במקור: A Hard Day's Night
במאי: ריצ'ארד לסטר
תסריט: אלון אוון
שחקנים: ג'ון, ג'ורג', פול,
רינגו, פיל קולינס, פטי בויד,
ג'ון בלות'אל
האופנה כרגע היא אמנם להגיע לבימוי סרטים דרך בימוי פרסומות, כמו במקרה של טארזם סינג שעשה פרסומות של נייק ואת 'תא קטלני', או (להבדיל) עודד דוידוף שעשה פרסומות של סלקום ואת 'מרס תורכי', אך עדיין ישנם כמה בודדים שמגיעים לפסגה דרך בימוי לטלוויזיה. ריצ'ארד לסטר הוא אחד כזה, אך אין זה אומר שהוא לא מעודכן כחבריו למקצוע, שבאו מעולם הפרסומות: הוא כבר רכב על הטרנד של סרטי קומיקס בסגנון 'אקס-מן' עם 'סופרמן 3', וכעת הוא רוכב על גל הסרטים המוסיקליים שמציף אותנו עם 'לילה של יום מפרך' (או 'ארבעת המופלאים', אם להאמין לשקופית של הועדה המטופשת שפועלת מתוקף חוק שהומצא בימי המנדט הבריטי). הוא מצטט ללא הרף מ'ספייס וורלד' ו'טריינספוטינג', מתכתב עם סגנון הדיאלוגים המושחז של 'מונטי פייתון', נוקט בסוריאליזם שנעשה מאוד נדוש בקולנוע של השנים האחרונות ומשתמש בצילום שחור לבן אומנותי ומתריס.
הסרט מתאר יום בחייה של להקת בנים עם שיניים לא ישרות (מי היה מאמין!) אי שם בשנות השישים, ובדומה ל'אוסטין פאוורס', מנסה לבחון באמצעות הסיטואציה הבסיסית הזו את הפער החברתי-תרבותי-פוליטי שנוצר מאז שנות השישים ועד ימינו. השחזור התקופתי יוצא מן הכלל, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת דקויות השפה, אך המודעות העצמית של הסרט לא מרפה לרגע, והרמיזות העדינות הטמונות בתסריט הופכות את הסרט למסה פוליטית כבדת משקל.
המנהיג הבלתי מעורער של להקת הבנים, הנערצת על ידי בני הנוער עד טירוף, נקרא לנון (אזכור לא מיקרי ללנין, כמובן), ולצידו בחור נעים בשם מקרטני (הלא הוא מקארת'י). שני אלה נותנים לסרט את העוגן הפוליטי החכם שלו – לנין מתואר כפרחח שובב, אשר נקשרות בשמו פורענויות, סמים והומוסקסואליות, ומקארת'י מוצג בציניות כחביב הבריות הדואג לסבו שהצטרף אליו לסיבוב ההופעות. זוהי כמובן מטאפורה מורכבת: אם לנין היה פוחז אשר לא הבין את כוחו, אולי עלינו לשפוט את מי שהעלה אותו לשלטון – העם? והרדיפה של מקארת'י אחר מעשים אנטי-אמריקאיים מוצגת גם היא באור חדש כאשר הוא מתואר כאדם מקסים עם בייבי-פייס, שבסך הכל דואג לשלום משפחתו.
