של ולמה פון טאסל.
'היירספריי' לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש: הסרט המקורי, פרי בימויו של ג'ון ווטרס ('אמא סדרתית', 'Pink Flamingos') נוצר לפני כמעט 20 שנה. אחר כך הוא הפך למחזמר בברודווי, ובשני המקרים את אמה של טרייסי גילם גבר. לא פלא שאת הכבוד קיבל הפעם ג'ון טרוולטה – הוא ביזה את עצמו כל כך הרבה לאחרונה, שתפקיד אישה שמנה וחסרת בטחון יכול רק להועיל לו. מה חבל, שטרוולטה נבלע בצילם של השחקנים האחרים. וזה לא קל למישהי שופעת צמיגים וצלוליטיס כמוהו.
ראשונה במעלה היא ניקי בלונסקי, המגלמת את טרייסי. לבלונסקי יש את הפרצוף המתוק ביותר עלי אדמות, אנרגיה בכמויות וכוח של בולדוזר. טוב, זה לא קשה עם הגזרה שלה, אבל שמחת החיים שנשפכה ממנה בסרט והנכונות שלה להתמודד עם כל דבר, גרמו לי לשכוח את המבנה הגוץ שלה, ולרצות לטלטל אותה בצביטה דודתית הגונה. טוב הלב של טרייסי הוא האנטיתזה למישל פייפר – יפהפייה דקיקה וזוהרת, מלכת קרח מחושבת וממוקדת-מטרה. פייפר החליקה לתפקיד בטבעיות, מבטה יורה קרח ועורה אפוף אדי כפור. רואים שיש לה קלאסה. לנוכח כל אלה, לא פלא שג'ון טרוולטה נותר לאייש את עמדת הגימיק. הוא אמין מאד בתור אמא פולניה דאגנית אך אוהבת, עד ששכחתי שמתחת לחליפת השומן נמצא הג'ונטרה זחוח המבט. אבל התפקיד שלו לא גדול, ושיאו בשיר וחצי, וריקוד לא מעורר השראה אחד.
למזלו של 'היירספריי', שאר הריקודים והשירים בסרט מצוינים. 'היירספריי' קנה אותי כבר בסצינת הפתיחה שלו, שמשלבת בין קולות העיר המתעוררת לכלים המרכיבים את נעימת השיר 'בוקר טוב, בולטימור'. ההתאהבות הפכה לענן אופוריה חייכני ככל שהסרט התקדם. רובם המוחלט של השירים עליזים ומקפיצים, והקצב נשפך מהם כמו מים, עד שהוא חלחל לעצמותיי הזקנות והזיז אותן בעליצות ילדותית. אבל זה לא רק הקצב השמח: השירים קליטים ומדבקים כל כך שמיד הצטרפתי גם אני ותרמתי את חלקי החרישי לשירה. האהבה בסרט דביקה כמו שאהבה בסרטים נראית, אבל שירי האהבה לא משתפכים מדי. כשהיא רוצה להתעלף בהתרגשות לרגלי אהובה, טרייסי מצהירה כי "חיים ללא אהבה זה כמו אמא שלי בדיאטה", ואילו אבא טורנבלד (כריסטופר ווקן) לא מתבייש לחולל עם אשתו ברוכת המידות לאור ירח – בין ערב רב של כבסים תלויים.
כיוון שהשירים מהירי מקצב, אין לריקודים כוריאוגרפיה מתוחכמת. משתתפי "המופע של קורני קולינס" עסוקים בריקודי שורות פשוטים יחסית, וגם כשהם לא נצרכים לתאם בין משתתפים רבים, המחולות נשארים בגבולות האנושי. רק השחורים בסרט ממציאים צעדים מיוחדים (יחסית) וכוריאוגרפיה ראוותנית, וממילא יש רק יום שחורים אחד בחודש.
למרות האופטימיות המתפוצצת, ואולי בזכותה, 'היירספריי' לא שוכח את המסרים החברתיים הכה הכרחיים. הסרט מנצל את מצב הרוח הטוב שהוא משרה כדי להזכיר לנו, לעיתים בבוטות מה, שחשוב וצריך לקבל את השונה, בין אם הוא שחור, שמן או ג'ון טרוולטה.
'היירספריי' הוא סוכריה קולנועית מתוקה. הוא אמנם נמרח קצת לקראת סיומו, ובכל זאת לא יצאתי ממנו בתחושת מאיסות עייפה, אלא דווקא כאילו קיבלתי הרגע זריקת אושר מעודדת.
מה שטוב בסרט זוהי האווירה החיובית, הריקודים וג'ון טרבולטה.
בעוד שמהשירים קצת פחות התלהבתי, אבל החלטתי אחרי צפייתי בסרט לתת להם עוד הזדמנות אז קניתי את הדיסק ולפחות אצלי זה עבד – ככל ששומעים את השירים יותר, ככה הם מדביקים ומהנים יותר. בעוד שבשמיעה ראשונה היא לא עלולה לעבוד 100% אצל הרבה אנשים.
מה שעוד היה טוב זה שהסרט דייק כמעט בכל פרט ופרט ופשוט רואים שהאנשים מאחורי הסרט עשו אותו באהבה ובהשקעה ענקית. לא כמו, נגיד "הארי פוטר ומסדר עוף החול" שלא השקיעו למשל יותר משנייה על הכתוביות, צוות "היירספריי" דווקא השקיע כל-כך הרבה ואפילו את הכתוביות אני בטוח שלקח להם לעשות הרבה יותר משנייה.
הסוף בהחלט היה מרוח טיפה, וטיפה פחות מקורי משאר הסרט.
