במאי: דייויד ייטס
תסריט: סטיבן קלובס
שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון, מייקל גמבון, אלאן ריקמן, ג'ים ברודבנט, טום פלטון
אלו זמנים אפלים. אף אדם, קוסם, מכשפה, מוגל או מונומנט בריטי לא נמצא מחוץ להישג שרביטו של קוסם האופל המכונה הלורד וולדמורט וצבא התומכים שלו, אוכלי המוות. כבר בפתיחת 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מדגים הבמאי, דיוויד ייטס, עד כמה עמוק המשבר שאליו נקלע העולם לאחר חזרתו של קוסם האופל הנורא ביותר, כשאוכלי המוות טסים ברחובותיה של לונדון, משתוללים, ועושים בעיר כבשלהם.
עבור הארי פוטר אין זה מפליא – שנה שלמה הוא בילה בניסיון לשכנע את עולם הקוסמים בדבר חזרתו של וולדמורט לחיים, ועתה עולם הקוסמות הבין את הסכנה שבדבר. בסוף הסרט הקודם התוודע הארי לנבואה שאומרת שהוא וולדמורט לא יוכלו להתקיים שניהם, ושנגזר על אחד מהם להביס את השני, והוא חש מוכן אלי קרב. "אפל יותר, בוגר יותר"? לא בבית ספרנו. פה אין "יותר" – יש רק מציאות מלנכולית ומאיימת.
עם זאת, בבית הספר הוגוורטס אין כמעט רמז למציאות האכזרית – זו נהדפת אל מחוץ לכשפי המגן החזקים שמגינים על חומות בית הספר, ואל הקוסמים שמתחזקים אותם. שנת הלימודים השישית של הארי וחבריו נפתחת, ובתוך כותלי בית הספר הם מנסים לשמור על אווירה טובה ככל האפשר. ניכר בהם שהם התבגרו זה לצד זה ומכירים היטב האחד את השני, על חולשותיהם ומעלותיהם. התלמידים, פעם ילדים והיום כבר נערים ונערות בוגרים, עסוקים בדבר העיקרי שמעניין בני נוער בגילם – רומנטיקה. מבודדים מהעולם שבחוץ, שגרת הלימודים בהוגוורטס מתנהלת כסדרה: תאונות קסומות, ריבים על רקע רומנטי ולימודים מתישים. מדי פעם מופרת השגרה על ידי אסון – קללה שהוטלה על אחת התלמידות ואיש אינו יודע את מקורה, חפץ קסום ומסוכן שמסתנן אל תוך בית הספר – ואלו מזכירים לתלמידים, וגם לנו הצופים, שהאופל ממתין שם בחוץ, ושעוד נצטרך להתמודד איתו.
גם אלבוס דמבלדור יודע את זה, ובכוונתו להכין את הארי לקרב שעוד יבוא בצורה הטובה ביותר. כדי לעשות זאת, דמבלדור לוקח את הארי למסע אל תוך הזיכרונות, חלקם שלו וחלקם של אחרים, על מנת להכיר טוב יותר את טום רידל, הילד שיגדל להיות וולדמורט. הארי נשאב אחורה אל סצינות מילדותו של וולדמורט ומזמן לימודיו בהוגוורטס, ומתוודע לקשר בינו לבין דמבלדור. דמבלדור מקווה שהארי ילמד להבין את מה שמניע את אויבו – ואולי כך יוכל להביס אותו.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' הוא סרט עמוס מאוד, שמנסה לרקוד על כל החתונות ולהראות כמה שיותר אספקטים מעולמו של הארי פוטר. לפעמים הדחיסות הזו עובדת היטב – סצינה רודפת סצינה ואלו מעבירות היטב את תחושת הבהילות והלחץ שבה נתונים כל יושבי העולם נוכח הסכנה. הדחיסות הזו גם משרתת את אופי החיים בבית הספר. בסרטים הקודמים בסדרה, מאפיניה של שנת הלימודים בבית הספר כמעט שלא באו לידי ביטוי, ואילו ב'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מתקבלת תחושה טובה יותר של החיים בפנימיה קסומה, המהווה גם סיר לחץ חברתי ולימודי. ברגעים אחרים הדחיסות של הסרט פוגמת בו, ולא פעם מצאתי את עצמי מצטערת שלא הקדישו לסצינה כזו או אחרת – למשל העימות בין הארי לדראקו מאלפוי ברכבת להוגוורטס – זמן רב יותר לבניית המתח העצור בדמויות, לפני שהיא מסתיימת.
לא מעט זמן בסרט מוקדש למסע אל תוך הזיכרונות. כשהארי פוטר מכניס את ראשו לתוך ההגיגית, העבר מתגשם בתוכה כמו כתמי דיו במים – רגע אחד העולם אינו כולל דבר פרט לעשן וערפל שלובשים צורה, וברגע הבא הזכרון מתגשם והופך חי ומוחשי. האפקטים האלה, בצבעי שחור ואפור, נראים נהדר, משרתים היטב את העלילה הקודרת וגם העובדה שהזכרונות עצמם לא מאושרים במיוחד תורמת.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מצטיין במיוחד בשני תחומים: הומור ושחקנים מצוינים. זה לא שספרי הארי פוטר לא מצחיקים, אבל 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' הוא סרט מצחיק מאוד, כמעט לכל אורכו (והוא ארוך למדי). ההפוגות הקומיות עשויות ברובן בחן, לדוגמה סצינה בספריה בה הארי נשבה בקסם הסלבריטאיות שלו עצמו והרמיוני הנרגזת חובטת בו. מעבר לכך, ההפוגות הקומיות מספקות מרווח נשימה בדחיסות המלנכולית ששורה על הסרט כולו, והופכות את העולם של הארי פוטר לעולם שאנשים חיים בו באמת, עם בדיחות פרטיות וסיטואציות משעשעות מהחיים. אלו כוללות בעיקר את התחבטויות גיל ההתבגרות – הצורך הנואש להפטר מדייט מעצבן, או נסיונות ההתחמקות כדי שלא לשתות שיקוי אהבה (וההדגמה מה קורה למי שכן נופל בפח).
נקודת חוזק אחרת היא צוות השחקנים שמופיעים בסרט. גולת הכותרת הוא, כמובן, אלן ריקמן, כפרופסור סנייפ, שכל מילה שהוא מוציא מהפה חותכת באופן מוחשי מאד בבשר החי. גם רופרט גרינט, כרון וויזלי, מצחיק: אמנם הוא תמיד תואר כדמות הליצנית של הסרטים, אבל 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מספק לו זמן מסך רב יותר, ואיתו גם אופי. שאר השחקנים השתפרו אף הם, ואמה ווטסון אף למדה שהיא לא חייבת לשחק עם הגבות שלה כדי לשכנע.
כל אלה מגובים על ידי צילום נהדר ופסקול נפלא, שלוקח חלק פעיל ביצירת האווירה של הסרט. לטעמי, הפסקול לא נשאר רק כמוזיקת רקע, אלא תרם באופן ממשי לבניית האווירה, וסיפק ערך מוסף. כך, לדוגמה, הגם שידעתי כיצד אמורה להסתיים סצינה בה יוצאים דמבלדור והארי למסע אל תוך מערה בלב ים, הרי שהמוזיקה המאיימת והחידתית הותירה אותי מתוחה על הכיסא.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מזכיר בסגנון שלו את קודמו בסדרה, 'הארי פוטר ומסדר עוף החול', אבל הוא פשוט יותר ממנו, ארוך יותר, גדול יותר, אפל יותר. מי שנהנה מהסגנון של הסרט הקודם, שגם אותו ביים דייויד ייטס, יקבל פה עוד ממה שהוא אוהב – דמויות אנושיות מאוד, עיצוב אומנותי מרשים והרבה מקוריות והומור שלא היו בספר. מי שסבל כבר בסרט הקודם, התרעם על חוסר דיוק, על יותר מדי הומור ועל אובדן סצינות מפתח (לטעמו), יגלה שייטס לא השתנה. עם זאת, ההומור והחיו?ת מציירים לראשונה את העולם של סרטי הארי פוטר כעולם שלם – עולם שרק עכשיו נעשה מובן מדוע אנשים ילחמו, ואף ימותו על מנת להציל אותו.
נהדר
סרט פשוט נהדר
אוסיף ואומר
שגם הביקורת מצויינת, ומעבירה גם חלק מהתחושות שלי על הסרט. מה שהכי יפה בו זה השילוב בין האפלה הכבדה והקומדיה
צ''ל ''כמעט שלא באו לידי ביטוי''
אחד הדברים שהפריעו לי בסרט הקודם
הוא ביזבוז סצינות חזקות. גולת הכותרת של הספר הייתה הקרב בין דמבלדור לוולדמורט, וכ"כ התעצבנתי מהביצוע של ייטס בקטע מלא הפוטנציאל הזה.
נקווה שהפעם זה יותר טוב.
זה לא
גם הסרט הזה הוא די אנטי-קליימטי ואין בו למעשה סצינות פעולה.
זה לא
גם בספר, למיטב זכרוני, אין ממש כאלו (בטח שלא "כיפיים" כמו בסוף הספר החמישי – המעט שיש הוא הרבה יותר מטריד ומבעית).
אין הרבה מה להשוות בין הסרט הקודם (החמישי) לסרט החדש.
בסרט הקודם לא ידעתי מה לעשות בזמן הצפייה בקולנוע – הגוף שלי רצה להקיא ולעומת זאת מוחי ביקש פשוט לישון. הסרט החמישי היה פשוט משעמם, מאוד מאכזב בבחירותיו האמנותיות ומאוד מאכזב מרוב הבחינות האחרות. אף פעם בחיי נרדמתי במהלך אמצע סרט בקולנוע, אבל ב"הארי פוטר ומסדר עוף החול" זה כמעט כמעט קרה.
לעומת זאת, הסרט השישי היה שיפור ניכר מהסרט הקודם. אווירת האפלות בחצי השעה הראשונה של הסרט הייתה ללא ספק הקודרת ביותר בסדרת הארי פוטר מאז "האסיר מאזקבאן". פשוט בנייה *נבונה* של מתח, אין מה להוסיף.
אח"כ גיליתי להפתעתי שלמרות כל האווירה המלחיצה, אווירת ה"צחוקיידה" שהתחילה בסרט הקודם, ממשיכה גם בסרט הזה. בהתחלה חששתי ונרתעתי מעט – את הסרט הקודם שנאתי מבחינה זאת היות והספר היה מאוד אפל וממש לא בכיוון הבדיחות המטופשות. אבל אחרי כמה זמן, התרגלתי. זה לא ש"הנסיך חצוי הדם" הוא סרט מצחיק במיוחד, זה פשוט שכמות הבדיחות שנזרקות לאוויר כאן הוא כמעט בלתי נתפס. לרגע חשבתי שאני בקומדיית נעורים לא רעה. חלק מהבדיחות תופסות, וחלק לא ממש. אבל בסופו של דבר בטוח שתצחקו בכמה מהן. בדיחות עשויות בחן ובכישרון, לא בדיחות ילדותיות ולא מצחיקות כמו בסרט הקודם בסדרה.
האפקטים גם השתפרו. בסרט הקודם הם הגיעו לשיא השפל של הסדרה. מחריד כמה שהן נראו ממוחשבות. הפעם לא "התקמצנו" כמו סרט הקודם (200 מיליון דולר התקציב של הסרט, לעומת 150 של הקודם) והתוצאות נראות לעין. יש מצב למועמדות לאוסקר.
מכאן והלאה
מעבר לזה, התאכזבתי מעט שוויתרו על חלקים לא קטנים ברקע של וולדמורט הצעיר. אבל זה כלום של אכזבה לעומת הקרב בסוף הסרט. זהו זה? זה היה הכל? איפה כל הפצועים? איפה הקרבות שהתרחשו בין תלמידי בית הספר לאוכלי המוות אשר תוארו בספר? הסוף הכי לא "אפי" של הסדרה. מאכזב. וגם חבל נורא, כי דווקא סצינת המערה הייתה עשויה היטב.