הימים, כאמור, הם ימי שנות השישים – עיצומה של המלחמה הקרה, ומנהיגי שני הגושים – הרוסי והאמריקאי – מובילים אחריהם עדרים של מעריצים עיוורים, ומעבירים את זמנם בהוללות, בהתעללות במנהל הלהקה ובעוזרם האישי, ובהשגחה על הסבא הבעייתי של מקרטני (אגב, סבא של מקארת'י האמיתי היה נגן משולש בלהקת ג'אז אוונגארדית, והאירוניה מובנת מאליה). כל המשל המורכב הזה מועבר לצופים באמצעות הסוס הטרויאני של הרוקנרול. אך תמימים וחביבים ככל שיהיו, מרבית השירים בסרט גם הם עוסקים, באופן מטאפורי כמובן, בשעבוד החברתי לפוליטיקה ובחלקו של הציבור בהשחתתה. שיר הנושא, 'לילו של יום מפרך' עוסק בגבר (פוליטיקאי) המגיע מותש לביתו (השלטון), שם מחכה לו אישה (ציבור) שגורמת לו להרגיש טוב. "All My Loving" מתאר גבר הנמצא הרחק מאהובתו, ומבטיח לה שגם מרחוק הוא נאמן רק לה, בעוד באותה נשימה הוא מבקש מהאישה "עצמי את עינייך": הגבר והאישה הם שוב הפוליטיקאי והציבור, כשהפעם מפרידים בינהם הכוח והביורוקרטיה, והשחיתות שנלווית אליהם, מה שהופך את השיר לאירוני עד כאב. כנ"ל לגבי שאר השירים – השיר "Can't Buy Me Love" עוסק בציניות בשוחד בחירות, "I Wanna Be Your Man" מתאר את הלהיטות אחר הכוח הפוליטי, "I'm Happy Just To Dance With You" מבקש מהציבור להתעלם מפשעי נבחריו, וכן הלאה.
אלא שהמתרגמת מחמיצה רבים מהמסרים בשל תרגום יצירתי מדי: בשיר הנושא, השורה החשובה "Will make me feel alright" הופכת משום מה להיות "אני אדם אחר". את השיר "Happy Just To Dance With You" היא סופגת בסלנג שינקנאי בסגנון "אני מאושר רק לרקוד איתך כזה", בעוד שבשיר "Don't Bother Me" (נחשו במה הוא עוסק) השורה "Every night I'm all alone" הופכת למליצה "כל ליל אשב בדד". חבל.
הסרט משך תשומת לב רבה ברחבי העולם הודות להשתתפותם של כמה אנשים מאוד מפורסמים: פיל קולינס גונב את ההצגה בתור מעריץ שצורח בתוך קהל של מאות אנשים; פטי בויד, ההשראה שמאחורי "Layla" של קלפטון ו-"Something" של להקה נשכחת בשם 'חיפושיות הקצב', מפתיעה בתור נערה מצחקקת בקרון רכבת, וכמובן ג'ון בלות'אל הבלתי נשכח, לימים פרופסור פאקולי מ'האלמנט החמישי', כובש ומרגש בתור גנב מכוניות. חלק ניכר מתהילתו חייב הסרט לפס הקול, שנכתב על ידי מרגרט תאצ'ר וחיים משה.
ולשם שינוי, פסקה רלוונטית: ההפצה המחודשת של הסרט מבורכת, אם כי הסרט התיישן מעט. פעם הוא נחשב היה חדשני בתחום הצילום (מצלמת כתף תזזיתית, שימוש בכמה מצלמות במקביל) והעריכה (קצב מהיר, קליפיות), אולם אלו הפכו מאז 1964 למובנים מאליהם, וקשה להתרשם מהם. התסריט הוא לא יותר מאסופת מערכונים עם חוט שדרה רעוע, אבל הוא נותן הצצה לחן ולהומור הטבעיים של הביטלס, ולחוצפה שלהם, שלעיתים עדיין מצליחה לתפוס אותך לא מוכן. הסצינות הטובות ביותר בסרט הן סצינת האמבטיה והגילוח הסוריאליסטית, והביקור של ג'ורג' אצל מעצבי דעת הקהל, שמקומן לצד מיטב המערכונים של פייתון. אה, והשירים נחמדים, אבל הביטלס הפכו להיות להקה מעניינת באמת רק בסוף 1965, כך שבשביל לשמוע שירים מצוינים עדיף לצפות ב'צוללת צהובה' מ-1968, שהוא, אגב, סרט גאוני ומצחיק בכל קנה מידה שהוא.
ורק חבל שהסאונד, שמוקסס לסטריאו לכבוד ההפצה המחודשת, זכה להקרנת מונו.
אני הראשון וכו'
רד, הגיעה פה שעת כושר נדירה להעשיר את הידע של קוראי האתר באמצעות לינקים לנושאים הנדונים בסרט, בעיקר לאתרים העוסקים בלנין ומקארת'י, אך לאאאאאא…. אתה תמיד חייב לרדד הכל, נכון? הכל בשבילך בדיחה אחת גדולה?