השחקנים שבלטו לדעתי היו: ג'ון טרבולטה, טרייסי, אמנדה ביינס (שסוף סוף מצאה את הז'אנר הכי טוב בשבילה) ובן זוגה בסרט שרקד מעולה.
בקיצור, אם אתם רוצים לשכוח מכל הדאגות למשך כשעתיים, אתם יודעים כבר לאיזה סרט ללכת…
נ.ב.: הללויה על הביקורת! חיכיתם למשיח?
לא הרגשתי כמוך בצאתי מהסרט
האמת שלא ציפיתי להרבה מידי, בכל זאת, בתור סרט שמשתמש בתור יחסי ציבור בג'ונטרה מחופש לאשה כ"ה-קטע" בסרט שלהם.
לא התלהבתי בטירוף לא מאמנדה ביינס כסוכרייה מתוקה מידיי ולא מהשחקנית ששיחקה את טרייסי על אף שהיא בהחלט ניראתה כאילו אותו טריק שעבד בסרט על המופע של קורני קולינס עבד גם בהפקת "היירספריי".
על הסיפור אין לי על מה לתפוח להם כי גם בתור סיפור מקורי הוא לא מתעלה ובמקום עוד גרסה שונה ל"היירספריי" הוא נראה כמו עוד גרסה שבלונית ל"היירספריי" שלא מצדיקה את ההפקה היקרה.
והאמת, אין אני מבינה מה גרם לאותם גורמים לרצות לעשות עוד גרסה לסרט, מה גורם לסרט הזה לצעוק שהוא נעשה בשנת 2007? ומה יותר טוב בזה?
הסיבה לעשיית גרסה נוספת
היא שהמחזמר מאד הצליח בברודווי. לא צריך יותר.
וחוץ מזה, לונג צודקת.
אוי, כמה שנהנתי.
אין כמו היירספריי ואז מקס ברנר בשביל הרעלת סוכר מוצלחת.
בהחלט סרט מהנה
למרות שאני הייתי שמחה לדעת מאיפה טרייסי שואבת את הגישה המתוקנת שלה.
והקטעים עם יום השחורים ואמא של פני (אמנדה ביינס) זיעזעו אותי קצת, אבל זה רק כי אני יפת נפש.
אמא של פני
היא אליסון ג'אני (סי ג'יי, "הבית הלבן"), שנהדרת בסרט כמו בכל דבר אחר שהיא עושה.
הבנתי את הכוונה
וכשמתייחסים לזה ברצינות זה באמת מזעזע, אבל מדובר בסאטירה על נוצרים שמרנים, והדמות של האמא (Prudy Pingleton, שם עם משמעות) היתה נהדרת לדעתי.
אנירוצה
לא ראיתי אף פעם את היירספריי המקורי..אז בזמנו שיחק את האמא השחקן שנפטר "דיווין" שעשה גם את "פוליאסטר" שהיה סרט מעולה…ודווקא הוא היה ההצגה של הסרטים של ג'ון ווטרס..מוזר שדווקא בחידוש אז ג'ון טרבולטה לא גונב את ההצגה..נראה לי הכוונה הייתה שהוא כן יגנוב. בכל אופן..אני רוצה לראות את המקורי ואז את החידוש..נראה מה יותר טוב :))
אנירוצה
אני לא חושב שדיווין היה מגדיר את עצמו כשחקן. יותר בכיוון של אטרקציה.
אנירוצה
שחקן הוא סוג של אטרקציה לא?
בכל אופן ההומור היה משעשע מאוד בסרטים שלו ונהנתי מהם.
אחלה סרט!
כל הכבוד על הביקורת (והגיע הזמן…).
אני מאוד נהניתי מהסרט. היתה אווירה נפלאה וכיפית, מוזיקה מצויינת, שחקנים נפלאים (אפילו ג'ונטרה). יצאתי מהסרט בהרגשה קלילה ומאושרת וכנ"ל האיש שאיתי (שלא ידע שזה מיוזיקל בכלל).
הכי כיף היה לשבת באולם לפני תחילת הסרט ולראות שכל מי שנכנס לאולם זה אנשים מעל גיל 40 או הומואים
סרט מעולה, אבל
כמובו שיש בו גם פלוץ. של כריסטופר ווקן, במקרה זה.
שיר הפתיחה מדהים.
האם ידעתם?
משולש ברמודה:
ג'ון טרוולטה ומישל פייפר הופיעו, בהתאמה, בסרטים "גריז" ו"גריז 2".
מישל פייפר וכריסטופר ווקן הופיעו יחד ב"באטמן חוזר".
כריסטופר ווקן וג'ון טרוולטה הופיעו יחד ב"ספרות זולה".
המידע באדיבות בית התפוצות.
דעתי
זהו סרט קיטשי במלוא מובן המילה,במשמעות השלילית שלה. העליזות בסרט הייתה חסרת מוטיב הזדהות עבורי. יופי!-כולם עליזים, אבל זה לא נראה אנושי, זה מעצבן!
הגיבורה הראשית,איך שקוראים לה שם(אה,טרייסי) לא מעוררת אצלי הזדהות בגלל שהיא הצליחה למרות נתוניה הפיזיים, הפנים החביתיות(*מצוטט מהביקורת:)) שלה מעצבנות כי מה שהיא מקרינה מעצמה גורם למיאוס ובוז אצלי. היא הכי מעצבנת, אבל לשאר גם לא חסר! קריקטורות מהלכות שמנסות להיות דמויות, אך זה יוצא לא אמין מבחינתי.
יש סרטים שהעליזות הבוקעת מתוכם מרגשת, נוגעת עמוק בלב, למרות הדרך הלכאורה אינפנטילית שלהם להגיש את המסר, אך פה, הדבר אינו קורא. זה פשוט בולשיט.