בקיצור, למרות מספר לא מבוטל של חסרונות, יש בהחלט השתפרות. אולי סרט ה"פ הכי טוב מאז השלישי, הייתי מעז להגיד. מאחד שבלשון המעטה לא חיבבתי את הסרט הקודם בסדרה, אני בהחלט יכול לאמר שנהניתי מהסרט החדש. ושיש תקווה גדולה לסרטים הבאים. כמובן שהידיעה שיש מצב שג'ון וויליאמס יחזור להלחין גם תורמת להגדלת התקוות (עם כל הכבוד, הפסקול של "הנסיך חצוי-הדם" היה נחמד ומתאים, אבל לא יותר מזה. לא מתקרב לקרסוליים של וויליאמס). עכשיו אם רק קוארון היה חוזר לביים.. נו טוב, אצטרך לחיות עם זה.
בעיקר כי הוא בן 30 אני חושב.
בעיקר כי הוא בן 30 אני חושב.
אני לא יודעת בן כמה השחקן, אבל בחדר הסודות הוא נראה בהחלט בן 16, ואין שום דבר שקצת מייק אפ לא יכול לתקן. במיוחד שוולדמורט אמור בגיל הזה להראות די מבוגר.
בהחלט מסכים עם כל מילה!
סרט מעולה.
לא יודע מה איתכם, אני בא לסרט שמבוסס על חומר מקורי כלשהו בציפיה לראות עיבוד שגם יכניס משהו משל עצמו וימצא את האיזון בין היצמדות למקור ולבין אווירה משל עצמו. אני לא רוצה לראות עיבוד מדויק במאה אחוז, כי זה משעמם. את הספר כבר קראתי, תודה.
ובזה כל סרטי הארי פוטר מצליחים מאז השלישי. פשוט תענוג של סדרת סרטים. אווירה אפילה ומלנכולית, פס קול מעולה (חוץ מהחמישי שהיה לא משהו האמת), הומור, שחקנים טובים, מתח, עיצוב אומנותי קסום. יש פה הכל.
נקודות חזקות הן ללא ספק האווירה האפילה אך גם ההומור והעומק שנתנו לדמויות הראשיות ולעולם שבו הם נמצאים.
הצילום והעיצוב האומנותי, כל מה שקשור לצד הטכני פשוט מצוין ואסתטי.
פס הקול מעולה לחלוטין, הכי טוב מאז הסרט השלישי והוא מאד ברטוני לדעתי. כאילו שדני אלפמן בעצמו הלחין אותו. זה הורגש במיוחד בקטע הפתיחה ובקטע שבו הארי ודמבלדור מגיעים למערה.
נקודות חלשות הן שלא הקדישו מספיק זמן להצגת הזכרונות. היה מעט מדי מסנייפ ומוולדמורט. וכמו שמישהו אמר כבר מקודם, זה היה מאד חיוני לסרט הבא.
עוד דבר שהציק לי הוא האנטי קליימקס. בספר סצינת האקשן האחרונה היתה מטורפת למדי ואילו בסרט היא הפכה לסצינת מרדף בשקל.
בכללי, ללא ספק הסרט הכי טוב מאז השלישי. בהחלט שווה ללכת לראות.
סרט מעולה.
מסכים. אחים שלי היו איתי בהקרנה והיו מאוד מבואסים מהשינויים בעלילה אבל אני שמחתי, כי רואים שהבמאי מביא משהו מעצמו, ולא נצמד לעלילת הספר. מה שהיה מאוד חסר הוא הקרב בסוף,
היו יכולים להוריד מה שעשו בבית הוויזלים ולשים עוד כה דקות קרב בהוגוורטס
בסדר, שכנעתם אותי
שזה לא כל כך נורא.
אבל עדיין אני בטוחה שזה לא מה שהארי הספרותי היה עושה.
יש קסמים זמניים וקסמים מתמשכים
זה בא ממך או מרולינג?
חצי מרולינג, חצי מהיגיון פשוט.
היגיון פשוט ונפלא!
זה בדיוק מה שחשבתי, פשוט לא הצלחתי לנסח את זה ברור כמוך
הנביא היומי, בעיקר
יופי, לרגע חשבתי שהמגה-זיכרון שלך מכה שנית.
"עוד מישהו שאנחנו מכירים מת?"
הא!
(:
באמת רון היה הרבה פחות ציני ומרושע מהרגיל בסרט הזה.
ומה את מרפרפת על ספרים?
לכי ללמוד!
אז זהו, מסתבר שבספר השישי הזיכרון שלי יצא לחופשה
וטוב שכך!
יש מצב שזה תרם לסיבות בגללן הסרט היה נחמד בעיניי
כן, בספר עדיין יש רגעים שרון חסר טקט ומרושע, אבל בסרט הוא יוצא יותר טוב.
את יודעת, כשאני חושבת על זה, נראה לי שבמהלך הסרט היה לי קראש קצר מועד על רון…
אני לא יכולה יותר ללמוד! והחלק העצוב זה שיש לי עוד המווון חומר! טוב נו, בקרוב אצלך.
חותם על כל מה שכתבת.
פשוט נהדר!
לגבי הרומנטיקה בסרט
ובכלל כל האווירה הכללית של אוניברסיטת אוקספורד, אהה סליחה.. בית ספר לקוסמים הוגוורטס – לדעתי פה מגיע צל"ש לבמאי שניסה, והצליח, לשחזר את האווירה הכל כך מיוחדת בספר.
הרי הסיבה שכל הספרים האחרונים הם בממוצע 800 עמודים היא לא בגלל שיש התפתחויות כל שני עמודים, אלא בגלל שJKR מקפידה לתאר את עולם הקוסמים בצורה מפורטת. כל הסצינות ברכבת, עם הסוכריות בטעמים, עם כל משפחת וויזלי, הרכילות, הבדיחות הפנימיות בין הארי רון והרמיוני, הן לא רק אתנחתות קומיות בעיניי, אלא חלק אינטגרלי ואחת הסיבות לכך שהסדרה הזו כל כך הצליחה.
בגלל זה מאוד הערכתי את הבמאי, שהקדיש זמן גם לסצינות ברכבת וגם לאווירה של הבית ספר שדי הזכירה לי אווירת קולג' מצוי (בצורה טובה).
כל המשולש הארי – הרמיוני – רון, היה מצוין, ולשם שינוי הרגיש כאילו הם באמת התגבשו ולא רק שותפים לכיתה.
בכלל המשחק היה טוב מאוד, אפילו החוליה החלשה לטעמי רדקליף, וכפי שאמרו הצילום והפסקול היו פשוט מצויינים.
אם הסרט היה קצת פחות ארוך הייתי אומר שהוא מצוין, אבל בהתחשב בעובדה שהוא מבוסס על ספר ארוך, שכל קיצור ממנו ילווה בטענות על חילול הקודש הוא עומד בצורה מרשימה למדי במשימה.
ללא ספק הסרט הטוב ביותר בסדרה לטעמי.
הטוב, הרע והמכוער
מסכימה עם כל מילה שכתבת כאן.
סרט טוב
עוד מוקדם מכדי שאומר אם הוא הטוב בסדרה, או שני לאסיר מאזקבאן, אבל הוא בהחלט עיבוד מצוין. את "מסדר הפניקס" דווקא לא אהבתי. חשבתי שהוא מסורבל, משעמם, עמוס בפרטים שנותרים ללא הסבר וחסר קצב באופן מזוויע. "הנסיך חצוי הדם" מכפר מבחינתי על הבעיות של קודמו ודיוויד ייטס הרוויח אצלי הרבה קרדיט והעלה לי את הציפיות לקראת שני הסרטים האחרונים. שני הדברים שהכי שדרגו מבחינתי את הסרט הם:
1. הרבה יותר דגש על הצד החזותי, לפעמים בלי שום דיאלוג, שהופך את הסרט מאוסף של התרחשויות תלושות ופרטי מידע שנזרקים לאויר, ליצירה עקבית ומלאה בהרבה ממסדר הפניקס. אהבתי את הסצנה בחדר המדרגות של הוויזלים ואת הסצנות האילמות של דראקו וארון הקסמים. המרוויח העיקרי מכך הוא רופרט גרינט שמתגלה כשחקן פיזי נפלא, אחרי שלא התלהבתי ממנו בסרטים הקודמים.
2. הכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם ברונו דלבונל. הצילום פשוט מרהיב וסוף סוף נעשה שימוש אמיתי בתאורה הלא חשמלית של הוגוורטס. דלבונל הוא אולי האחראי הגדול ביותר לשמירה על אווירה יחודית לכל אורך הסרט.
עכשיו
(אפילו סנל"ל)
אין לי תלונות על השינויים בסוף. סצנת הקרב והלוויה הן בומבסטיות ומאפילות על האוירה המלנכולית שהבמאי מבקש לייצר. גם בספר, שני הקטעים האלה הפריעו לי וחשדתי שהם לא ישתלבו טוב על המסך. לגבי אי ההתערבות של הארי מול אוכלי המוות, ציינו את זה לפני. ככה מוצג הציות העיוור של הארי לדמבלדור וגם עימות עם הדילמה לגבי אופיו האמיתי של סנייפ. בספר, דברים אלה מובאים בתאורים ממושכים יותר מפעם אחת. בסרט, אין מקום לכל העולם הפנימי של הארי ושיתוקו מתחת לגלימת ההעלמות פשוט לא מצטלם טוב.
אם את אומרת.
לא רואה איך הזכרונות של וולדמורט משתלבים בשביעי, אבל נצטרך לחכות ולראות..
לגבי ההשתוללות של בלטריקס אני מסכים איתך.
מאוד לא אמין שהיא מפוצצת דברים באולם הגדול ואף מורה לא עושה כלום.
לא ממש הפריע לי שאין קרב, אבל על הסצינה הזו הייתי מוותר, כלומר אם הם היו בורחים בדיסקרטיות ישר אחרי הרצח, זה היה מתסספנד לי הרבה יותר טוב.
זה שהוא בריון שצפיק הנאה מפגיעה בחסרי הישע?
אין ויכוח – אם כי שים לב שגם בסרט הראשון הוא לא חוטף את הכדור מידיו של נוויל, אלא רק אחרי שנוויל כבר נלקח למרפאה -זה שהוא אלים? לא במיוחד.
מעתה והלאה.
הוא מגלה שהארי ריגל אחריו, ובנוסף אתה צריך לזכור (ונדמה לי שאת זה לא הראו בסרט, וחבל) שהקרב במשרד הקסמים מוביל לדרדור גדול מאוד במעמדו של אבא של דראקו (ובמעורפל גם זכור לי שגם לכליאתו באזקבן, אבל אני לא יכולה להתחייב על זה). כך שהחבטות בהארי הן תוצאה של זעם. ובכלל, דראקו הוא יותר בריון של מילים גדולות ושני בריוני עזר שעושים את העבודה בשבילו. הוא כמעט אף פעם לא מתלכלך.
אכן נכלא באזקבאן
בהמשך לתגובה הקודמת שלי -
אנא שימי לב לכתבה הזו:
http://reshet.ynet.co.il/7469.aspx
שהתפרסמה בנובמבר 2008, ובה החברים והמשפחה של דרור אלפרון מדברים על כמה שהוא ילד טוב, כמה שהוא עזר לאחים שלו, ואיך שהתקשורת סתם סימנה אותו.
במארס 2009 התפרסמה הכתבה הבאה:
http://www.mako.co.il/news-law/legal/Article-75557a37b7b5021004.htm
האם לדעתך גם דרור אלפרון הוא "דמות מורכבת והרבה יותר אפורה", ולא אדם אלים שהורשע בבית משפט בכך שניסה לסחוט כסף מאנשים?