יאללה, תתבגר כבר מהנונסנס האווילי הזה.
אני הראשון וכו'
דנדוש, אתה לא חושב שזה לא אתי להתגאות בלהיות הראשון שמגיב – על כתבה שלך עצמך?
השחיתות הזאת בצמרת הדג. ממש יד רוחצת יד.
נונין
למה לא אתי?
דן אמנם שלח כתבה, אבל זה לא אומר שהוא יודע מתי היא תעלה לאתר, ולכן הוא מגיב ראשון כמו כל אחד אחר (אבל מצידנו – שיעשה refresh כל 5 דקות. זה טוב לספירת ההיטים)…
למה לא אתי?
אה. טוב. אז הפעם ניצחתם [מלמול נבוך].
תגובה לעניין:
באמת אפשר היה לעשות לקוראי הדג שיעור היסטוריה על לנין ומקארתי, אבל אולי נחכה עד שיהיו סרטים בנושא?
נונין
השחיתות בצמרת הדג
האמת שאני לא ממש מתגאה, ובכלל, אולי זה המקום לציין (ואולי לא, כי זה עוף-טופיק והדג קטנוני) שכל הקטע הזה של התגובה הראשונה מתחיל להעיק. בגלל זה כתבתי "אני הראשון וכו"' – כדי לציין זלזול קל.
בטח שהוא י-רד-ד הכל
הוא הרי לא ישלח אנשים לאיזה אתר משמים ומ-רד-ים: זה עלול לגרום להם להתקף ח-רד-ה, והם י-רד-פו אותו עד לג-רד-ום.
זה לא היה מצחיק. פ-רד-ון.
סליחה?
זה לא היה מצחיק פארדון – זה היה מצחיק מאוד!
ביקורת כתובה היטב
אבל (ותמיד יש אבל) –
1. היו יותר בדיחות מביקורת. לא שהבדיחות לא היו מצחיקות, אבל בכל זאת ציפיתי למידע יותר קונקרטי לגבי הסרט.
2. השירים של הביטלס לא מעניינים וחדשניים בתקופה הזאת? השירים של הביטלס היו תמיד חדשניים בכל תקופה. אמנם היום השירים הישנים נשמעים נאיביים בטרוף (I wanna hold your hand בתקופה של אמינם?) אבל יחסית לתקופתם הם היו מאוד שונים. לא מבחינת המילים, אלא דבר ראשון בשל העובדה שהם אחת הלהקות הראשונות שהעזו לכתוב את כל המילים בעצמם!
יכולתי להמשיך ולהתפלצף על הנושא, אבל השעה מתחילה להיות מאוחרת.
מחר (אולי).
עדיגי,
מעריצה פאנאטית של הביטלס כבר 8 שנים.
אני 10 שנים!!!
מצטער על ההודעה האינפנטילית… אני במשבר כתיבה קטן.
אבל זה אני…
גילוי נאות, הסברים והתנצלויות
אם כבר עושים תחרויות למי יש יותר גדול, אז אודה שאני מעריץ פנאט של הביטלס מזה 12 שנים. למעשה, אני מה שנקרא ביטלוג – תשאלו אותי מה ג'ון עשה ב-12 למאי 1966 ב-14:21 ואני אדע לענות (ישב בשירותים של אולפן 2 באבי רוד וקרא את רצועת הקומיקס החביבה עליו "גיזמונד" אגב עישון ג'וינט. צבע מכנסיו היה וניל עם כתמי קפה).
דיי ניסיתי להתייחס אל הסרט כמו שהוא מתייחס אל עצמו, ועל כן יש יותר בדיחות מביקורת.
וכן, המוסיקה של הביטלס אכן הייתה חדשנית גם יחסית לאז, אבל היא מאוד התיישנה, מה שמאוד קשה לומר על שירים מ-Rubber Soul ואילך.
(אגב, השמעתי לידידה בורה שלי את Tomorrow Never Knows המופתי בפעם הראשונה, והיא, באובייקטיביות טוטאלית, העירה שזה נשמע כמו שיר גנוז של Radiohead…)
ועוד משהו – שכחתי לציין שסצינת הכותרות בסוף הסרט היא מופת בכל מה שקשור לעריכה וקומפוזיציה.