עם כל הכיף, הפריע לי משהו אחד בסרט:
הדמות של קווין לטיפה. מצד אחד, היא מצהירה על עצמה שהיא "Big, Blond and Beautiful". מצד שני, מאשה שכל כך שלמה עם עצמה ואוהבת את איך שהיא נראית, הייתי מצפה שלא תלך עם שמלות אוהל ענקיות, שרק מטשטשות את הגזרה שלה (ולמעשה, מעבות אותה עוד יותר).
אופנת סיקסטיז, לא?
אכן. גם מאמא קאס היתה מתלבשת כך
והיא היתה שלמה עם המשקל והמראה שלה.
אופנת המאה העשרים (והאחד גם) בדרך כלל לא מיטיבה עם נשים גדולות, וזה לא בגלל שהן לא יכולות להראות טוב בבגדים אלא בגלל שהן מסמנות את האנטי-אידיאל, ומעצבי האופנה מתייחסים רק לאידיאל – אישה רזה וצעירה.
עם כל הכיף, הפריע לי משהו אחד בסרט:
א. נכון זו האופנה שהייתה בסיקסטיז.
ב. האם חשבת שאולי דווקא האפשרות ללכת "עם אוהל" היא ההשלמה האמיתית עם הגוף שלך. כזו שלא מחייבת אותך להיות עסוקה כל הזמן באיך הגזרה שלך נראית מלפנים או מהצד. כזו שמסתירה ומטשטשת את החמוקיים והצמיגים והפסים של החזייה ואת שומנים הנוזלים וסתם משאירה אותך בדמות של "אשה גדולה" . חשבת פעם על כל אותם עמים שיש להם בגדים מסורתיים – ערבים הודים יפנים – הכל שמלות למינהן שדי מסיטות את החשבה מהתעסקות בקימורים. אח.. כמה נוח ומרגיע…
הודים ויפנים?:
כלומר, ערבים – אני מבינה.
באמת שמלת אוהל.
אבל ההודיות לובשות חזיית בטן קטנה, מכנסיים די נמוכי גזרה, ושל שלא באמת מסתיר מספיק, והיפנות לבושות באופן מסורתי בבגד בעל צווארון וי שהוא הצווארון הנשי הכי מחמיא שהומצא אי פעם, וקושרות חגורה גבוהה בקו המתניים, שמדגיש את הגזרה.
המפף.
הקימונו המסורתי סגור מאוד בצוואר,
והגזרה מיועדת לאשה יפנית אידיאלית בצורת צינור שאין שום הבדל בין היקף המותניים שלה להיקף האגן. החגורה לא מדגישה שום קימור — אם כבר, היא מטשטשת ומעבה את המותניים.
ולהודיות יש סלוואר קאמיז (חולצה רחבה עד הברכיים מעל מכנסי שרוואל), שילוב סלחני מאוד שהרבה נשים מערביות בגיל/משקל מסוים היו חולמות ש"ירשו" להן ללבוש. כמובן, יש להודיות גם את הבגד המסורתי הכי סקסי בהיסטוריה – שילוב של חצאית גבוהה (לא מכנסיים), חולצת בטן וסארי, שגם הוא מחמיא למגוון די גדול של גופים, בטח יותר מז'קט וחצאית.
אנקדוטה שלא הוזכרה בביקורת: בהצצה חטופה בטלויזיה ראיתי שנערכה גם תכנית ריאליטי מיוחדת שעקבה אחרי בחירת הבחורה לתפקיד הראשי מתוך כמה שהגיעו לשלב הגמר, כולל תצלומי תקריב של הרגע בו בישרו לנבחרת על ההחלטה הרת הגורל (בבורגריה בה עבדה), מה שלווה בצווחות היסטריה ילדותיות וחסרות פרופורציה שכרסמו את הטוויטרים במערכת שלי. בספין זול על גב ז'אנר תכניות שצריך היה להכחד (לדעתי) עוד לפני שהתחיל, הצליחו היוצרים לגרום לי בו-זמנית בוז כלפי השחקנית הראשית (ניקי בלונסקי) ובחילה בשל המאמצים ההוליוודיים למצוץ עד כמה שרק ניתן את הבאזז התקשורתי סביבו באמתלה של עניין ציבורי, כביכול ("אוי, אלוהים, ג'ון טרוולטה הולך להתלבש כמו אישה כבדת משקל ולפזז על המרקע הרחב, לא שמעתי על דבר מרגש כל כך מאז שסיפרו על קלטת הסקס השמינית של פריס הילטון!!111!אחד!!1!").
אחרי שקראתי את הביקורות וראיתי חלקים מובחרים מ"מאחורי הקלעים" שיצרו עבורו, החלטתי שזה סרט אחד שאת הכיסא שלי באולם שבו הוא יוצג אני מוכן לתרום לטובת נזקקים, ולו בגלל שאני מנסה לשמור על רמות סוכר נמוכות.
אל תאמין לכל מה שאתה רואה בתכניות ''מאחורי הקלעים''
קח לדוגמה את 'אמריקן דרימז' – גם שם מגיע צוות צילום לבשר "בלייב" לסאלי (מנדי מור) שהיא נבחרה להשתתף בתוכנית. אבל התגובה שלה לא נסערת מספיק, כך שהם עושים קאט, עולים שוב במדרגות לבית, פותחים את הדלת ואז היא מספקת את הצרחות והצווחות וה-OMG שמצפים ממנה.
זו תוכנית יחסי ציבור, ומה שתמצא בה – ובשאר תוכניות "מאחורי הקלעים" – זה זיגוג סוכר צפוי: צווחות וסיפורים כמה כיף היה לעבוד עם הבמאי, וכמה מדהים הסרט.