אבל, מכנסי העור כה מתאימים לו
ואני מפנה אותך
לפסקה הראשונה בתגובה הקודמת שלי.
כל הפתיל הזה התחיל
ואני מצטט, מזה שאמרת שדראקו "הוא אכן אינו אלים ובטח שלא סדיסט". ההגדרה של סאדיסט היא מישהו שנהנה מכך שנגרם כאב לאחרים. כרגע ציינתי שתי דוגמאות שמוכיחות מפורשות שזה *בדיוק* מה שדראקו נהנה ממנו – בשתי סיטואציות נפרדות לחלוטין, שבהן לא היה עליו שום איום ולא הייתה הצדקה אובייקטיבית להפעלת אלימות, וודאי שלא להנאה ממנה.
אם אחרי זה את מתעקשת לדבוק בטענה שהוא לא באמת אלים או סאדיסט, אני יכול רק לאחל לך שלא תיתקלי בטיפוסים "לא אלימים ולא סאדיסטים" כאלה בחיים האמיתיים.
כן, מי שבוחר לעצמו נקודה נוחה לצפות בעינויים הוא ודאי לא סדיסט
לפני שאני פורש סופית מהויכוח הזה, הנה מה שפרשנית די נחשבת לענייני הארי פוטר, בחורה בשם ג'יי קיי רולינג, אמרה על דראקו מאלפוי:
He is the bully of the most refined type in that unlike Dudley, Harrys cousin who is a physical bully, but really not bright enough to access all of your weak points. Draco is, um, hes a snob. Hes a bigot and hes a bully, and as I say, in the most refined sense, he knows exactly what will hurt people
לקוח מתוך:
http://www.sugarquill.net/forum/index.php?act=ST&f=6&t=2073
אני לא בטוחה שבריון וסדיסט זה אותו דבר
אני מסכימה איתך בגדול, אבל איכשהו לקרוא לדראקו סדיסט מרגיש לי חזק מדי.
בריון, לעומת זאת, נשמע הרבה יותר טוב :)
אוקיי, שיהיה ''בריון אלים ופחדן עם נטייה לסאדיזם קל עד בינוני''.
אני תמיד מוכן לפשרות.
נסגור על ''בריון אלים ופחדן''?
זה מה שהוצע לפני כמה תגובות, וזה תואם את הדעה של רולינג שאתה הבאת.
קניתי!
אני לא רוצה לפתוח את הדיון מחדש, אבל bully = סדיסט.
"בריון" מרמז על מישהו אלים, אבל bully כבר מרמז על מישהו שנהנה להכאיב.
אני לא רוצה לפתוח את הדיון מחדש, אבל bully = סדיסט.
אפשר לומר שיש השקה, אבל שוויון?
שוויון כמעט מוחלט.
ראשית – אני מתנצל, בגרסה שלי של אוקספורד לא הופיע הפירוש שלך.
שנית – יש השקה. בריון רודף ומפחיד את החלשים, וייתכן שאף נהנה מזה, ובמרדף או ההפחדה יש כאב, אבל אי אפשר להכניס את הסימן = באמצע.
בריון לא נהנה מלגרום כאב פר-סה. הוא נהנה ממה שהוא עושה למי שחלש, הוא אף יכול להיות גם אכזר יותר או פחות, אבל הוא עדיין בריון, וההגדרה שלו מוגבלת. אני רואה בריון נותן בעיטה לבחור חלש, אבל אלא אם הוא סדיסט, אני לא רואה אותו יושב ליד סד העינויים של אסיר פוליטי.
ההגדרה של סדיסט אינה משהו כ"כ מוגבל – גם אני יכול להנות מלהכאיב לאנשים מסויימים בסיטואציות נדירות, זה לא הופך אותי לסדיסט. אני רואה את ההגדרה של סדיסט בתור משהו חוצה הסתייגויות ותנאים – הסדיסט נהנה לגרום כאב. תמיד, לכולם, כמה שיותר. בעולם של הארי פוטר זה קל – למזלנו, יש קללה שמסמנת אותם – לכן בלאטריקס היא סדיסטית.
זאת אבחנה מצוינת (שאכן חמקה ממני), תודה.
אבל מצד שני, זה אומר שכל בריון הוא סדיסט, אבל לא כל סדיסט הוא בריון, נכון? בהקשר הנוכחי, כיוון שדראקו הוא בריון, הרי שבהכרח הוא גם סדיסט.
(אגב, אני חושב שהדגש שלך על כאב פיזי אינו העניין: סדיסט נהנה מסבל של אחרים; הוא בהחלט לא חייב להיות פיזי).
יחד עם זאת, בקריאה שניה של ההודעה שלך, אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. ממה בדיוק בריון נהנה אם לא מלגרום סבל? במלים אחרות, מה זה הדבר הזה שהוא עושה למי שחלש ושגורם לו הנאה?
זאת אבחנה מצוינת (שאכן חמקה ממני), תודה.
אני אנסה להבהיר מחדש את הנקודה שלי. בריון נהנה לרדוף או להפחיד את החלש ובכך לגרום להם סבל. יש אנשים שגם אני אהנה לגרום להם סבל. יש אנשים שרוצים שנסראללה יסבול – ועדיף כמה שיותר.
אבל המונח של "סדיסט" הוא יותר מידי "גורף" בשבילי. סדיסט הוא מישהו שיכול להנות מסבל – נקודה. מי שנהנה לגרום לקצת סבל לחלק מהאנשים אינו "סדיסט" (אני משוכנע שהבריון הגנרי, זה שמתעלל בחנון הגנרי, אינו מעוניין לענות אותו בשלל הכלים שב- London Dungeon). אני לא מוכן לקבל את ה"סדיזם-לייט" של הבריונים. ההסתיגויות על ההתנהגות של הבריון הופכות את ההבדל בינו לסדיסט למהותי.
הסדיסט הוא זה ש"אוהב לגרום סבל". ההגדרה הזו חסרת קונטקסט, וחסרת הסתייגויות, וכ"כ רחבה וגורפת – וזה מה שיוצר את הדיכוטומיה בינן.
אתה יכול, כמובן, להגיד שדראקו הוא מעין "סדיסט-דיאט" כזה, אבל עדיין לדעתי ההסתייגויות וההגבלות מעקרות את המושג סדיזם מתוכנו לחלוטין, והופכות אותו ל"לא-סדיזם".
לא, סליחה, אני עדיין לא מבין.
בריון הוא מי שנהנה לגרום סבל לחלשים ממנו. הוא לא רוצה להעניש אותם – אין כאן שאלה של צדק – ולכן האנלוגיות שלך לא רלוונטיות.
בריון הוא בריון, בהגדרה, כי הוא נהנה לגרום לאחרים להרגשה רעה. הוא זן מסוים של סדיסט – לא סדיסט-דיאט, פשוט תת-קבוצה.
אני עדיין לא מבין מה אתה טוען שהם המניעים של הבריון חוץ מגרימת סבל. אם אין מניעים אחרים, אחרי הכל, הוא סדיסט – ועל זה כל הדיון.
תוכל לנסות ולהבהיר שוב?
לא, סליחה, אני עדיין לא מבין.
זו לא היתה ממש אנלוגיה – יותר מטרה להראות שלפעמים גם אנשים נורמטיביים רוצים שיגרם לאחר סבל – מסיבותם שלהם (במקרה זה, צדק).
אני אומר (ואתה לא חייב להסכים, כמובן) שבריון אמנם נהנה לגרום לאחרים תחושה רעה, אבל עם הסתייגויות – רק לחלק מצומצם של האחרים, וגם התחושה הרעה מסוייגת, לא יותר מידי רעה, אולי קצת כאב, אולי קצת השפלה, אבל לא לנסר את אבריהם בעודם חיים למשל. ההבדל הזה – הוא זה שהפריע לי כאשר כתבת בריון = סדיסט.
הנה, עכשיו כתבת – תת קבוצה. תת קבוצה זה לא =. זה ⊃.
ואפשר אפילו לתת דוגמא מהספרים
אם זה לא היה מובן
הדוגמא שנתתי באה לחזק את דבריך (על כך שבסיטואציות מוסוימות גם אנשים נורמטיבים נהנים או רוצים לגרום סבל).
והקללה לא הצליחה במקרה הזה אבל כן במקרה אחר.
בסדר גמור, אבל עדיין:
אם בריונים הם תת-קבוצה של סדיסטים, הרי שכל בריון סדיסט (ולא כל סדיסט הוא בריון).
אני מסכים שזה מסויג יותר וגורף פחות.
בסדר גמור, אבל עדיין:
"מסויג יותר וגורף פחות" מקובל עלי
אני חושב שחלק מהבריונים נהנים משליטה באחרים.
הם לא מכים (רק) כי הם נהנים להכאיב, הם מכים כי הם נהנים לשלוט במוכה ולגרום לו לעשות דברים בשבילם. מאחר שהם נהנים לשלוט, יוצא שהם גם נהנים להכות, אבל הם לא אנשים שנהנים מאלימות לשם אלימות. אולי גם אדם כזה אפשר להגדיר כסאדיסט, אבל ברמה נמוכה יותר מהסאדיסט שמעוניין באלימות נטו ללא סיבה.
אוקיי, יש משהו בדברייך, ועדיין...
לא חשבתי שסדיזם מוגדר גם כהנאה מהתעללות שאינה פיזית, ואני רואה שאתה צודק.
עדיין, צריך להפריד בין מקרים שונים מבחינת דרגת החומרה שלהם. אם נלך על דוגמאות מהארי פוטר- דראקו מאלפוי, בלטריקס לייסטריינג', ודאדלי דרסלי.
כל אחד מהם מתעלל באנשים אחרים במהלך הסדרה, וכל אחד מהם נהנה מכך. למרות זאת, אני לא חושבת שנכון להגדיר את שלושתם כסדיסטים. בלטריקס לדוגמה, בהחלט לא שפויה, ומאופיינת כסדיסטית לכל דבר. דראקו ודאדלי משתמשים בכוח פיזי כדי לשלוט ולאיים על חלשים מהם, אך לדעתי אינם סדיסטים. הם בריונים (האחד עם שכל והשני בלעדיו), ואפשר להגיד שיש להם מרכיב סדיסטי באופי, אבל הם לא אנשים סדיסטים.
בגילאים צעירים, ילדים רבים מתעללים בחברים לכיתה / בשכנים / באחים קטנים / בחיות. לא מדובר באנשים סדיסטים, במיוחד עקב העובדה שההתנהגות הזו נעלמת עם הזמן. סדיזם הוא בעיה נפשית, שלא נעלמת מעצמה. רק לאחר טיפול פסיכולוגי מקיף, אפשר (אם בכלל) לפתור כזו בעיה.
מהסיבות האלה יש להבדיל בין מרכיב סדיסטי באופיו של אדם (שבו הוא שולט בבגרותו), לבין להגדיר אדם כסדיסט.
יש גם משהו בדבריך, אבל את נותנת להם להשתחרר מאחריות קצת בקלות.
ראשית, לא מדובר בילדים, אלא בנערים. שנית, מדובר בדפוס התנהגות מתמשך. שלישית, בהגדרה, בריון הוא סדיסט – זה מה שעושה אותו בריון – אם כי, בהחלט, סדיסט בדרגה חמורה פחות מבלטריקס (לדוגמה).
אני לא אומר שמאפיין האישיות המשמעותי ביותר של דראקו הוא היותו סדיסט. זה לא הדבר היחיד המגדיר אותו בספרים. אבל זה בהחלט שם.
