בדרך לחתונה עוצרים בוגאס

The Hangover

במאי: טוד פיליפס
תסריט: ג'ון לוקאס, סקוט מור
שחקנים: בראדלי קופר, אד הלמס, זאק גליפנקיס, ג'סטין בראת'ה, הת'ר גרהאם

הוליווד יצרה לארצות הברית דימוי ליברלי ומרדני, אבל הרבה אמריקאים הם שמרנים שנאמנים למוסכמות. למשל, כשגבר ואישה מחליטים למסד את זוגיותם, מופעל על הגבר לחץ חזק לציין את האירוע באמצעות הטקס המסורתי, שעדיין נחשב מקודש: מסיבת רווקים פרועה. המדקדקים במסורת עורכים את אותה חגיגת כלולות (שנקראת כך על שם החשפניות שכלולות בה) בלאס וגאס.

יומיים לפני חתונה, ארבעה גברים יוצאים יחד לעיר החטאים. החתן המיועד, דאג המודאג, שואף בעיקר להגיע הביתה בשלום. חברו הטוב, פיל השחצן לא שם על אף אחד ורק רוצה לדפוק את הראש בכיף, בעוד שסטו, רופא שיניים שנרמס יום-יום ושעה-שעה על ידי חברתו המסרסת, יראה את הטיול כהצלחה כל עוד אותה חברה לא תגלה לאן באמת נסע. אלן, אחי הכלה, שמצוייד בסימפטומים של מאניה דפרסיה, הפרעת קשב ופרנויה, נסחב גם הוא לנסיעה, על תקן הטרמפיסט האוטיסט.

החבורה מגיעה ללאס וגאס ויוצאת לחגוג כמתוכנן. למחרת בבוקר הם מתעוררים עם אם כל כאבי הראש ובלי שמץ של זכרון מהלילה שעבר, ומגלים שחדר המלון שלהם נחרב כליל, שלא לדבר על תופעות אחרות, משונות בהרבה, בסביבתם הקרובה. למשל, מספר התינוקות, התרנגולות והנמרים בחדר שונה מהותית מזה שהם זוכרים מאתמול בלילה. באופן טבעי הם מסננים "או-או, שלושתנו בצרות…" – ואז אומרים "רגע, שלושתנו?!" כשהם מבינים שדאג נעדר. פיל, סטו ואלן פותחים במסע בלשי בחיפוש אחרי הארוס. עליהם למצוא דאג קטן בבריכה גדולה, וכפי שפוליטיקאים עילגים אומרים במצבי משבר, שעון החול מתקתק.

בניסיון לשחזר את צעדיהם בלילה הקודם, שלושת הרווקים החוגגים נודדים מבתי קזינו מפוארים ועד שטחי מדבר נטושים. בדרך הם פוגשים אחדים מאזרחיה הצנועים והטובים של לאס וגאס – רשם נישואין ממוצא דרום-ים-תיכוני חריף (טוב, ערבי), פמליה של אקס-סלבריטאי תוקפני, מאפיונרים סינים ערומים ורבים אחרים. כל כמה דקות קורה משהו מפתיע, שמפנה את הארועים לכוון חדש. לרבות מהדמויות האלה יש תירוצים קלושים בלבד לנוכחותם בסיפור (חוץ מ"זה מצחיק"), כך שברגעים שהבדיחות לא עובדות, העניין קצת מייגע – אם כי בסופו של דבר הרמזים בכל זאת מצטרפים יחד להסבר שפותר בצורה די סבירה את התעלומה.

יובהר מיד: 'ההנגאובר' – או כפי שהיה צריך לקרוא לו, לדעת מפיציו בישראל, "On the Way to the Wedding, You Stop at Vegas" – הוא סרט שמוכן להבחיל כדי להצהיל. בין אם זה באמצעות אדם שמזיז את היד של תינוק כדי שיראה כאילו התינוק מאונן, או אנשים שחוטפים שוקים חשמליים בפרצוף. בולטת במיוחד סצנת עירום גברי שמתקרבת לקטע הדוחה ההוא מ'בוראט', שבה פציינט זקן ונפוח כסופגנייה עובר בדיקה רפואית בעירום לעיניהן המתפלצות של הדמויות הראשיות.

אבל לא רק הגעלות ומבוכות ינסו להצחיק אתכם בסרט. אחד הדברים המצחיקים בו הוא דפיקותם הכללית של הגיבורים, שאגב, די הזכירו לי בחיצוניותם קריקטורות של שחקני קולנוע מוכרים ומצליחים – פיל (ברדלי קופר) היה יכול להיות האח הקטן והפחות חתיך של מתיו מקונוהי, סטו (אד הלמס) דומה לבן דוד מכוער וממושקף של יו גרנט, ואלן (זאק גליפיאנקיס) נראה כמו קנת בראנה על תרופות פסיכיאטריות. שלושתם אמנם דמויות חד ממדיות, אבל הם ממלאים את החיפוש אחרי דאג במריבות משעשעות, כאשר פיל הוא התחמן שמסדר דברים, סטו תפקידו להיות לחוץ, ואלן, הדמות האהובה עליי בסרט, מאיים על קשישים מזדמנים, או פולט אמרות שפר מקוריות כמו "היה ממש מגניב אם הייתי יכול להניק", ו-"אני זאב בודד. כמו להקת זאבים של איש-אחד". טוב, תצטרכו לסמוך עליי שבסרט זה יותר מצחיק.

אם לסכם את הסרט, בערך שליש מהבדיחות לא עבדו עליי, שליש אחר גרמו לי לחיוך פנימי, ובשליש האחרון חייכתי חיוך רחב, שהפך כמה פעמים לגיחוך ואף לצחוק נלהב – כך שבסך הכל, נהנתי מהסרט. אני חושב שכדי ליהנות מ-'הנגאובר', נחוצים כמה תנאים בסיסיים: צריך לאהוב הומור טיפשי, נוסח 'סופרבאד' או 'בתול בן ארבעים' ברגעיהם המפגרים. כדאי לראות את הסרט במצב רוח שטותי. ורצוי לצפות בחברת האנשים הנכונים: שמרנים אמיתיים, אלה שתומכים לא רק במוסדות אמריקאים וותיקים ומקודשים, כמו מסיבות רווקים וקומדיות דביליות, אלא גם בשילוב ביניהם.