גזענות במסווה?
אל הסרט הזה נקלעתי במקרה, עם ערב אחד פנוי יותר מדיי, ושתי בנות-דודות משועממות.
פרט לכך שיש שם שירים וג'ון טרבולטה בחליפת שומן לא ידעתי יותר מדיי על הסרט, לכן קחו את הדברים הבאים בעירבון מוגבל.
הסרט, כבר מתחילתו עם "ניגרו-דיי" הראה סימני גזענות לא ברורים.
ברור לי, שמפיקי הסרט ואף אדם אחר שעמד מאחוריו לא גזען, וכוונותיהם היו טהורות עד כמה שכוונות מונעות חמדנות יכולות להיות.
אולם, לכל אורך הסרט קוננה בי התחושה שמשהו מתפספס.
שהארוניה, הצחוק העצמי, הביקורת על החברה, הכל ברור לי, וכנראה גם לבת דודתי בת ה-15. אבל האם זה ברור גם לילדים צעירים יותר הבאים לצפות בסרט? חסרי מנגנוני סינון וביקורת?
קראו לי מתחסדת, אבל היו רגעים שבהם הרגיש לי הסרט פשוט כמו בדיחה אחת רעה שמתמשכת יותר מדיי.
יכול מאד להיות שכל זה היה נמנע פשוט על ידי (משפט פלצני בעוד שלוש שתיים אחד) אפיון עמוק יותר של הדמויות בסרט או בדיחות יותר טובות.
השחורים היו שחורים, הלבנים היו לבנים והבלונדיניות בלונדיניות. ולפחות מבחינתי, הסאטירה בסרט לא הצליחה לעבור מחסום הגזענות ולהצדיק גירסא חדשה לסרט.
למה במסווה?
יש גזענות בוטה. מהרגע שבו נאמר המונח "יום השחורים", באופן טבעי באמצע שיר, ברור שיש שם גזענות.
המצב משתפר בשעה וחצי של סרט כמו שהוא לא השתפר במאה וחמישים שנים אמיתיות, כך שאני אפילו לא מבין למה להתלונן- מי שלא הבין מיד בהתחלה שזאת סאטירה, דווקא קיבל את הלקח באטופן חזק וברור.
עוד מישהו פה שם לב
שלמרות שהסרט כולו הוא מאוד מאוד בעד אנשים שמנים, יש בו רק שלושה? (ולא, זה שאלה שמנים מאוד ראשיים לא משנה את העובדה שכל שאר המשתתפים היו צריכים לעמוד בדרישות הוליוודיות.)
כעיקרון הסרט
הוא על מישהי שמנה, שמשתלבת בעולם של אנשים רזים.
לא ממש שמתי לב איך נראים האנשים הרגילים בבית הספר, אבל אם הרקדנים במופע כבר היו שמנים – אז הגיבורה לא בדיוק הייתה פורצת דרך.
אבל זה לא באמת
עולם של אנשים רזים. כל האנשים שמשתתפים במופע של קורני קולינס הם רזים, כן, אבל גם כל מי שלומד בבצפר שלה? וכל מי שהולך שם ברחוב? אם אין שום בעיה להיות שמן, למה לא ליהקו עוד כמה כאלה, סתם כדי שיהיו על המסך מדי פעם?
בסצינה אצל Mr Pinky
קשה לקרוא לקווין לטיפה רזה אלא אם שחור זה כל כך מרזה…
*פיהוק קטן*
בין כל השירים העליזים, הריקודים הקופצניים, מלחמות השמנים-רזים שחורים-לבנים גזענים-ליברליים – הצלחתי להשתעמם למדי.
השירים היו ארוכים באופן מוגזם כל כך שהכמעט שכחתי על מה לעזאזל הם שרים ומה קורה בסרט…
נכון שהיה שמח, אבל בוא נגיד שאני אוהבת מאוד לרקוד, ולרגע לא התחשק לי להצטרף אליהם… רק רציתי שזה יגמר כבר כדי שמשהו יקרה למען השם.
אולי הז'אנר הזה לא בשבילי, אבל הייתי רוצה לראות את המיוזיקלז שלי עם קצת יותר דיאלוגים, ואם אפשר, שהעלילה תתקדם לאנשהו תוך כדי השירה העליזה.
אולי אם השחקנית הראשית היתה קצת פחות דורשת כאפה (גם הקול שלה מעצבן), וג'ון טרוולטה וההעוויות המביכות שלו היו מקבלים קצת פחות זמן מסך, והשירים היו קצת פחות זהים זה לזה, והסרט היה מחליט אם הוא רוצה להיות תמים או סאטירי, והיו קצת יותר בדיחות טובות…
אולי.
המוזיקה קופצנית וחמודה, ובכל רגע שבלונסקי וטרוולטה מפנים את הבמה לשחקנים המשניים המקסימים הסרט נהיה נחמד. אז זה לא שסבלתי. אבל מחזמרים אמורים להיות הרבה הרבה יותר כיפיים מזה.
לדעתי הסרט הזה מוכיח מה שכולנו ידענו כבר מזמן
אמנדה ביינס שולתת.
או במילים אחרות- ציינת בדיוק את כל הבעיות שאני חשבתי שהיו בסרט. שחקנית ראשית לא משהו, ג'ון טרוולטה מאוד הציק לי, ובאמצע היו מיליון שירים שפשוט לא הסכימו להיגמר. עד כדי כך שאני נשבע שהשיר הגדול בסוף הסרט, שהוא בסה"כ הכל שיר חמוד של 5 דקות, נמשך לפחות שעתיים וחצי.