אם כבר אז שיר...
גנוז של כמיקל בראדרז – Let forever be שלהם הוא השפעה ישירה מהשיר.
"המוסיקה של הביטלס אכן הייתה חדשנית גם יחסית לאז"
די כבר! לא נמאס? יחסי… לא יחסי…תרבות זה דבר נזיל – כמו שאני מניחה שרובכם הבחנתם.
כל סוג או תחום של תרבות מתפצל לשני זרמים מרכזיים – זרם מרכזי (Main Stream) ומנגד זרם מחתרתי, ההגדרות הבלתי תלויות הופכות תלויות כשהתיאוריה הופכת הלכה למעשה. בתרבות המוסיקה לדוגמה, מתרחש ריטואל קבוע, דברים שבהווה נכנסים לתוך נישת הזרם המרכזי נחשבו בעבר מחתרתיים; להקות כמו החיפושיות ואומנים כמו אלוויס פרסלי שבתחילת דרכם היו חלק מתרבות האנדרגראונד המתפתחת של אותן שנים, הפכו כעבור שני עשורים לחלק מהזרם המרכזי. הגדרות של תחומי מוסיקה שונים 'מוסיקה אלטרנטיבית', 'פופ', היו נכונות לגבי העשור שעבר, אך כיום הן התמוססו והפכו ללא רלוונטיות. ההסתעפות הברורה ביותר שקיימת במוסיקת הרוק היום מתארת שני נתיבים: המוסיקה הפופולארית – זרם מרכזי ומנגד, האלטרנטיבה – לו-פיי: יצירה בתחום האולפנים של חברות תקליטים גדולות מול יצירה עצמאית.
הלו-פיי (Lo fidelity) הוא דוגמה מצויינת בעיניי. בשנים האחרונות עבר הלו-פיי תהליך של 'מרכוז': לייבלים עצמאיים שקמו העבירו את האומנים מהבית לאולפני ההקלטה והרכבי לו-פיי התחילו להקליט על ציוד מתוחכם יותר. יוצרים כמו Beck הכניסו את הלו-פיי לתודעת כלי התקשורת השונים ובכך 'גזרו' על Pavementגורל תרבותי לא זהה אך קרוב לזה של אלוויס פרסלי.
אז למה לכתוב את המובן מאליו?
הרי זה ברור שהכל יחסי והביטלס מבחינה תרבותית מיצגים כיום נישה שונה.
נראה לי שכאשר הוא אומר
"השירים היו חדשניים לתקופתם" זה בעצם "תפסיקו לצלוב אותי, גם אני אוהב את הביטלס".
טו טו טו
באמת שלא רק כאקט נונ-קונפורמיסטי, אם כבר העלת את הנקודה אני מבקשת לתמוך באלו מכם ומכן אנשים ונשים יקרים יקרות שמעדיפים בימים טרופים אלו להאזין לפייבמנט ולא לריבולבר, אלו שמוצאים את זה מביך משהו להמהם יחד עם השיר:…דה לונג אנד וינינג רוד טו טו טו טו טווו…
טו טו טו
ומה קורה אם אני מקשיבה גם לפייבמנט וגם לביטלס?
עדיגי, שלא אוהבת את פייבמנט אבל שואלת בשביל הנקודה.
טו טו טו
אז משטרת העולם הפשיסטי שלי שהססמא שלה היא "'הבה נקח את האנשים שמקשיבים גם לפייבמנט וגם לביטלס' ונשאיר אותם ליד
'להאל' בלילה הפריסאי עם אלה שעדיין מסוגלים להקשיב ל 'צד האפל של הירח' ואם זה לא יעבוד נצטרך פשוט להשלים עם העובדה שיש אנשים בעלי טעם יותר אקלקטי משלנו"
חתיכונת, שאוהבת את פייבמנט ומייבבת:
איך…איך אפשר לאהוב את ג'ונתן ראין מייארס ולא לאהוב את פייבמנט?!
טו טו טו
לא יודעת, הם פשוט לא עושים לי את זה. בענייני לאו-פיי אמריקאי, אני מעדיפה את גראנדדי.