נכון, יש לי אמפתיה לדראקו, והיא משפיעה לי קצת על ההגיון
אני מודה ומתוודה- אני די מחבבת את דראקו. ואחרי מחשבה הבנתי שאתה צודק בזה שאני מוותרת לו קצת. כמו שעכרור השלולית אמר במקום אחר בדיון, אם הייתי שומעת בחדשות על מישהו שעשה את אותם הדברים- לא היה לי ספק שמדובר בפושע חולני שנהנה מאלימות.
מה לעשות, כשמלווים דמות במשך שבע שנים ומתבגרים איתה, מפתחים כלפיה חיבה. אני יודעת שהמעשים שלו פסולים, אבל אני שופטת אותו פחות בחומרה כי אני יודעת מה המניעים שלו ומה הנקודות החיוביות באופיו.
לכן מפריעה לי המילה סדיסט בהקשר לדראקו, והרבה יותר נוח לי עם המילה בריון. אבל אני מודה שמבחינה הגיונית ולפי ההגדרה היבשה, הוא אכן בעל מאפיין סדיסט באישיותו.
נכון!
ממש ניסחת מילה במילה את הדעה שלי עליו.
אויש, נו באמת
אני מכירה את הציטוט הזה, ואני יודעת טוב מאוד מה דעתה של רולינג עליו.
הוא סנוב, הוא יהיר ומפונק, הוא בריון… אבל סדיזם?! מה הקשר?
נראה לי פשוט שאתה רואה את הדמות של דראקו בצורה שטחית מאוד, ולא מבין את המניעים מאחורי ההתנהגות שלו, והמניעים הם מה שקובע.
הוא מקנא בהארי על תשומת הלב לה הוא זוכה, על אהדת המורים והתלמידים, ועל העובדה שזכה בצמד חברים נאמנים. ניתן לנחש שהוא גם לא שכח איך הארי דחה את הצעת החברות שלו ביום הראשון ללימודים, ואני לא חושבת שהוא התמודד קודם לכן עם דחייה.
הרמיוני – הוא לא מוכן לסלוח לה על כך שהיא התלמידה הטובה ביותר בשכבה, לאחר שכל חייו חונך להאמין שילידי מוגלגים הם נחותים ואף לא ראויים ללמוד קסמים.
הוויזלים והאגריד – יש כאן שוב דעות קדומות נגד "פשוטי העם" ו"משרתים", במיוחד ששתי המשפחות הן אויבות בנפש.
נגד כל אלה הוא מפעיל אמצעי של מעין לוחמה פסיכולוגית, כי יש לו כישרון למילים, אין מה לעשות, וזה בא מהתנשאות ואגו שברירי מאוד (במיוחד לאור הדרישות הגבוהות של אביו).
אני לא באה להצדיק את ההתנהגות שלו, רק להסביר את המניעים, שהם אולי פסולים, אבל אין כל קשר בינם לבין סאדיזם.
אוקיי, נראה לי ששנינו אמרנו כל מה שהיה לנו להגיד בנושא
(ועשינו את זה 5 פעמים), אז אני פורש מהויכוח, ועכשיו באמת.
4. הוא נראה מצוין במכנסי עור.
כמובן, איך שכחתי!
וזהו הטיעון המנצח והמוחץ, דראקו שולתתת!!!1
בלי לחזור בי מהתוכן של מה שאמרתי,
אני מצטער אם הצורה שניסחתי את התגובות שלי הייתה לא ראויה בעינייך.
לא הייתה כוונה לפגוע אלא רק לנסות להבין את שורש הדעה שלך (ולהבהיר מה מטריד אותי בה), ואם את חושבת שהתבטאתי בצורה לא הוגנת או אישית-שלא-לצורך, שוב, אני מצטער.
זאת בדיוק הנקודה
עד הספר / סרט השישי האלימות לא הופנתה כלפי דראקו. הוא משתנה רק כאשר הוא חווה על עצמו איומים מהסוג שהוא נקט עד אז בעצמו (אם כי בוודאי בדרגה גבוה יותר). רק אז הוא מבין את המשמעות של התנהגות כזו – אבל עבורו זה מאוחר מדי; הוא כבר לא יכול לברוח מהמעגל אליו הוא, כנראה, די שמח להיכנס.
אבל העיקר שגם את אומרת שהוא משתנה
כלומר, גם את יודעת שהוא כן אדם סדיסט ואלים שנהנה מגרימת סבל לאחרים, אבל שהוא בסוף מצליח לראות את האור וזוכה לגאולה.
אבל העיקר שגם את אומרת שהוא משתנה
רואה את האור וזוכה לגאולה? לא הגזמת קצת? אני חושבת שהוא מבין שהוא טעה, אבל אפילו מה שקורה לו בספר השביעי לא הופך אותו לצדיק (אם כי כנראה לאדם יותר טוב)
סרט מצויין
וזה לא משהו שאני בתור חובב מושבע של הספרים (ולא יותר מזה, חשוב לציין ><) נוהג לומר על הסרטים. לסרט הזה נכנסתי ואמרתי לעצמי "יובל, תתאפס על עצמך! אל תחשוב כל הזמן רק על איך הסרט בהשוואה לספר, זה כל פעם מחדש הורס לך את החוויה וכל פעם מחדש אתה נהנה יותר דווקא מהצפייה השנייה, שזה דבר די מדכא". ואז הקשבתי לעצמי ומאוד נהניתי מהסרט, השתדלתי שלא לחשוב הרבה על מה הולך לקרות הלאה לפי מה שאני יודע אלא פשוט לזרום עם הסצינות, ואני חושב שזה באמת כיף אחד גדול.
לעומת הפרקים הקודמים בסדרה, בהם הייתה הרגשה של ערימות של מידע שנזרק על הקהל, בצורה של "נו, הבנתם? יופי, הלאה!, או לפעמים גם "לא הבנתם? טוב בעיה שלכם, הלאה!, הפעם הסרט בנוי בצורה נבונה יותר, וברוב הסצינות העלילה מתפתחת בצורה איטית ומסקרנת, מכל צד בסיפור. בקטעים בסרט בהם מתמקדים בעלילה הראשית (לא שברור מה היא- זה נע בין סיפור משימתו של מאלפוי, סיפור עברו של וולדמורט וסיפור הנסיך חצוי הדם), הסרט מצליח לרתק.
על הקאסט המבקר כבר דיבר- אבל אני רוצה להוסיף שג'ים ברובדנט היה מעולה, משכנע בתור כורסע ומשכנע אפילו עוד יותר בתור סלגהורן, טום פלטון הפעם במרכז הבמה היה מאלפוי מצויין ופרנק דילן בתור וולדמורט הצעיר היה מצמרר מצד אחד ושובה לב מצד שני. ומייקל גמבון כבר לא נראה כמו אחד שהרגע סיים בקבוק בירה ויוצא לקרוע את העיר, שזה כבר טוב.
כן היה לי קצת מוגזם הרומנטיקה, וגם היה חסר לי בסוף הפתעה סטייל "הצילו! יש לי עכברוש מרושע!" או "נראה לך שאני חובש טורבן להנאתי?" אבל חפיף.
צחקתי בקול רם והזדהתי עם המחשבות המצוטטות שלך, בתור מעריצת הארי פוטר מושבעת מסכימה איתך על הכל.
סרט מצויין
יובל אתה פשוט גאו. תפרסם את הביקורת שלך פה כדי שכולנו נהנ מהכתיבה שלך
בעד!
נראה לי שביקורת על הסרט השביעי בסגנון הזה תהיה נחוצה.
בעד!
חשוב לי לציין ש"מישהו" זה חבר שלי שקרא את הביקורת, זה לא אני מגיב לעצמי או משהו..
ואת נעמה אני לא מכיר אבל תודה רבה
אני לא יודע מה קרה לכולם
אבל אני העדפתי את דמלדור הרבה כשהוא היה קצת סטלן ובהיי מאשר רציני כל הזמן. וגם שהוא הפסיק ללבוש את המשקפיים שלו, זה ממש עיצבן אותי. דמבלדור של הסרט השלישי לעומת דמבלדור של השישי, אותו השחקן, הבדל עצום מאוד, והעדפתי את זה שבשלישי.
וואלה, נהניתי.
אז החמישי לא היה התפלקות חד-פעמית, דייויד ייטס באמת מצליח לתפוס את הספרים יותר טוב מקודמיו. זה עדיין לא נראה בדיוק כמו שאני דמיינתי והסוף היה קצת אנטי-קליימטי, אבל בסופו של דבר היה לי ממש כיף לצפות בסרט. צחקתי המון, אהבתי את האפקטים, התמוגגתי מאלן ריקמן, ושמחתי לגלות שהמשחק של כל הצעירים השתפר ברמות מטורפות. פתאום קלטתי שאני מאמינה לרדקליף כשהוא משחק את הארי! יודעים מה, אני מחבבת את הייטס הזה. הוא גם מביים את אוצרות המוות, כן? איזה כיף וסבבה לי. הלוואי וארבעת הסרטים לפני ייטס היו כאלה כיפיים.
ואני חייבת לציין משהו: הייתי די עצובה כששמעתי שבקושי מתייחסים לעלילה המשנית של רמוס וטונקס, כי הם הדמויות האהובות עליי. מה שכן, כשטונקס קראה לרמוס "sweetheart" איבדתי את הריכוז למשך שלוש דקות מרוב אושר. ממש לא ציפיתי לזה. לפעמים נורא קל לרצות אותי.
הוגוורטס 90210 - סרט מעולה
אהבתי את השם שנתת. לדעתי אתה צודק, לא היו סצנות של הארי פוטר. יותר היה טלנובלה.
סלאגהורן?
הוא מוצג כאדם בעל חסרונות רבים, אבל קיבלתי את הרושם שבעצם הוא לא אדם רע.
סלאגהורן?
סלגהורן הוא דמות מדהימה בעיני.
הדמויות "האפורות" הרבה יותר מעניינות.
לא כל מי שמתנגד לוולדמורט צריך להיות לוחם יפה בלורית ואמיץ ללא חת שממש במקרה משתייך לגריפינדור.
אם כי, למרבה הצער, מרבית הדמויות החיוביות הן כאלה.
אם כי, למרבה הצער, מרבית הדמויות החיוביות הן כאלה.
בדיוק.
לכן אני אוהבת כל כך דמויות כמו סלגהורן ודראקו.
סלאגהורן?
כל התכונות האלה הן נכונות ביותר, אבל הוא לא עושה את הדברים האלה מרוע לב, זאת האישיות שלו. זה מן טיפוס כזה, הוא רוצה לידו את ההכי מפורסמים, הכי נחשבים, הכי מוערכים, הכי מיוחדים, הכי הכי.
בנוסף, ההתנהגות שלו מאוד "בריטית" (לדבריו של הבמאי), כל היום מתעסק בשיחות חולין, חידושים, רכילויות, אנשים וכו'…
בסרטים הרמיזות התחילו עוד קודם.
לי זכורה בעיקר הסצנה בסרט השלישי
שבה בקביק ההיפוגריף משתולל לשניה, והרמיוני אוחזת במהרה בידו של רון. הדרך הכי טובה בה הצליחו להעביר את היחסים של רון והרמיוני לקולנוע. נפלא.
אני לא חושב במונחים כאלה
אני הגזמתי בכוונה.
כשאמרתי שלבנדר היא די פקאצה, התכוונתי בחיבה. אפילו אמרתי שהפריע לי איך שציירו אותה בסרט.
לגבי לונה, באף מקום לא מצויין שהיא יפה. הרושם הראשוני של הארי הוא שהיא מקרינה "טרלליות מובהקת", כנאמר בספר. זה לא אומר, כמובן, שהיא מכוערת. רוב הבנות, אתה יודע, הן לא יפיפיות עוצרות נשימה ולא מכוערות, אלא איפשהו באמצע, הכל עניין של טעם ומשיכה מינית ורומנטית כאחד היא עניין פסיכולוגי מורכב ומכיל עוד כמה גורמים חוץ ממראה חיצוני.