לעומת זאת, כל מה שהיה עם אמנדה ביינס היה מעולה, ולא רק כי אימא שלה זאת סי.ג'יי.
(ויש עוד טובים חוץ ממנה, חייבים להיות עם כזה קאסט, אני בעיקר מדבר על מישל פייפר, קווין לטיפה ובריטני סנואו, שאגב, הרבה יותר מתאים לה התפקיד של הביץ' מאשר הילדה הטובה).
אמנדה ביינס באמת היתה שולתת,
בעיקר, נראה לי, כי היא והבחור שלה היו לוהטים ביחד. אולי מישהו יעשה עליהם סרט ספין-אוף?
אוקיי, הכריאוגרפיה של הסרט הזה פשוט איומה
אהבתי מאוד את הסרט, חשבתי שהוא היה חתיכת כיף, אבל אחרי שצפיתי בו עוד פעם הבנתי כמה שהכריאוגרפיה איומה, זאת אומרת, היא נראית ממש חובבנית.
בעיקר בקטע של "המופע של קורני קולינס", הכריאוגרפיה פשוט מבולגנת לגמרי, כל אחד מהאנשים בקטע הזה מתחיל להשתולל לכיוונים שונים בשלב כולשהו.
ואם כבר אני בשוונג, אז רציתי להגיד שאדם שנקמן (הבמאי של הסרט) הוא במאי מחורבן.
הבימוי של "היירספריי" כל כך משעמם וחסר ייחוד.
מצבה של אמנדה ביינס היום. באמת ובתמים עצוב.
(ל"ת)
בשיא הרצינות, העולם צריך יותר סרטים כאלה וכמה שפחות סרטים כמו "האיש שנולד מחדש"
באמת. לא בגלל סיבות יותר אינטקלטואליות מעבר לזה שאני באמת חושב שהיירספריי הוא סרט חשוב: חשוב שייעשו יותר סרטי זי-פי-די-דו-דה שעשויים היטב. אני מאוהב ב"היירספריי": בשירים המדבקים, במשחק המשגע של כל האנסמבל (ניקי בלונסקי הייתה, אמנם, כוכבת של סרט אחד, אבל בסרט הזה היא מופלאה), בכוראוגרפיה המטופשת, בעיצוב הצבעוני והאקסטרווגנטי.
והעניין הוא שכל חודש יוצא סרט חדש שאמור להיות מאוד "חשוב", שמתפקד בתור מצע קולנועי לאידיאולוגיות שאנחנו אמורים להסכים איתן (או שלא). חשוב שנדע שעיתונאים הם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, ובגלל זה עלינו לאהוב את ספוטלייט, ועשייה קולנועית עם אופי be damned! חשוב שנזכור שהכיבוש משחית, על כן "מחילות" הוא סרט חובה, ותסריט קוהרנטי או בימוי שחקנים מינימלי זה לחלשים!
ו"היירספריי" לא נטול מסרים. כן, הוא פחות עמוק מיצירות אחרות שמתקלות את נושא הגזענות בארה"ב של שנות השישים, אבל האמירה שלו לא מתחילה ונגמרת ב"גזענות זה רע". בעיני, היירספריי מספר בעצם על מה שמעסיק את האתר הזה בערך מאז שיהושוע התלונן על מחסור בנשים ב"ההוביט" ואני למדתי לראשונה על מבחן בכדל. היירספריי מספר על ייצוג. טרייסי רוצה לרקוד, בטלוויזיה, אבל היא מגלה שהיא לא יכולה כי החברה מעדיפה לראות בטלוויזיה אנשים עם אף יותר סולד וגזרה הרבה יותר דקיקה משלה. ובהמשך, היא מגלה שהיא עוד יצאה בזול: היא עוד לבנה. "היירספריי", בתוך כל החגיגה הפופית והמרימה שלו, מספר על ילדה שיוצאת למלחמה בחברה שלא מוכנה להכיר בקיומך אם אתה לא לבן וחתיך. כשהייתי בשנת שירות שלי הראיתי לחניכים שלי את הסרט הזה, וזה היה פשוט מדהים לראות את התגובה שלהם כשזמרות הרקע האפרו-אמריקאיות מתחילות לשיר את The new girl in town, כשהתכנית של קורני קולינס עוברת מיום השידורים הקבוע שלה ל-Negro day, בו מרשים לשחורים להשתתף בתכנית. בסופו של יום, זה מעצים לראות את עצמך על המסך, במקום ששמור לאנשים כמו זאק אפרון. אחד הנאמברים הכי כיפיים בסרט הוא "Hey mama, welcome to the sixties", בו טרייסי אומרת לאמא שלה שזמנו של כל מי ששונה הגיע, והפזמון שלו יכול להיות בעצם סיכום של כל סאגת ה#OscarSoWhite והדיון הכללי על הייצוג השוויוני במדיה ובאומנות: "It's time for a star who looks just like you".