הנה באה הרכבת
דווקא את צריכה לשמוע את אלבום הסולו של הסולן (לשעבר) של פייבמנט. משובח!
ואני דורשת את הדיסקים שהובטחו לי, במיידית.
פייבמנט שולתים!!!
ניתוח ארוך שלא קשור לקולנוע
חתיכונת, אני דיי משוכנע שאת מפספסת משהו מאוד חשוב בקשר למיקום הייחודי של הביטלס בתרבות המערבית.
להגיד על הביטלס שהם עברו בתחילת דרכם מהמחתרת אל המיינסטרים זה מוטעה לחלוטין. זה יהיה נכון להגיד את זה על אלביס, למשל. הביטלס התחילו לפעול בתקופה שבה השילוב של רוק-מין-חופש כבר היה בתודעה של רוב צרכני המוסיקה בעולם. הם פשוט נכנסו למשבצת במיינסטרים באופן אוטומטי. יותר מזה – הם כיוונו למיינסטרים באופן מוצהר. הם לא ניסו להיות חדשניים, רק שבמקרה הם היו בעלי כשרון מוסיקלי יוצא דופן וספגו (להבדיל מכותבי השירים של אלביס) השפעות מגוונות יותר. ועל כן הם התפתחו.
עקב ליקוי מאורות קטן, הגיעה הביטלמניה. דמייני לעצמך חרב הנעוצה בסלע שאנשים רבים מנסים להוציא אותה. הביטלס הם אלו שהוציאו אותה, אבל רק בגלל שמאה אנשים שונים ניסו לפניהם ושחררו מעט את האחיזה.
מה שקרה בהמשך הוא מהלך חד פעמי שאני בספק אם יוכל לחזור על עצמו איי פעם: הביטלס היו כל כך חזקים בהשפעתם על התרבות המוסיקלית, עד שהם בעצמם מוססו את ההגדרות שוליים ומיינסטרים. אחרי שהמיינסטרים הוגדר באופן מאוד מדוייק עד 1965, הם הוציאו את Yesterday, ופתאום, בבת אחת, המיינסטרים היה משהו שונה. פתאום בנות עשרה בכל העולם צרחו ובכו לא בגלל שמישהו נענע את ירכיו לפי הקצב, אלא בגלל שהוא ליווה עצמו ברביעיית מיתרים דביקה.
וזה המשיך: ב-Rubber Soul הופיע לראשונה סיטאר במוסיקה מערבית. ב-Revolver הופיעו אחד אחרי השני שיר קודר (ולא פופי בעליל) בליווי שמיניית מיתרים בשם Eleanor Rigby ומיד אחריו שיר ציני והודי למהדרין, עם טאבלות, סיטאר וקצת השפעות רוקיות בשם Love You To. בסוף האלבום הגיע Tomorrow Never Knows, שלמענו הומצא הסמפלר הראשון ע"י הטכנאי הראשי של אולפני אבי רוד. והכל הצליח. ואני לא ארחיב בכלל על "סרג'נט פפר", כי אני חושב שהנקודה מובנת.
בקיצור, המסלול של הביטלס היה, בתיאוריה, מהמיינסטרים אל השוליים, אבל האחיזה שלהם הייתה כל כך חזקה, עד שהם (יחד עם השפעות תרבותיות נוספות מאותה תקופה) סחפו ציבור כה גדול איתם אל השוליים, עד שהוא הפך בעל כורחו למיינסטרים. המזל שלנו הוא שהלהקה שאחזה אותנו בביצים הייתה להקה טובה ולא גרועה.
יו אר גטינג פרסונל היר!
באמת שאני לא מפספסת שום דבר מאוד חשוב שקשור למיקום (הכל כך מאולץ אגב שהפך) היחודי של הביטלס בתרבות המערבית. יכול להיות שאת הסבטקסט של דברי פענחת באופן שונה מזה שאני כיוונתי. פלח השוק שכיוונו אליו הביטלס – או התכווננו אליו מתוקף הנסיבות – היה של ילדות וקצת ילדים היסטרים. התכנים המוסיקלים והמילולים לא היו מחתרתיים אך הם נכנסו לאותה נישה מוסיקלית של צעירים פוחזים והוללים. אותם ילדים היסטרים שסביר להניח צורכים עכשיו מוסיקה של אמה שפלן, ושריל קראו. אוף, זה שוב יוצא מסורבל – אני לא מצליחה להסביר.