לגבי הויכוח עתיק היומין של הארי/ הרמיוני או רון/הרמיוני, אני לא אתחיל להיכנס לזה כרגע, רק אומר שהסימנים לכך שהרמיוני רואה בהארי אח ועם רון היא שרויה במתח תמידי, שאפילו בוק מחוסר כל עידון כמו הארי מבחין בו, ומגיע לפתרון רק בסוף, נמצאים כבר בשלבים מוקדמים של הסדרה, כמו גם רגשותיו של רון כלפיה, גם אם הוא לא מודע להם.
ממה זה מתבקש?
רולינג מתארת הרבה מאוד דמויות כיפות באופן ישיר או עקיף. לונה היא לא אחת מהן. בהתאמה גם הדמות שלה בסרטים היא לא משהו מיוחד.
בקשר לרון-הרמיוני, אי אפשר לטעון שאין רמיזות לגבי הקשר שלהם. למעשה הסדרה מסופרת מנק' המבט של הארי בלבד, ובשום שלב לא של שני האחרים: רון לא מספר להארי על רגשותיו ולכן גם הקורא לא מודע אליהם באופן ישיר, אלא מגלה אותם בעזרת רמזים כמו הקנאה של רון להרמיוני.
וואו. תגיד, מתי היית לאחרונה בתיכון?
הלוואי על כולנו שזה היה כל כך קל פשוט לצאת עם מי שאתה מחבב. ההתנהגות של רון והרמיוני והרומן ביניהם נבנו בעיני באופן מאוד משכנע. בדיוק באותה אי יכולת להגדיר לעצמך מה אתה מרגיש, להודות בזה ולגרום לצד השני להבין למה אתה מתכוון. זה מגושם, זה מבלבל, וזה מאוד מאוד אמין.
יש היגיון מסוים במה שאתה אומר
אבל גם עם הרמיוני אין לו שום דבר במשותף: היא חרשנית וחכמה והוא שונא ללמוד, לא חכם באופן מיוחד, עצלן ונהנתן שמתעניין רק באוכל ובספורט. סביר שמישהו כמוהו ירצה חברה כמו לבנדר שמפגינה כלפיו אהבה ולא מישהי כמו הרמיוני שרק מותחת ביקורת על כל מה שהוא עושה. חוץ מזה שגם לא מוסבר למה לבנדר מאוהבת בו.
על ''יחסי אהבה שנאה'' שמעת?
על "הפכים נמשכים"?
כי הבחורה היא אם כל הנקציות.
תשמע, אני בחורה, אבל אי לא הייתי רוצה להיות עם בחור שמסכים שיקראו לו רוני פוני.
ואת לא מכירה 20 בחורות שכן יסכימו?
וחוץ מזה, בכלל לא קוראים לו רוני פוני, קוראים לו וון-וון.
("נקציות" זה טעות או סלנג שאני לא מכיר?).
נקץ - קרציה, טיפוס נדבק, מעצבן.
ראה: "הבחור הזה, איזה נקץ."
בלשון נקבה – נקצית, רבים – נקצים.
אנא הקפידו על ספוילרים.
אלו אמנם לא פרטים קריטיים, אבל הם עדיין חשובים לחוויית הצפייה/הקריאה.
תודה.
בשמחה
יש גם ספוילר לספר השביעי
ממש בסוף התגובה.
סליחה ששכחתי.
ואתה תמיד יכול לקרוא שוב את הספרים...
הסברתי את הארי/ג'יני איפשהו למעלה. תסתכל טוב.
רון מעריץ את קרום עד שזה מגיע להרמיוני
לא היה אכפת לו אם הוא היה אליל כל הבנות בבית הספר, סביר להניח שהוא היה חושב שזה מגיע לו ככוכב קווידיץ' נערץ. בסדריק דיגורי שהוא בהחלט אהוב הבנות וחתיך רון לא מקנא.
בעיני הרומן בין הרמיוני ורון היה ברור כבר מהספר הרביעי בעוד שהקשר של הארי עם ג'ני תמיד נראה סתמי. לא שלא ראיתי שזה בא בהדרגתיות אבל זה פשוט לא היה מעניין.
נראה לי שאתה מבלבל בין משמעויות.
העכרור ושות' אומרים שלונה אינה יפה במובן האסתטי הקונצנזואלי של המילה: שאנשים לא היו מסובבים אחריה את הראש ברחוב.
אתה אומר שהיא יפה בגלל שהאישיות שלה יפה ובגלל שהיא אינה מתוארת כמכוערת פיזית. אבל זה כבר לא דיון על אסתטיקה, אלא שימוש מטאפורי ב"יפה".
אגב, ההנחה שלך שניתן להתאהב רק במי שאתה חושב שהוא יפה אסתטית אינה מאוד לטעמי, אבל זה כבר עניין אחר.
טענתי שרולינג מציגה אותה הן כיפה-אסתטית והן כיפה-מטאפורית. תקרא שוב את מה שכתבתי על איך שני סוגי היופי משתלבים זה בזה.
קראתי שוב, ואני לא רואה ממש רמזים ליופי אסתטי.
מה, זה שהיא רזה, בריטית, בלונדינית וחיוורת? איך זה מעיד על יופי? זה נייטרלי לגמרי – כמו להגיד שהיא מלאה, אסייתית, ברונטית וכהה. לא אמרו שיש לה עור קורן בלובנו, או שיער ארוך, גולש ובהיר – אין שום תיאורים ארוכים יותר שמרמזים על עניין של המספר/ת (הארי או רולינג) ביופי הפיזי שלה.
התיאור הזה נתפס כיפה, בעיניי ובעיני אחרים.
ברגע שיש תיאור כזה של לונה, ושיש שחקנית יפה שמשחקת אותה בסרטים, לא צריך יותר מזה: לא צריך שרולינג תבוא עם רמקול ותצעק לנו: "היא יפה!". גם לא צריך לכתוב את זה במילה המפורשת "יפה" בספרים כי זה משתמע.
בסדר גמור.
נדמה לי שהדיון הפך למעט מעגלי.
והנה התיאור שלה מהספר
בפעם הראשונה שהארי פוגש אותה
(לטובת מי שלא הבין חלק מהאנגלית, היא מתוארת כמי שהשיער שלה נראה "מדובלל ומלוכלך", הגבות חיוורות והעיניים בולטות מה שמשווה לה מראה מופתע קבוע.
נוויל בוחר שלא לשבת איתה בקרון עד שג'יני משכנעת אותם).
לא בדיוק תיאור של סמל היופי, בקיצור…
dirty blonde זה השם של גוון השיער שלה, לא תיאור של מצב השיער,
אני מניח. אני לא בטוח איזה גוון זה, האמת. בטח זה אחת הגוונים שאני קורא להם "חום".
דניאל רדקליף יהודי, לא יודע לגבי השאר
אם כולם מביאים דוגמאות וציטוטים, גם אני רוצה. אז הלכתי לוויקפדיה וחיפשתי מה זה "dirty blonde". הגעתי ליומנים של קורטני לאב. איזה כיף, אני בדיוק מתחיל להתעניין בקורטני לאב. זה צבע השיער שלה, בכל אופן, ממש לא חום.
אם זה לא מספיק, זוהי ההגדרה הרשמית של dirty blonde לפי וויקיפדיה (התרגום שלי): "בלונד בהיר ובלונד אפור-חום מעורבב ביחד בפסים (טבעי)". בקיצור, יפה וסקסי מאוד, אבל לא חום. גם ההבעה המופתעת והתכשיטים עבודת יד מוסיפים למשיכה של לונה.
יש לא להסכים ויש לא להסכים.
אתה מוזמן להגיד שהיא מתוארת בצורה נייטרלית ושבעיניך אפשר בהחלט לפרש את זה כיפה. אבל להגיד שהסופרת ציינה שיש לה עיניים בולטות, שיער מדובלל ושהיא נראית מטורללת – ושהיא עשתה את זה כדי שנחשוב שהבחורה סקסית? אתה לא מגזים קצת?
לחזור על זה מאה פעמים לא הופך את זה לנכון.
אלא אם כן יש ציטוט של המחברת או משהו…
אני מפנה גם אותך לאותו איור ולאיורים רשמיים אחרים.
אני באמת ממליצה לך לקרוא שוב את הספרים
רון למשל, מתואר כמישהו בעל אף ארוך יחסית, מלא נמשים וארוך גפיים.
מתי לופין, ג'יימס, פרד וג'ורג' תוארו כנראים טוב? על לופין תמיד נאמר שהוא חרוש קמטים ונראה עייף ומבוגר לגילו. התיאורים היחידים על התאומים הם תמיד בהקשר לזה שהם יותר נמוכים מרון וכנראה גם יותר שמנמנים ממנו.
היחידים ממי שציינת שמתוארים כיפים הם סיריוס בצעירותו, לילי וג'יני.
הצגת היופי בדמויות 'הארי פוטר' - דיון
אתה אומר "אין נייטרלי בספרות", ואני לא מסכימה לזה. מעולם לא ראיתי את רולינג כסופרת שמתארת כל דמות לפרטי פרטים רק כדי לוודא שהדמות שיש לה בראש היא הדמות שיש לקורא בראש.
היא תמיד נתנה תיאור כללי, ואני מרגישה שהיא השאירה מספיק חופש לדמיון של הקורא.
אתה גם אומר "הבחירה להציג דבר אחד ולא דבר אחר תמיד מכוונת".
אני מסכימה – מבחינתי, אם היא לא תיארה דמות ישירות כ"יפה", לא היתה לי שום סיבה לדמיין אותה ככזאת.
הרבה דמויות שאתה תפסת כטובות, ולכן גם יפות, מעולם לא עלו בדמיוני ככאלה.
רון לא מתואר בשום צורה שמציגה אותו כמושך, הרמיוני לא מתוארת כיפה במיוחד עד לספרים האחרונים, וגם זה נעשה במאמצים מצידה.
ג'ורג' ופרד, לונה, טונקס, מר וגברת וויזלי, האגריד, מודי, פרופ' מקגונגל, נוויל, לופין וסיריוס…
אנשים טובים מאוד שלא תוארו כיפים.
וזאת לעומת משפחת מאלפוי, וולדמורט שהיה נאה בצעירותו, כמו גם בלאטריקס שהשהות באזקבן פגעה במראה שלה הנאה שלה (בדיוק כמו סיריוס).
תראה, אני לא אומרת שרולינג עיוורת לדברים האלה, אבל כן נראה לי שאתה, בתור קורא סובייקטיבי, כן כופה מעצמך משהו על המראה של הדמויות.
אף פעם לא חשבתי לדמיין את ג'ורג' ופרד, טונקס או לונה כיפים במיוחד רק כי הם אנשים טובים. בדיוק כמו שלא דמיינתי את איגור קארקארוף כאדם מכוער רק בגלל שהיה אוכל מוות לשעבר ופחדן בהווה. זו נראית לי חשיבה סטראוטיפית למדי, של מישהו שראה יותר מדי סרטי דיסני בתור ילד. אני לא מדברת עליך ספציפית , אלא על דרך מחשבה שנפוצה בחברה מאז ומתמיד.
למה לונה לא יכולה להיות בחורה אמיצה, חברה נאמנה ומכשפה מוכשרת וגם להיות בעלת מראה קצת מוזר ולאו דווקא יפה?
העובדה שאנשים רבים לא ראו אותה ככזאת מראה שרולינג לא תיארה אותה באופן ספציפי מדי, אלא נתנה תיאור שנתון לפרשנות.
הפרשנות שלך, לפי הבנתי, היא שדמות בעלת מראה שאינו מתואר בצורה ברורה כיפה + תכונות אופי טובות = דמות יפה.