קמרלינג מבלייזר ציטט פעם יפה את המורה שלו, שאמר פעם שיש שני סוגים של צפיות: שעונה אחורה ורכונה קדימה. כשרוכנים קדימה את כל הסאבטקסט המוצג לעיל אפשר לראות טוב מאוד: כששעונים אחרורה, מדובר פשוט בסרט מהנה ומשמח ברמה לא חוקית. "היירספריי" הוא חגיגת קאמפ פסיכית. והוא מכיל את אמנדה ביינס ואליסון ג'אני בפריים אחד, שבשבילי זה חתיכת הישג. ועזבו שנייה את מריאן ברייאנט וCJ קרייג שמגלמות כאן אמא ובת: יש לנו כאן סרט עם שיר שבתוכו שורה כמו "You can't stop my happiness, 'cause I like the way I am/And you can't stop my knife and fork when I see a christmass ham". ושר אותה ג'ון טרבולטה. בדראג. אני חוזר: וינסנט וגה, דני זוקו, בחליפת שומן, שמלות סיקסטיז ותסרוקת ג'קי קנדי, מזיז את האגן משל השנה היא 1994 ואנחנו ב-Jack Rabbit Slims. ובנוסף לכל זה, יש לנו את קווין לאטיפה, שעושה כאן את שטיק הביג-מאמא שהיא אימצה לעצמה מתישהו אחרי שהיא הפסיקה להיות ראפרית מאיימת, והיא עושה את זה עם המון המון חן. כריסטופר ווקן בתפקיד חמוד להפתיע, זאק אפרון חלומי, מישל פייפר מטילת מורא ופחד וגם די סקסית, ולמען השם יש לנו כאן סרט שמכיל את המילה "Afrotastic" ומשום מה הוא לא מקבל מעמד של יצירת מופת מה לא בסדר בעולם הזההההה
חשוב שיהיו סרטים עם תפיסת עולם כמו של "היירספריי", אבל חשוב מזה: צריך שיהיו סרטים שמצליחים לשמח לבב אנוש. "היירספריי" מצליח להרים את מצב הרוח שלי ל-11 בחצי הדקה הראשונה שלו, ומשם הוא רק הגביר. כל השאר בונוס.
הבעיה שלי עם היירספריי היא אותה בעיה שיש לי עם המפיקים: המחזמר
וזאת לא בדיוק *בעיה* אבל שניהם סרטים שאני מאוד אוהב עם שירים שאני מאוד אוהב אבל אני לא יודע אם לזקוף את לזכות הסרט או לזכות חומרי המקור הנהדרים והעיבודים למחזמר שנעשו בברודווי שבהשראתם נעשו הסרטים.
היירספריי קצת יותר מרווח מההשוואה הזאת, כי הוא הוסיף שירים ועשה יותר שינויים משמעותיים בשביל להרגיש כמו גרסה חדשה של היירספריי המקורי, בניגוד למפיקים שנראה פשוט כמו "המפיקים: עם שירים " במקרה הטוב. ועדיין, אני לא יודע כמה אני נהנה מהסרט בגלל שהוא טוב וכמה אני נהנה על הסרט פשוט כי הוא עומד על כתפי ענקים.
לא שזה בכלל חשוב לכאן או לכאן, בסופו של דבר.
אני מניח שהתשובה היא "למי אכפת"
מקרים כמו "מאמא מיה" ו"המפיקים" הוכיחו שגם לעשות עיבוד אחד לאחד לחומר בימתי לא בהכרח מעביר את האקסטזה של ההצגה לקולנוע. "היירספריי" עשה את זה, והצליח. את המחזמר לא ראיתי, וזה כבר מביא רלוונטיות לגרסה הקולנועית שלו: לא כולנו היינו בניו יורק בתחילת שנות האלפיים, בנקודת הזמן המדויקת שבה הארווי פיירסטין שיחק את אמא של טרייסי, ולנו 200 דולר מיותרים בכיס. "היירספריי" מנגיש את החוויה הזאת לכל מי שיש לו שעה וחצי וחיבור לאינטרנט בידיו, ובנוסף, הוא לא נראה כמו תיאטרון מצולם, בניגוד ל"המפיקים" ו"רנט" (לא ראיתי את המשך הסרט – פרשתי אחרי שהם בחרו להציג את נאמבר הפתיחה על בימת תיאטרון. חוסף מעוף קולנועי, thy name is כריס קולומובוס).
כמו שהבטחתי, מש"א.
ואני מסכים לחלוטין שיש הרבה מקום לסרטים כאלה, ז'אנר שהוא לא מנוצל בכלל. לא מחזות הזמר, אלא בכלל ז'אנר הכיף, זה ששייך ל'היירספריי', 'האלמנט החמישי', 'קיק-אס', 'שם קוד: מ-ל-א-ך'. צריך הרבה יותר ממנו!
וואו
אני קוראת כאן בערך עשור, וזו בערך התגובה השלישית שאני כותבת באתר, כי פשוט ניסחת בערך את מה שאני חושבת.
כבר המון שנים שאחת לכמה זמן, כשמישהו תוהה למה יש לי את פסקול היירספריי, אני מתחילה לדבר על זה שיש בו מלא מסרים נכונים, שהוא אמנם לא ממש פורץ דרך אבל נוגע בנקודות מאוד רלוונטיות, ואפילו בתנועת הנוער שהייתי בה הייתה תקופה שהיו פעולות שדיברו עליו.
והדבר שלא תמיד אני אומרת, זה שהוא פשוט סרט מצוין, שבתור חובבת מחזות זמר, הוא כל כך כיף לי- ולא כל סרט או פסקול צריכים לעשות את זה, אבל יש סרטים ופסקולים שזה התפקיד שלהם. לא יודעת למה אני מתביישת בזה, בתכלס.
וואו
אני קוראת כאן בערך עשור, וזו בערך התגובה השלישית שאני כותבת באתר, כי פשוט ניסחת בערך את מה שאני חושבת.
כבר המון שנים שאחת לכמה זמן, כשמישהו תוהה למה יש לי את פסקול היירספריי, אני מתחילה לדבר על זה שיש בו מלא מסרים נכונים, שהוא אמנם לא ממש פורץ דרך אבל נוגע בנקודות מאוד רלוונטיות, ואפילו בתנועת הנוער שהייתי בה הייתה תקופה שהיו פעולות שדיברו עליו.