אני אנסה, אז…יש מוסיקת מין סטרים ויש מוסיקת מין סטרים. הזרם המרכזי גם הוא מכיל בתוכו אפיקים שונים. בקסטריט בויז, פייב, בריטני ספירז, אוף ספרינג ( אפיק הילדים המאריקאים שבטוחים שהם מורדים), הקרנבריז (איכס).
בפלי ליסט של אותו אחד או אחת שמקשיבים לבקסטריט בויז, יהיה בלתי-אפשרי למצוא את אוף ספרינג ולא לגמרי סביר שזאת שמקשיבה לקרנבריז רכשה את הסינגל הראשון של בריטני. אמנם אז השילוב של רוק מין חופש כבר היה בתודעה של רוב צרכני המוסיקה אך באותה תקופה עדיין החרימו את הרולינג סטונז ומאוחר יותר אסרו את מוריסון.
הדורז נחשבו אז למשהו אפל ומרדני, היום זה די שכיח לשמוע את לייט מי פייר בסופשבוע רגוע.
הילדים שאז רכשו בשקיקה כל תקליט של הביטלז היו אמורים להיות היום אותם אנשים שרוכשים בשקיקה תקליטים של סופרגראס לדוגמה.
אז אולי זה בעצם האנשים עצמם שעוברים תהליך של מרכוז. כן, סביר להניח שכך כזה.
אמנם אביב גפן הוא לא איזה שהוא סוג של קנה מידה למוסיקה מעניינת אבל זו הדוגמה הרשונה שהפציעה במוחי. "עורי עור מולדת אהובה"….אביב גפן.
לא דוגמה טובה במיוחד, לא קצונית מספיק, אבל זו הכוונה.
ולהזכירך שני דברים – בשנות השישים הנפלאות נאסר על הביטלז להכנס להארץ להופיע בשל חשש שישחיתו את הנוער, לא נראה לי שזה היה קורה היום.
ובקשר למקום היחודי של הביטלס בתרבות המערבית, טענתי שהוא נסיבתי ואני עדיין דוגלת בכך, כשהם רק התחילו להקליט באולפן את התקליט הראשון הם עשו מה שעוד לפחות מאה להקות גראג' עשו באותה תקופה, הביטלס יכול להיות גם רנדי, מייקל, אדריאן, וסטיב.
טוב זהו, אני לא מסכימה איתך בכלל.
מין סטרים? זה נשמע מעניין...
ומה עם סליספסטרים?
אה לא, זה ספרים, זה לא קשור לנושא האתר, בניגוד לויכוח מעמיק על מוסיקה…
עוד תיקון בסיסי
כשמדברים על הביטלס חובה להפריד לביטלס מודל 62-65 ולביטלס מודל 65-70. המודל הראשון באמת התנהג כמו להקת פופ ילדותית של ימינו (אולי עם ממוצע איי.קיו. קצת יותר גבוה). המודל הזה באמת יכול היה להיות רנדי, מייקל, אדריאן וסטיב, וגם אני כתבתי מקודם שמזלנו שהביטלס היו להקה טובה, כי באותה מידה הם יכלו להיות להקה גרועה ולזכות לתהילה דומה.
המודל השני עשה מוסיקה כי עניין אותו לעשות מוסיקה מבחינה אומנותית תרבותית. את המודל הזה הייתי מעדיף להקביל לרדיוהד. לגבי הקהל, חלקו התבגר איתם, חלקו נגרר אחריהם, חלקו עזב אותם וחלקו הקטן מאוד הצטרף אליהם רק אז.
אבל אם כל הויכוח שלנו הוא על כך שהכל יחסי ושהזמן עושה את שלו, אז אני מסכים. ואם נרצה להחזיר את הדיון לקולנוע, בואי נעבור לדבר על סרטים של היצ'קוק, שסגנון המשחק בהם מיושן עד גיחוך, ושרד פיש טען כאן פעם במידה מסוימת של צדק שהם מפחידים רק תיאורטיקנים קולנועיים, אבל שעדיין מדובר (לטעמי) ביצירות מופת אלוהיות.