הפרשנות שלי – זה בסדר להיות עם מראה ממוצע לגמרי, ושמישהו יכול להיות חבר נאמן, אדם אמיץ ובעל כשרונות גם מבלי להיות יפה.
סרט טוב ראיתי טובים ממנו
הארי פוטר והנסיך חצוי הדם הוא סרט טוב יחסית לקודמו אבל הוא לא משתווה לסרט הרביעי ובכלל לשלישי (שלפי דעתי היה הטוב ביותר עד כה) הסרט לא נתן מספיק תחושה של אימה בסצנות של הוגוורטס מצאתי את עצמי שוכח מה קורה מחוץ לבית הספר.
הסרט לטעמי היה דחוס מדי והיו בו פרטים לא כל כך קשורים כמו שרון השתכר משיקוי האהבה, הרי הילדה שנתנה לו את השיקוי; מקודם, בכלל רצתה לתת להארי אותו וזה פרט שלא הבנתי עד שהסבירו לי.
דייויד ייטס!
לסיכום הארי פוטר והנסיך חצוי הדם סרט טוב ו
האמת משעמם
פשוט סרט משעמם. יותר מדי בדיחות של קומדיה רומנטית בלי קשר לכלום, נמרח על שעתיים וחצי כשכמעט כל טויסט בעלילה אפשר לראות מקילומטר אחורה. הרבה בכיינות מעושה של השחקנים הראשיים (זה גם לא חדש).
פשוט השתעממתי, וכל הסרט חיכיתי בעצם שהוא יתחיל.
אני ממש לא מסכים
במקור כתבתי ביקורת נגדית, אבל דאבל פיצ'ר אוכל זמן עורכים יקר. מה שכן, יש נקודה אחת מהותית שהייתי רוצה לדון בה.
הסיבה מעיקרית שבגללה לא נהניתי בכלל מהסרט (למעשה, מבחינתי היה מדובר בשעתיים וחצי מאד משעממות ונמרחות) היא שלא ראיתי את כל הסרטים הקודמים (ראיתי את 2 ואת 3) ולא קראתי את הספר השישי. לכן, מה שאני ראיתי, בניגוד למה שהמעריצים ראו, היו דמויות שלא הוצגו ושלא ברור מה תפקידן בכוח, בעודן מקיימות מני משולשים רומנטיים שלא תרמו שום דבר לעלילה המרכזית של הסרט, זו שנחשפת רק ב20 הדקות האחרונות. בשעתיים הראשונות, למי שלא כבר יודע את הסוף, הסרט נראה בערך כמו סרט חתונות, כלומר רצף מהיר של דמויות שלא ברור למה הן אמורות לעניין אותי שעושות דברים שבסיכומו של עניין הסרט לא מתייחס אליהם ושלא משפיעים על פעולותיהן של הדמויות המהותיות לעלילה. הביקורת שלי השוותה את הסרט לפרק פילר בסדרה – ייתכן שהוא בונה פה דמויות לקראת איזו הרמה להנחתה בסרטים הבאים, אבל בעיני זה לא לגיטימי להוסיף קטעים לסרט שלא עומדים בזכות עצמם, במיוחד כשהם מהווים את רוב רובו של הסרט.
יש עוד הרבה נקודות חלשות בסרט, בעיני, אבל זו המהותית והיחידה שאפשר באמת לדון בה. האם יש זכות קיום לסרט שהוא לא נגיש לאנשים שהם לא מעריצים של הסדרה, ושלא עומד ברשות עצמו כיצירה קולנועית?
אני ממש לא מסכים
אתה צוחק?
באת לראות סרט שישי מסדרה של 7, ואתה מתלונן שהוא לא עומד בפני עצמו?
ברור שהוא לא עומד בפני עצמו, זה פרק בסדרה.
יש לו עלילה והתחלה-אמצע-וסוף אבל אתה לא יכול להתלונן שלא הבנת הכל אם אפילו לא ראית את כל הסרטים הקודמים, שלא נדבר על לקרוא את הספרים.
הסרטים, כמו הספרים, מבוססים אחד על השני וזאת ממש לא חוכמה לראות סרט אחד, במיוחד בשלב כל כך מתקדם, ולצעוק שהוא לא עומד בפני עצמו.
למען האמת, אם הקשר שלו לסרטים האחרים היה יותר רופף, אני הייתי מאוכזב.
לא, אני לא צוחק
בעיני, זה שקראתי את חמשת הספרים שקודמים לסרט ועוד הגדלתי וראיתי חלק מהסרטים הקודמים, אמור להספיק לי כדי להנות מההמחזה של הפרק השישי בסדרה. אני לא מתלונן שלא הסבירו מי זה דמבלדור או מה זה אוכלי מוות, אני מתלונן על זה שלא הציגו דמויות בשום צורה והניחו שכולם כבר יודעים מה הולך לקרות והם רק רוצים לראות גרסה מצולמת של זה.
למען האמת התייחסתי לעניין הזה,
והוא כנראה ירד בעריכה כי גם ככה הביקורת ארוכה.
אני לא חושבת שלמי שראה את הסרטים הקודמים בסדרה (ובעיקר את החמישי) תהיה בעיה להבין את הסרט. פרטים מסוימים כן – את הסרט כמכלול – לא. ולצורך העניין אני באמת חושבת שבסרט הזה מי שרק ראה את הסרטים ולא קרא את הספרים בכלל יוכל להסתדר. אני גם לא חושבת שדרושה קריאה מוקדמת של הספר השישי בסדרה (שעליו מבוסס הספר) כדי להבין או להינות.
אבל כן, מי שזה הסרט הראשון שלו מסדרת הארי פוטר, או אפילו השלישי, בייחוד מי שלא ראה שני סרטים מאוד משמעותיים ולא קרא את הספרים – נו, מה אני אגיד לך, אני לא מופתעת שלא הבנת הרבה דברים. אם להתייחס לה"פ שניה כסדרה של סרטים (ללא קשר להיותם מבוססים על ספרים) – המשמעות של סדרה כזו היא שהפרטים, העלילות ובעיקר הדמויות הולכות ונבנות מסרט לסרט. אי אפשר פתאום לבוא לסרט השישי ולחשוב שהוא יגשר על הפער של שני הסרטים המשמעותיים שהפסדת.
השורה התחתונה שלי היא שהנסיך חצוי הדם עומד כסרט עצמאי בנפרד מהספר שעליו הוא מבוסס, אבל הוא בכל זאת חלק מסדרה, ורצוי לצפות בסרטים הקודמים בסדרה כדי להבין מה קורה בו.
אבל כן קראתי את הספרים
כל מה שחטאתי בו הוא שלא ראיתי את הסרטים, ולכן לא התקשרו לי פרצופים לשמות ולתפקידים באופן אוטומטי. ויתרה מזאת, זאת לא הנקודה, הנקודה היא שבכל הסרט הזה לא קרה שום דבר. ייתכן שאי אפשר לראות את הארי פוטר 7.1 ו7.2 בלי לראות את זה כי אז דברים ייראו תלושים, אבל זה לא מקובל בעיני לעשות סרט שכולו הכנה לסרט אחר, כי זה עדיין משאיר את הסרט הזה מאד לא מהנה.
תשמע, אין לי כל כך מה להגיד לך.
ברור לי שלומר – תעשה שיעורי בית לפני שאתה בא לסרט זה טיפשי, אבל מצד שני… אם היו טורחים להציג לנו מחדש את כל הדמויות לנוחיות אלו שלא ראו או שכחו זה היה לוקח שעה וזה היה מאוד מאוד משעמם.
תראה, זה עניין סובייקטיבי. אני הרגשתי שהסרט רצוף בהתרחשויות, ומבחינתי גם התרחשויות קטנות רומנטיות או כל מיני דברים מחיי התלמידים זה משהו מעניין ומשמעותי, כי באתי לראות עולם שאני אוהבת קם לחיים, והעולם הזה מורכב לא רק מאירועים בומבסטיים אלא גם מסיטואציות קטנות מהחיים של התלמידים שבעיני הופכות את הסרט הזה להרבה יותר שלם, חי ומוצלח.
אני מסכים, למרות שנהניתי מהסרט.
אני חושב שהוא מיועד קודם כל לאנשים שלפחות ראו את הסרטים הקודמים, אבל גם לי הוא הרגיש כמו סוג של פילר שלא קורה בו יותר מדי.
לדעתי אם הוא חלק מסדרת סרטים הוא לא חייב לעמוד ברשות עצמו, למרות שזה כמובן עדיף.
לפחות עובדה אחת חדשה יצאה מזה:
יש 7 הורקרוקסים.
אכן סנייפ.
זה עוד עניין, אגב
זהו, שקשה להבין את זה (אני מתייחס להבהרה").
אני גולש באתר כבר יותר משנתיים ודבר ששמתי לב אליו אצלך (רד פיש), זה שאתה כמעט אף פעם לא פותח תגובה חדשה ואומר מה דעתך על הסרט שמדובר עליו בביקורת, גם כשאת רוב הסרטים אפשר להבין שכן ראית לפי תגובות שלך לגבי פרטים שוליים בהם בדרך כלל.
למה זה?
הארי פוטרמינייטור!
וולדמוייטר!
הארי הוא כמובן הארי קונור.
סוף סוף השתכנעתי מההסבר
גם אני אף פעם לא לגמרי הבנתי את הקטע עם הזמנים. אבל כשחושבים על זה, זה עדיין יוצר פרדוקס:
הקוסמים לא חוזרים אחורה בזמן כי הם יודעים שהיא לא יוכלו לשנות את מה שכבר היה –> מה שכבר היה לא משתנה כי הקוסמים לא חוזרים אחורה בזמן וכו' וכו'.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
א. אבל למה לא יכול להיות שאתה מגיע לעתיד והורג את עצמך בטעות דרך תאונת דרכים/דריסה/קסם שלא עבד?
ב. אבל אם העבר קבוע והם אמורים למות בו אז הם לא אמורים להתקיים בזמן שהם חזרו ממנו לעבר. זה פרדוקס.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
א. יכול להיות.
ב. אני מניח שהכוונה למקרה ההפוך האני מהעבר הורג את האני מהעתיד. זה דווקא הגיוני לגמרי, לדעתי.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
ב. אבל בסופו של דבר האני מהעבר יקלוט מהו עשה ויזהר בפעם הבאה שבה הוא רואה את מכונת הזמן הזו ולא ישתמש בה, כי הוא יודע שאם יחזור בזמן, ימות.
תלוי בנסיבות, תלוי באדם.
ואולי פשוט בלתי אפשרי למנוע את זה, ולכן כל ניסיון להימנע יוביל בסופו של דבר לסוף הבלתי נמנע.
ולתהייה חדשה
מדוע כולם חוגגים את חג המולד שם?
האם קוסמים הם נוצרים?
איך עולם הקסם מתיישב בכל עם דת? ולמה אין ולא הייתה שום התייחסות לזה?
אנגלים הם נוצרים.
בכל מקרה, עד כמה שאני זוכר, די נמנעים מלדבר על דת בסדרה.
אנגלים הם נוצרים.
באופן מוזר?
הגיוני שכולם חוגגים את חג המולד ? איך כל תאוריית הקסם מתיישבת עם דת…
באמת מוזר שלא אמרו על זה מילה
קוסמות היא לא דת
הסיבה העיקרית שהקוסמים חוגגים את חג המולד היא כדי ליצור הזדהות אצל הקוראים. מעבר לזה, הוגוורטס הוא בית ספר לקוסמים אנגליים, כך שרוב התלמידים מגיעים מרקע אנגלו-סקסי, כולל המסורות הכרוכות בכך. בעוד אין לקוסמים צורך בטכנולוגיה מוגלגית ואין דיבורים על אלוהים, ישו או כל ישות נוצרית שהיא, הם עדיין מגיעים מרקע חברתי מסוים. סביר להניח שקוסמים רבים מאמינים בהשגחה עליונה, אבל לא באותה צורה כמונו. מצד שני, בדומה למשהו שציינתי פעם לגבי ערפדים, בהעדר המגבלות האנושיות, גם ההשקפה הדתית משתנה. ישו יכול להפוך מים ליין? אז מה, גם האחיין שלי והוא רק בכיתה ט'.
