היירספריי

במקור: Hairspray
במאי: אדם שנקמן
תסריט: לזלי דיקסון
שחקנים: ניקי בלונסקי, ג'ון טרוולטה, מישל פייפר, כריסטופר ווקן, אמנדה ביינס, קווין לאטיפה

לרוב אני דוגלת בגישה שאם יש לך מה להגיד – תגיד, אל תשיר. ולו בגלל שבשם המשלבים והחריזה, שירים נוטים להעביר את המסר ביותר מילים ממה שנדרש ומתארכים הרבה מעבר לזמן השיחה המקובל. אבל לפעמים אפילו אני לא עומדת בפני מחזמר שכולו צמר גפן ורוד ודובוני אכפת לי.

בגלל זה כל כך חיבבתי את טרייסי טורנבלד, פצצת האנרגיה הכי אופטימית בעולם. טרייסי קמה בכל בוקר עם שיר חדש בלב, ומיד משתלבת במקצב הפועם של בולטימור בשנות השישים – צופרי מכוניות ונביחות כלבים הם מוזיקה לאוזניה בדרכה לבית הספר. טרייסי משוגעת על "המופע של קורני קולינס" (ג'יימס מרסדן, שלעד יוכר כסייקלופס מ'אקס-מן'), תוכנית ריקודים שבה כשרונות צעירים מדגימים מדי שבוע צעד ריקוד חדש, ובעיקר רוקדים בהנאה לקנאת כל מי שנשאר בבית. טרייסי רוצה מאד להתקבל לתוכנית, אולם אמה (ג'ון טרוולטה) חושבת שהגזרה החביתית שהנערה התברכה בה תמנע ממנה להגשים את החלום ולפיכך, חבל מראש לנסות ולהיכוות.

ההזדמנות הגדולה של טרייסי מגיעה כשאחת מנערות המופע יוצאת ל"חופשה" לא מתוכננת של תשעה חודשים. מלאת התרגשות, טרייסי מגיעה למבחנים – ונדחית בבוז על ידי מפיקת המופע הקרירה, ולמה פון טאסל (מישל פייפר). יד המקרה מזמנת לטרייסי אפשרות להתקבל בדלת האחורית, ואכן, היא הופכת משתתפת מן המניין. טרייסי מגלה במהרה שהגברת פון טאסל השמרנית שולטת במופע ביד רמה: היא מקדמת את ענייניה של בתה, אמבר, דואגת שלא יהיה יותר מ"יום שחורים" אחד בחודש, ומונעת מראש כל אפשרות לשוויון, רעות ואחווה ביניהם לבין המשתתפים הלבנים. הימים הם שנות השישים המוקדמות, ולשחורים מתייחסים בעיקר כמו שחורים על הפנים – מפגע קוסמטי שעדיף להיפטר ממנו. טרייסי הידידותית אמנם מתחבבת בבית הספר על החבר'ה השחורים, והיא מצידה לא מסתירה את הערכתה כלפיהם, אבל עודף החברותיות הזה, והפופולריות שהיא זוכה לה, שמים אותה על הכוונת של ולמה פון טאסל.

'היירספריי' לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש: הסרט המקורי, פרי בימויו של ג'ון ווטרס ('אמא סדרתית', 'Pink Flamingos') נוצר לפני כמעט 20 שנה. אחר כך הוא הפך למחזמר בברודווי, ובשני המקרים את אמה של טרייסי גילם גבר. לא פלא שאת הכבוד קיבל הפעם ג'ון טרוולטה – הוא ביזה את עצמו כל כך הרבה לאחרונה, שתפקיד אישה שמנה וחסרת בטחון יכול רק להועיל לו. מה חבל, שטרוולטה נבלע בצילם של השחקנים האחרים. וזה לא קל למישהי שופעת צמיגים וצלוליטיס כמוהו.

ראשונה במעלה היא ניקי בלונסקי, המגלמת את טרייסי. לבלונסקי יש את הפרצוף המתוק ביותר עלי אדמות, אנרגיה בכמויות וכוח של בולדוזר. טוב, זה לא קשה עם הגזרה שלה, אבל שמחת החיים שנשפכה ממנה בסרט והנכונות שלה להתמודד עם כל דבר, גרמו לי לשכוח את המבנה הגוץ שלה, ולרצות לטלטל אותה בצביטה דודתית הגונה. טוב הלב של טרייסי הוא האנטיתזה למישל פייפר – יפהפייה דקיקה וזוהרת, מלכת קרח מחושבת וממוקדת-מטרה. פייפר החליקה לתפקיד בטבעיות, מבטה יורה קרח ועורה אפוף אדי כפור. רואים שיש לה קלאסה. לנוכח כל אלה, לא פלא שג'ון טרוולטה נותר לאייש את עמדת הגימיק. הוא אמין מאד בתור אמא פולניה דאגנית אך אוהבת, עד ששכחתי שמתחת לחליפת השומן נמצא הג'ונטרה זחוח המבט. אבל התפקיד שלו לא גדול, ושיאו בשיר וחצי, וריקוד לא מעורר השראה אחד.

למזלו של 'היירספריי', שאר הריקודים והשירים בסרט מצוינים. 'היירספריי' קנה אותי כבר בסצינת הפתיחה שלו, שמשלבת בין קולות העיר המתעוררת לכלים המרכיבים את נעימת השיר 'בוקר טוב, בולטימור'. ההתאהבות הפכה לענן אופוריה חייכני ככל שהסרט התקדם. רובם המוחלט של השירים עליזים ומקפיצים, והקצב נשפך מהם כמו מים, עד שהוא חלחל לעצמותיי הזקנות והזיז אותן בעליצות ילדותית. אבל זה לא רק הקצב השמח: השירים קליטים ומדבקים כל כך שמיד הצטרפתי גם אני ותרמתי את חלקי החרישי לשירה. האהבה בסרט דביקה כמו שאהבה בסרטים נראית, אבל שירי האהבה לא משתפכים מדי. כשהיא רוצה להתעלף בהתרגשות לרגלי אהובה, טרייסי מצהירה כי "חיים ללא אהבה זה כמו אמא שלי בדיאטה", ואילו אבא טורנבלד (כריסטופר ווקן) לא מתבייש לחולל עם אשתו ברוכת המידות לאור ירח – בין ערב רב של כבסים תלויים.

כיוון שהשירים מהירי מקצב, אין לריקודים כוריאוגרפיה מתוחכמת. משתתפי "המופע של קורני קולינס" עסוקים בריקודי שורות פשוטים יחסית, וגם כשהם לא נצרכים לתאם בין משתתפים רבים, המחולות נשארים בגבולות האנושי. רק השחורים בסרט ממציאים צעדים מיוחדים (יחסית) וכוריאוגרפיה ראוותנית, וממילא יש רק יום שחורים אחד בחודש.

למרות האופטימיות המתפוצצת, ואולי בזכותה, 'היירספריי' לא שוכח את המסרים החברתיים הכה הכרחיים. הסרט מנצל את מצב הרוח הטוב שהוא משרה כדי להזכיר לנו, לעיתים בבוטות מה, שחשוב וצריך לקבל את השונה, בין אם הוא שחור, שמן או ג'ון טרוולטה.

'היירספריי' הוא סוכריה קולנועית מתוקה. הוא אמנם נמרח קצת לקראת סיומו, ובכל זאת לא יצאתי ממנו בתחושת מאיסות עייפה, אלא דווקא כאילו קיבלתי הרגע זריקת אושר מעודדת.