זה נראה כתחילתה של ידידות מופלאה
כמה בלתי אפשרי. אני כמעט, איך נאמר – מסכימה איתך. רק בוריאציה קלה אחת; אותי היצ'קוק גם עדיין מפחיד (וכפי הנראה אינני תיאורטיקנית) בדיוק באותה המידה שהמפרי בוגרט מרגש.
והוא מאוד מרגש.
מאוד.
קטנוניות של 6 בבוקר:
בין אלינור ריגבי לשירו המונומנטלי של ג'ורג' (או שלא, אני מודה שהקטע ההודי של הריסון לא עושה לי את זה רוב הזמן) יש את ג'ון לנון, ממלמל שהוא בסה"כ ישן ומבקש יפה שלא נעיר אותו, אם לא אכפת לנו.
או במילים אחרות:
Love you to *לא* מופיע מיד אחרי Eleanor Rigby.
נכשלת במבחן – מועד ב' מחר ב-6 בבוקר.
עינת
המטוס של ההוא
שעת הציטוטיה, והפעם (פעם ראשונה וכו' – כן כן…אפקט הזלזול של דן ברזל, הא) הסולנית של ג'פרסון אירפליין ( זה נראה כל כך טוב בפונטים עבריים – לא התאפקתי) על לנון מקרתני וחבורתם :
לילה של יום וגו'
ראשית, השקופית עם "ארבעת המופלאים" מעידה פשוט שלא טרחו לאשר את הסרט מחדש, הסתמכו על האישור מהפעם האחרונה שבה הוקרן (שנות השישים…). העובדה שכיום יש תרגום ראוי לשם מעידה, כמובן, שמישהו מהמפיצים קורא את "עין הדג".
שנית, הסרט הזה הוא הכי קרוב שאפשר להגיע היום לביקור בהופעה של החיפושיות. נא לא לפספס את ההזדמנות, למי שאוהב את המוזיקה הישנה יותר שלהם (טרום ימי הסמל פלפל).
אוי-ואבוי.
צר לי לומר שלא הבנתי כלום מהביקורת הנ"ל.
האם באמת מדובר בסרט בעל אמירה פוליטית שניצקלית שכזו או שמדובר בציניות מופרזת של כותב הכתבה.
ומה אם ביקורת אמיתית? כדאי או לא כדאי ללכת. ציפיתי שיהיה לפחות את זה. )-:
מה שכן,
חביב איך שלמקרטני (או מי שזה לא יהיה בתמונה שבדף הראשי) יש בדיוק אותה הבאה כמו למומיה מהקופות שבורות שמתחתיו.
יש בפסקה האחרונה. בקיצור, ללכת.
אוי-ואבוי. באמת שאוי ואבוי.
אתה רוצה להגיד לי שבאמת לא שמעת על הביטלס?
אוף, בטח ששמעתי.
אבל עד כמה שאני נהנה מחוסר היגיון, בשביל השורה האחרונה לא היה צריך לכתוב את כל הכתבה. בהנחה שכולה היתה כתובה בצורה צינית ולא ממש נתנה הסבר על העלילה האמיתית של הסרט.
מה לעשות, אני בנאדם שמתבלבל בקלות.
שפן יקר, משימה
תאר לי את העלילה האמיתית של הסרט "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" על פני משהו שמתפרש על יותר משורה וחצי.
תראה, לא האשמתי אותך.
אבל היה נחמד אם היית מסביר על ההתחלה שמדובר בסרט על הביטלס שהוא (כפי שהבנתי) חידוש של סרט ישן שלהם, במקום לתת לאינטיליגנציה המוטלת בספק של הקורא להשלים את החסר.
דן ברזל, אתה גאון.
מישהו היה צריך לספר לי קודם. ברצינות. מה עם איזו רשימה (מתעדכנת בעת הצורך) של הביקורות הקלאסיות באתר (פלוס לינקים)? דברים שאסור לפספס, כשכותבים מוכשרים מתעלים על עצמם? די לשמור סודות!