אני מניח שציון חג המולד מוסבר בכך שרוב הקוסמים מגיעים מאיזורים בהם נהוג לחגוג חג זה. זה כמו שמשפחה ישראלית חילונית תחגוג את פסח, למרות שהיא עדיין אוכלת חמץ ואף אחד לא היה בבית כנסת בעשור האחרון. זה חלק מתרבות שגדלים בה ומשמש איזה שהוא ציון זמן במהלך השנה, בו עושים משהו מיוחד. הניחוש שלי הוא שקוסמים מציינים את חג המולד יותר מתוך צורך בשבירת שגרה ותרוץ טוב לחופשה באמצע שנת לימודים מפרכת, מאשר מתוך אמונה. זה בלי לפסול את הרעיון שעבור מי שלא גדל במשפחת קוסמים, כמו הארי והרמיוני, חג המולד הוא בכל זאת ארוע בעל משמעות.
זה הסבר בעייתי
כי קוסמים חיים בכפרים של קוסמים, עם עצמם, בלי מוגלגים.
אז נכון, שאנשים כמו הארי והרמיוני שבאים מבית מוגלגי חוגגו כנארה עד אז את חג המולד, אבל משפחות קוסמים כמו משפחת וויזלי ומאלפוי באות מאזורים שבהם יש רק קוסמים, שלפי ההסבר שלך לא אמורים לחגוג את חג המולד,
זה משהו נוצרי ומוגלגי.
אני חושבת שזה כתוב ככה בשביל שהקורא יוכל להזדהות עם הדמויות + צריך בכל זאת חופשים מבית ספר וכריסמס זה סוג של חופשת אמצא שנה.
אתה מבלבל בין דת ומאגיה
נכון, ישוע הלך על המים והפך כמה ככרות לחם ודגים לסעודה שתשביע מאוד, ונכון, זו מאגיה (או קסם). אבל ישוע גם נטל על עצמו את כל חטאנו ואיפשר לנו להגיע לגן העדן, דהינו, הושיע את המאמינים – וזו לא מאגיה.
אני לא טוען שעולם שבו מאגיה היא מציאות לא יהיה עולם שבו המיתוסים הדתיים שונים, אבל אני לא רואה סיבה להאמין שלא תהיה בו דת.
פספסת את כוונתי
השתמשתי בנסים של ישו כדוגמה לכך שהגישה לדת היא בוודאי שונה בעולם הקוסמים. אני מניח שישנם קוסמים המחשיבים עצמם נוצרים, אבל רואים את ישו כקוסם כמותם. האמונה שלהם מתבססת יותר על השגחה עליונה ומוות בעבור חטאי האנושות, מאשר על קיומו של בן האלוהים. כל הזמן מתייחסים להארי פוטר כ"הנבחר", למרות שכלל לא רצה בגורל זה. לא רואים בהארי חצי אל, אלא אדם לכל דבר.
הכוונה שלי היא שקוסמים רבים בוודאי מאמינים בעקרונות דת כלשהי, אבל לא בביטויים הגשמיים שלה. מבחינתם, הפלאים של משה וישו היו בסך הכל נסיון להרשים מוגלגים.
אני ממשיך לפספס את כוונתך.
זאת אומרת, הרעיון שהם רואים בנביאים השונים קוסמים שהחליטו לחשוף את עצמם לעולם מוצא חן בעיני – אבל ההנחה שלמאמינים "רגילים" בעולם שלנו הביטויים הגשמיים הם החלק המשמעותי בדת נראה לי לא מבוסס; ואני לא מבין למה הכוונה שלך ב"קיומו של בן האלוהים".
רוב האנשים מאמינים בסמלים
מעבר לאמונה העיקרית, של אל או כל ביטוי אחר להשגחה עליונה, כל דת פתחה גם אמונה חזקה בביטויים הגשמיים של האל. ביהדות זה מתבטא בקמעות ובכתל המערבי, באסלאם זו הכעבה והקתולים מציבים פסלונים בצורת ישו הצלוב בכל מקום שרק אפשר. למרות שמדובר בסמלים, מתייחסים אליהם כמו אל חלק מאלוהים. לא רואים בהם חפצים דוממים, אלא מפתח מעבר המקשר בין האדם הפשוט לאל. כאדם חילוני לחלוטין, אני לא רואה משמעות אמיתית בדברים אלו, מעבר לסמליות. מאמין אמיתי יחשוב שיש דבר כזה כמו מים קדושים ושהצלוב עשוי העץ מכיל כוחות נסתרים.
קוסמים בעולם של ג'יי.קיי. רולינג מכירים את האמת מאחורי חפצים קסומים ומחוללי נסים. הם לא מתרשמים בקלות מסנה בוער והי, סצנה אחת בנסיך חצוי הדם אפילו עשתה לי אסוסיאציה ישירה לחציית ים סוף. אף אחד לא סוגד לדמבלדור כנציג האל על פני אדמות, למרות שהפלאים שהוא מחולל מציבים תחרות קשה למשה וישו. הארי מעריץ אותו, לא בזכות האותות והמופתים, אלא כי הוא רואה בו מנהיג המאבק להצלת העולם (ואולי גם דמות אב).
הנקודה שלי היא שאין שום סתירה בכך שקוסמים יהיו נוצרים, אבל סביר להניח שהאמונה שלהם מבוססת הרבה יותר על הפן הרוחני של הדת, מזו של מוגל שמתרשם גם מקסם פשוט יחסית, כמו הליכה על מים. קוסם מאמין באמונה בסיסית ורוחנית בלבד ואינו זקוק להוכחות מנקרות עיניים.
מה הקשר בין סמלים לנסים?
אני לא מכחיש את קיומם של חפצים בעלי ממד של קדושה ברוב הדתות – למרות שאני חושב שההצגה שלך קצת משטחת הבדלים – אבל אני לא רואה איך זה קשור לסנה הבוער או להפיכת כמה ככרות לחם למאפיית אנג'ל. כן, קוסמים לא יתרשמו מתצוגות של שבירת חוקי טבע – דהינו, מנסים – אבל למה שהם לא ייחסו ממד סמלי לחפצים? איזה סיבה יש שקוסם לא יחשוב שהאיקונה האהובה עליו של ישוע באמת משמשת ערוץ קשר לבנו של אלוהים, ומסייעת במירוק נשמתו החוטאת? למה שקוסם לא ירצה ללכת לכותל המערבי להניח פתק שכתוב בו "הלוואי שהארי פוטר ינצח את וולדמורט העמלקי, אמן"?
אם בעולם של הארי פוטר היה אפשר לפגוש יצורים אלוהיים או שטניים, ליצור קשר עם מתים שיספרו על העולם שמעבר, או לבקר בגן העדן – היה על מה לדבר. אבל אנחנו לא בעולם של 'מבוכים ודרקונים' (וראה http://www.giantitp.com/comics/oots0669.html), אנחנו בעולם אחר לגמרי, כזה שאין בו שום מידע על מה קורה מעבר לעולם החומרי. בעולם שכזה, אני לא רואה שום מניעה שהדת תהיה זהה לדתות המוכרות לנו.
יש רבדים שונים של אמונה
מוגל מקבל בקבוק של מים קדושים בברכת הבאבא מרלי ומאמין או לא מאמין שהמים יביאו לו סגולות וירבו את זרעו ויסדרו לו מספרים טובים בלוטו. קוסם מקבל בקבוק של פליקס פליציס ומסביר בצורה מדעית למה יש להם את התכונות האלה, מה המרכיבים ובאיזו מכולת ניתן לרכוש אותם. במילים אחרות, מוגלים רואים בחפצי קסם חלק מהאמונה ואף הוכחה לקיומו של אלוהים. קוסמים רואים בהם דבר שבשגרה. זה כמו שתצלם בן שבט נידח ותגיד לו שעכשיו הנשמה שלו שייכת לך. אתה יודע את האמת, אבל בשבילו, אתה כל יכול.
אתה שוב מבלבל בין מאגיה לדת
בני שבט הנברברו משתמשים בעלי צמח הגלאוטמה כשיקוי לפייס את זעמו של האלולרפא חולים. מדענים שחדרו לנבכי מדינת פריראו החדשה (שבה חי שבט הנברברו) גילו שעלי צמח הגלאוטמה מכילים מקבילה אורגנית של אספירין, דבר שמסייע לרפא זיהומים.
אין ספק, הרופאים יפסיקו להאמין באלוהים בעקבות הגילוי.
תגיד לי, מה זאת האנלוגיה הזאת?
אני אחזור – בעולם של הארי פוטר אנשים לא יודעים את העתיד, לא פוגשים את אלוהים, לא יכולים לדעת מה קורה אחרי המוות, ואין להם שליטה משמעותית בחייהם. אין שום סיבה שהדתות שלהם יהיו שונות משלנו, ואני אפילו לא רואה סיבה למה שלא יהיו להם אמונות תפלות (והאמת, יש להם). הם אולי יקראו אחרת את סיפורי המקרא ויזלזלו בווריאציות מסוימות של דת עממית, אבל, היי, את זה עושים אנשים דתיים בעולם שלנו כל הזמן.
זה בדיוק מה שאמרתי.
אני לא טוען שקוסמים לא יאמינו בדת, אלא שהם מתייחסים אחרת לסימנים יותר גשמיים שמוגלים רואים בהם סימן לנוכחות אלוהית.
זה לא בדיוק מה שאמרתי.
הם יתייחסו אחרת לגרסה מסוימת של *מאגיה* שהם לא שותפים לה, דהינו, לאמונה של אנשים מסוימים שניתן לגרום לאל לפעול לפי רצונך באמצעות חפצים ו/או נוסחאות מסוימות. אם הם רואים מוגלים שותים שיקוי או מאמינים בניסים הם ינחרו בבוז ויגידו "פחחח, סתם ישועלי סלביציוס סטנדרטי", כן.
אבל הם עצמם יאמינו במאגיה (לא קסם, מאגיה – משהו שאתה לא בטוח שיעבוד ושדורש אמונה) בדיוק באותה המידה, כי העולם שלהם כאוטי ולא צפוי בדיוק באותה המידה (גם אם בצורות קצת אחרות).
יתרה מזאת, ואת זה אני מנסה להדגיש, לא כל שימוש דתי בחפצים (סימן גשמי) הוא מאגי – חפצים הם גם בעלי ערך דתי סמלי. כאן בכלל אני לא רואה סיבה שיהיה הבדל.
אגב, יש דבר אחד שאני חושב שאנחנו מסכימים עליו – הדרך שבה קוסמים יסתכלו על חלק מהאמונות של מוגלים אכן תהיה שונה. אבל, כמו שרמזתי, זה קורה גם בימינו (בצורה אחרת, אני מודה – אומרים שזה שטויות ולא מסבירים את המדע מאחורי זה, לרוב) בדרך שבה גרסאות אליטיסטיות של דת מתייחסות לדתות עממיות.
התייחסתי בעקיפין לעניין הסמליות
כתבתי שאני, כאדם חילוני נטול כוחות קסם, מבין את המימד הסמלי של פולחנים ועצמים דתיים שונים, אבל לא מאמין בכוחם. כלומר, אני מבין למה אדם מאמין ייחס כל דבר טוב שיקרה לו לברכה שקבל מרב, או לפתק ששם בכתל, אבל לא שותף לאמונה הזו. קוסם חילוני יחשוב אותו דבר לגבי פעולות של קוסם מאמין. פה אי אפשר לציין באופן גורף את הנטיה בקרב הקוסמים. כמו מוגלים, יש כאלה שמאמינים ויש כאלה שלא.