והדבר שלא תמיד אני אומרת, זה שהוא פשוט סרט מצוין, שבתור חובבת מחזות זמר, הוא כל כך כיף לי- ולא כל סרט או פסקול צריכים לעשות את זה, אבל יש סרטים ופסקולים שזה התפקיד שלהם. לא יודעת למה אני מתביישת בזה, בתכלס.
תודה על הטיזר שעשית בהאיש שנולד מחדש.
היה שווה לחפש במיוחד את הביקורת של היירספריי כדי להגיע לתגובה הזאת.
לרשתות האמריקאיות יש בשנים האחרונות מנהג -
הן לוקחות מחזות זמר קלאסיים, מלהקות שחקנים אהובים (ולצידם כמה newcomers), ומשדרות אותם בלייב. לעיתים התוצאה יוצאת גרוע ברמה מונומנטלית (למשל, "פיטר פן" בכיכובה של אליסון וויליאמס כפיטר וכריסטופר ווקן כהוק), ולפעמים פופולרית להפתיע (כמו "גריז", משנה שעברה, שזבוים ע"י תומאס קאייל, הגאון שביים את "המילטון", זכה לאהדה עצומה ולקח ל"לימונדה" של ביונסה את האמי). היא תמיד יוצאת מאוד קאמפית, בהתחשב באופי ההפקה – מחזות הזמר האלה בהכרח נראים כמו תיאטרון מצולם, כי זה מה שהם. ההתאמה לפורמט הקולנועי פשוט לא קיימת, ככה שההתאמה שהצופה צריך לעשות לעצמו בראש קיימת.
מהרגע שהוכרז ש"היירספריי" הוא הבא בתור חיכיתי בקוצר רוח, פשוט כי, כמו שאפשר לראות מעלי, מדובר באחד ממחזות הזמר האהובים עלי בעולם, ולראות אותו בגרסה יותר תיאטרלית אולי יכול לתת תמונה יותר טובה באשר לאיך שהוא נראה לפני כיותר מעשור על במות ברודווי. התשדיר "Hairspray Live!" (ובאז לורמן יכול להעיד שסימן קריאה בכותרת מביא מזל טוב למחזות זמר) שודר לפני יומיים, וסיימתי לראות אותו היום בבוקר. והתוצאה? מתנדנדת. ובגלל שהסרט נותר אחד מהדברים האהובים עלי, אני בהחלט השוויתי בראש כל הזמן.
הליהוקים, בחלקם, מוצלחים. מאדי באליו בהחלט עושה עבודה טובה כטרייסי, אבל פה היה לי באמת קשה לשחרר מהטרייסי היחידה שאני מכיר – ניקי בלונסקי, כאמור, לא עשתה כלום מאז שהיא הסתובבה ברחובות בולטימור עם תסרוקת ג'קי קנדי, אבל היא ידעה איפה למצוא את הממזריות שבטרייסי המתוקה ואוהבת האדם, בניגוד לבאליו, שנשארת מאוד חמודה לאורך כל התשדיר. את החריפות שהייתה לבלונסקי כשהיא שרה "Amber, much to your surprise, this heavy-weight champion takes the prize" לא הייתה לה. אבל כשאני רואה שחקנית צעירה שמקבלת את התפקיד הראשי ב"היירספריי" וזוכה לשחק לצד הגדולים קשה לי שלא להריע בעדה.
את לינק, מושא האהבה שלה, שיחק גארת קלייטון, שבהחלט נפל ממה שזאק אפרון עשה בסרט (עכשיו, כשהוא עבר סופית את המייקאובר לחתיך במשרה מלאה וקומיקאי במשרה חלקית, קשה לזכור שהוא התחיל בתור שחקן מחזות זמר. והוא שר נפלא), או מה שמתיו מוריסון (וויליאם שוסטר מ"Glee") עשה בגרסה המקורית. זה לא שלינק הוא תפקיד ברמה של ז'אן ולז'אן, אבל הוא תפקיד קשה במובן הזה שזה בלתי אפשרי לרקוד את הצעדים האלה ולשיר בטון הזה ועדיין להיות אפילו קצת וירילי. ב"היירספריי לייב!" הזוגיות של טרייסי ולינק נראית כמו משהו שייגמר עשור אחרי, במשפט "טרייסי, ג'ואי ואני יותר מסתם חברים לדיג" (יש לציין שזה לא חמק מעיני הכותבים של העיבוד הטלוויזיוני, ששמו בפיו של קלייטון את השורה "הבנות האלה לא הורידו ממני את הידיים – אני לא יודע איך רוק הדסון מצליח להתמודד עם זה"). אבל אין ספק שהחלטת הליהוק המחורבנת באמת של NBC הייתה לקחת את אריאנה גרנדה לתפקיד פני פינגלטון. מעבר לעובדה שלקחת את הבחורה ששרה עם ניקי מינאז' שיר כמו "Side to Side" (אחד משירי השנה שלי, למען הסר ספק) לתפקיד של הסיידקיק החנונית, הפעורה והדתית שמגלה את המיניות שלה בזוגיות אבוני-ואייבורי חמודה להפליא זה רעיון איום ונורא, אין לה נוכחות, תזמון קומי או איזשהו ניסיון להתמודד עם המוזיקה עצמה. מה שבאמת מצער זה שלתפקיד סיוויד, אהובה השחור, לקחו שחקן צעיר בשם אפרים סייקס, שעשה עבודה נהדרת – הוא שר ורוקד בכאלה אנרגיות, שלשים אותו מול גרנדה, שנראתה כאילו אין לה עניין להיות שם בכלל, היה באמת לא נעים.
בגזרת הדמויות המבוגרות יותר, לעומת זאת, המלהקים באמת עשו עבודה מצוינת. ההחלטה הכי חכמה שלהם הייתה לתת להארווי פיירסטין, הראשון לשחק את עדנה, אמא של טרייסי, בברודווי, לחזור על התפקיד שלו בהפקה הטלוויזיונית. פיירסטין הוא שחקן דגול, והקול הצרוד והמעושן שלו רק עושה חסד עם השירים של עדנה. הוא שופך מצחוק, רוקד כמו בוס ומחזיר לעדנה את הפלפל והחוצפה שלה, שנלקחה ממנה על ידי טרבולטה בזמנו (לא שג'ונטרה לא עשה עבודה מצוינת – אבל עדנה, כך גם אני סוף-סוף ראיתי במו עיני היום בבוקר, רשומה על שמו של פיירסטין בטאבו, והיחידה שיכולה לחלוק את התפקיד שלה איתו היא דיויין. או איציק כהן). את מייבל, הביג מאמא שקווין לאטיפה שיחקה בסרט, מגלמת ג'ניפר הדסון (שעל האוסקר שקיבלה ב-2006 על "נערות החלומות" אגן בחירוף נפש לעד), ועד כמה שאני אוהב את לאטיפה, הארומה הוויטני-יוסטון-ית שהדסון מביאה לתפקיד, עם הסלסולים מלאי הנשמה וגישת הדיווה שלה, הרבה יותר הולמת לדמות. הטיפול שלה ב"Big, Blond and Beatiful" ובמיוחד "I know where I've been" הוא משהו לספרים. אבל מבחינתי לקאסט יכולה להיות רק מנצחת אחת – קריסטין צ'נוות.
קריסטין צ'נוות היא אחת הנשים האהובות עלי בעולם. מדובר בבלונדינית באורך 150 ס"מ עם סופרן גבוה יותר מכל הר שטיפסתי השבוע בתרח"ט הנח"ל, ונוכחות קומית של אלה. זה לא שהיא מתאימה לתפקיד של המרשעת הראשית של היירספריי, ולמה פון טאסל – כשהיא שרה את "The Legend of Miss Baltimore Crabs", זה מרגיש כאילו היא היחידה שאי פעם גילמה אותה, וכאילו לא תהיה עוד אחת שתהיה מסוגלת לגלם אותה עוד פעם מעכשיו. האלגנטיות שבה היא מורמת ע"י חמישה בחורים צעירים, יורדת לסולו ריקוד, עולה לטונים שבהם היא יכולה לנפץ כוסות יין, והדרך הייחודית שבה היא אומרת "Those poor runner-ups might still hold some grudges/they powdered their cups, but I screwed the judges" מקבעים את מקומה, מבחינתי, בדרגת האישה הכי אנדרייטד שעובדת היום בתעשיית הבידור. היא ידועה בתור הגלינדה הראשונה ב"Wicked", אוליב ב"Pushing Daisies" (פנטזיה קומית מופלאה שבה היא אהבה פעם בכמה זמן לפצוח בשירה), אנאבל מהעונה האחרונה של "הבית הלבן", וכלום, פחות או יותר, בעולם הקולנוע, כי הוליווד הוא מקום איום ונורא. לצ'נוות' יש טוני על תפקידה כסאלי בגירסה הבימתית של "אתה איש טוב, צ'רלי בראון" ואמי (מהמוצדקים אי פעם) על הפלאות שהיא עשתה ב"Pushing Daisies" (היא גם אחראית למה שהיא כנראה הופעת האורח האהובה עלי בסדרה קומית, ב"בטי המכוערת"), למרות שהיא התגלמות זוכת ה-EGOT האידיאלית, עם קול מושלם, ורקורד דגול על הבמה ועל המסך הקטן. בעולם מקביל וטוב יותר, הוליווד שמה לב אליה, ובאמתחתה גם אוסקר וגראמי. צ'נוות FTW.
בשביל מעריצי הסרט "היירספריי לייב!" הוא צפיית חובה, פשוט בגלל שלראות את סיפור המעשה שוב, בגרסה מקצועית עם אנשים טובים, זה כיף חיים. בשביל אוהבי מחזות זמר גם הייתי ממליץ – התשדיר לחלוטין נתן לי את זריקת העידוד שהייתי צריך בשו"ש-מקוצרת הזה, ובעיקר נתן לי תחליף לשני מחזות הזמר שיצאו הסופ"ש ("מואנה" ו"לה-לה לנד" – שני סרטים שאני באמת לא מוכן לתת לעצמי להירדם במהלכם). אני לא יודע איך הוא מול הגרסה הבימתית (יום אחד יחדשו גם אותה על בימות ברודווי, ובעזרת השם, אני אהיה שם כדי לדעת שראיתי כמעט כל גרסה אפשרית של המחזמר הזה). מהסרט הוא נופל, אבל זה לא שבפני עצמה הגרסה לא עובדת. כל מי שהז'אנר עושה לו רע ממילא לא מסתכל מראש על תכנים עם סימני קריאה בכותרתם. מבחינתי, "היירספריי", על כל גרסאותיו, הוא כל מה שהייתי יכול לבקש בימי טראמפ-ברקזיט-לה-פן-ארדואן – מנת אסקפיזם קאמפית ומלאת שמחת חיים ואהבת אדם (כל אדם – אפילו ולמה וביתה המרושעות זוכות לגאולה בסוף הגרסה הזו), שנחתמת במילים הבאות:
"You can't stop today, as it strats speeding down the tracks,
Child, yesterday is history,
And it's never coming back,
Cause tommorrow is a brand new day'
And it don't know white from black.
Cause the world keeps spinning round and round,
And my heart keeps in time to the speed of sound.
I was lost, but I heared the drums and I found my way,
Cause you can't stop the beat".
גרנדה כ"כ לא מתאימה
החלקים איתה היו נוראיים