עוד פעם אחת ודי:
ברכה מרב אינה עניין סמלי, היא עניין מאגי; צלב על הקיר הוא עניין סמלי.
אני מצטער שאני מנטפק ובזאת הפסקתי.
העולם הבא למשל
יש הרבה התייחסות לחיים שלאחר המוות. הם דבר ודאי לגמרי עוד מהספר הראשון – רוחות רפאים. רוחות רפאים הם עדות לקיומה של יישות רוחנית שלא מותנית בקיומה בגוף.
במהלך הספרים אנחנו מתוודעים לכך שנפש ממשיכה אחרי מות האדם "הלאה". לאחר מות סיריוס הארי שואל את ניק-כמעט-בלי-ראש הנבוך האם סריוס לא יהפך לרוח רפאים. וניק מסביר לו שבגדול רוב האנשים ממשיכים "הלאה" ורק הפחדנים נישארים באיזה מציאות ביניים, וזו פריבילגיה של קוסמים (נדמה לי).
זו שאלה גדולה מאד האם קיום נפש (או נשמה) בהכרח מוכיח את קיומו של אלוהים. בכל אופן זה סביר מאד. הרבה מהאתאיזם הוא בעצם שלילת כל מציאות זולתי ההחומר – כלומר מטריאליזם.
אני חושב שעולם הקוסמים הוא קצת "מסורתי" מבחינה דתית. מאמין באלוהים ובשארות הנפש, ובעולם הבא וכו'. אבל זה לא משהו מרכזי בחיים שלו כאן ועכשיו בעולם הזה. אפשר לראות את זה כתוצר לואי של הנסיות והרוחניות שקיימת בחיים שלהם ממילא, ואפשר לראות את זה כהשתקפות של תפיסתה האמונית של רולינג שמסתבר שהיא מאמינה באלוהים וכו' אבל לא "דתית חזק" ובטח לא קנאית או מטיפה.
ואגב הסימבוליקה של סוף הספר השביעי וכו' היא ממש לא נוצרית או יותר נכון מתווכחת עם הנצרות אבל אני משאיר את זה לסרט שאחרי הבא…
זה לא סביר כלל.
קיום הנפש הופך את קיומן של ישויות לא-חומריות (שאינן הנפש) לסביר יותר. אבל לא את קיומו של אל יחיד.
זה נראה כאילו הם קשורים כי בד''כ היעדרם בא ביחד.
כלומר, מי שלא מאמין באלוהים, בד"כ שולל גם כל דבר מטאפיזי אחר (כמו נשמה).
אני מסכים איתך שזה לא אומר שקיומו של המטאפיזי מוכיח את קיומו של אלוהים (והלוגיקה לצידך).
עדיין, בגלל דרך החשיבה שרובנו גדלנו עליה, אם היום היית מוכיח בוודאות שיש נשמה, סביר שזה היה גורם לרבים להתקרב לדת.
בעולם המערבי המונותאיסטי.
פליקס פליציס
ובנוגע למסע בזמן (חשוב לציין שגם כאן אני מסכים לבעייתיות, אני פשוט אומר מה שנאמר בספר) –
מה שנועד לקרות כבר קרה, כולל התערבויות אפשריות בזמן. זאת אומרת שאם מישהו מת, הוא כבר מת, ולא יעזור לחזור בזמן ולנסות לשנות את זה, כי אם זה היה מצליח, הוא לא היה מת.
טוב, הסתבכתי. אבל נראה לי שזה ברור.
ובנוסף, מסע בזמן אפשרי רק עם מחוללי זמן ובסוף הספר החמישי החבורה הורסת (בטעות) את כל המלאי של משרד הקסמים. זה נאמר בספר השישי גם.
תביא מטאטא
אם פה מתלוננים על שימוש לא אחראי בקסם מצד רולינג, אז אני רוצה להתלונן על האקציו שהארי מבצע במשימת הדרקון ב"גביע האש".
בעיקרון, אקציו נשמע קסם אלמנטרי, כולה טלקינזיס; אורי גלרים מהעולם האמיתי מתיימרים לעשות כאלו, ואנשים מאמינים להם; בימי הזוהר של הפראפסיכולוגיה בשנות השישים-שבעים, האקדמיה חקרה ברצינות את הייתכנות של זה. אבל דובר שם על הזזה למרחק קצר של חפץ חופשי שנמצא מול העיניים.
האקציו של הארי מצליח לעקור מטאטא מכבליו בקיר, דרך קירות רבים של טירה ולהביאו אליו תוך שניות. אם היכולת של אקציו היא כל כך אדירה, אז זה משהו שההשלכות שלו על עולם הקסמים היו אמורות להיות אדירות בהתאם, ובפרט על מהלכי העלילה – קרבות, למשל, אמורים היו להיראות לגמרי אחרת. הייתי נותן דוגמה, אבל אין לי דמיון בגרוש.
מה עם פשוט לתלוש שרביט מידיו של קוסם?
נראה לי שאתה מתבלבל
עם הזימון של פרד וגורג' את המטאטאים שלהם ממשרדה של אמברידג' בספר החמישי כשעזבו את בית הספר.
המטאטא של הארי שהוא זימן למשימה הראששונה לא היה כבול, הוא בסך הכל היה בחדר שלו בטירה. והוא לא היה צריך לעבור דרך קירות – סה"כ לעוף דרך החלון.
ולא נראה לי שאורי גלר ודומיו אפילו מתיימרים להיות מסוגלים לבצע דבר כזה – לא מדובר בהזזת חפצים, אלא ממש בלגרום להם לרחף באוויר לתוך ידיך.
אגב, זה אציו, ולא אקציו.
חייבת... לנטפק... קשה... להתנגד...
ישנן מספר דרכים לבטא את המילה השנויה במחלוקת הזו –
אציו, אקיו ואף אקציו.
אקיו! I choose you!
חייבת... לנטפק... קשה... להתנגד...
תודה. באמת לא ראוי שאנחנו, כעם שעבר את השואה, נאמר "אקציו" (-:
ולקח לי רק חמש שעות עד שהאסימון ירד.
(:
בסוף הספר השישי
צודקת, שכחתי מזה.
נשמע קצת יותר הגיוני עכשיו.
ראיתי את הסרט[:
טוב, להתחיל מהדברים הטובים?
הסרט נפתח בסצנה המגניבה שהגשר מטלטל לו ואוכלי המוות גורמים נזק למוגלגים. מה אני אגיד? אהבתי P: חוץ מזה שגם בספר, בשיחה עם הרה"מ המוגלגי, מזכירים איזה גשר שבור, למיטב זכרוני.
לא הרגשתי שהוא נמרח , ויחסית לסרט של שעתים וחצי בערך, זה טוב, לא?P:
קראתי כמה תגובות של אנשים-רוטנים על הבית הנשרף של הוויזלים. לדעתי זה היה גאוני, למרות שזה חורג מהספר. זה די מבהיל ומפתיע (חה), ואני באמת לא זוכרת אם בלטריקס צעקה בסוף הסרט החמישי להארי שהיא הרגה את סיריוס, כמו שהיה בספר… בכולופן, זה פשוט כייף שהיא עושה את זה. היא אדירה O:
הלנה בונהם קרטר לשלטון D: רק חבל שלא מקצים לה ולעוד כמה שחקנים שולתתתתים!!11אחדאחד – עוד קצת זמן מסך3:
לבנדר דווקא הייתה כמו שתיארתי אותה, מעצבנת ומציקה וכזו מישהי שרוני פוני לא אמור להתחבר איתה. איכס אני שונאת אותה כמעט כמו שאני שונאת את צ'ו! ><
סלהגורן היה מושלם P: חבל שלא היה לו שפם, ושהוא לא היה קצת יותר שמן. אבל המבט הזה שלו, עם הגבה הפוזלת- חה! זה גדול D: מה אומר ומה אגיד, הגבה הפוזלת שבתה את ליבי.:P
ועכשיו לתלונות (וכמובן שבתור פוטריסטית מושבעת יש כאלו XD)
אני לא סובלת את מייקל גמבון >< הוא כל כך לא דמבלדור! ומה זה היה לעזאזל, כל השאלות שלו בנוגע למערכות יחסים של הארי, וכל הרמיזות האלו שלו, בהתחלה, במשרד, ובעצם כמעט כל פעם שהוא הופיע? התחשק לי לחנוק אותו. זה היה הרס של הדמות! מהגאון המטורלל והאהוב הוא נהיה זקן חטטן ומעצבן.ובאמת הקרב בסוף היה קצת חסר, אני לא יודעת, הרגשתי שזה טיפה התפספס. ביל אמור להינשך~;;;; והזיכרונות.. רציתי לראות את גברת סמית'. איך בסרט הבא הארי וחבריו ימצאו את הספל ואת העטרת, אם הארי ודמבלדור לא הגיעו למסקנה המתבקשת מהזכרונות שאלו ההורקרוקסים?
ואני מאוד אהבתי כשהרמיוני תקפה את רון עם הציפורים P: בספר -.- ארממ, איך הם עיוותו את זה? "איך זה מרגיש עם ג'יני, הארי?" "זה מרגיש ככה" *בכי קורע לב* ארממממממ! או מה שהם לא אמרו שם. כולם להוציא ממחטות- אה סליחה, שקיות נילון, נא לא ללכלך את רצפת בית הקולנוע בקיא.
ובחזרה לדברים הטובים: טום פלטון*-* הוא גדול, הוא גדול הוא גדול D:
אלן ריקמן :) טוב, דהה.
טום רידל היה אחלה בתור טום רידל, נראה לי. הוא הציל לצמרר אותי 3:
ואני מתה על פרופסור מקגונגל. חבל שמגי סמית' לא הבליחה לה קצת יותר.\: ולופין וטונקס- כל הרומן הזה בינהם שנרקם גם בכלל לא הופיע. מה יהיה בסרט הבא? מה הם יעשו עם כל החסרים?!@_@
טוב זהו. O: חח.(:
שיגעת אותי עם כל הסימנים
אבל מסכים עם רוב התוכן דווקא.
שיגעת אותי עם כל הסימנים
חח אני מנסה להיגמל, אבל זה לא מצליח.\:
וזה לא סימנים, זה סמיילים
ם:
ביקורת שלי:
צריך להגיד כל הכבוד לבמאי דיוויד ייטס שהחליט לעשות משהו שונה. כשזה נוגע לסרטי הארי פוטר לנסות לעשות משהו חדש זה מסוכן. אתה עוד עלול לקום בבוקר עם מאות מעריצים סביבך עם קלשונים. אבל הנה כנראה שבסרט השישי החליטו שאפשר לעשות את הסרט הכי "נועז" בסדרה.
האם זה טוב? לא בטוח.
האם זה רע? גם לא בטוח.
מבולבלים? כן, גם אני.
תנסו לפתוח ביקורות רק בעיתונות הישראלית ותסימו לב להבדלים העצומים בביקורות, חלק משבחים את השינוי וחלק אמורים שזה הורס לגמרי את כל אווירת הסרט. מי צודק? שניהם.
במקום ללכת על האווירה האפלה שיש לאורך הספר, היוצרים החליטו לשים דגש דווקא על "ההתפתחות" של הדמויות ולנסות להראות שהדמויות גדלו והם כבר לא "ילדים", לפעמים הדבר הזה עובד מצויין, במיוחד בקטעים המצחיקים (הסרט הוא ללא ספק המצחיק בסדרה) ולפעמים יש הרגשה שזה קצת יותר מדי.
אבל שוב פעם היתרון של הסרט הוא גם החיסרון שלו, הסרט לא הצליח להעביר את ההרגשה האפלה שניתן לחוש בספרים, אותו הרגשה של "משהו עומד לקרות" לא ממש מופיעה בסרט. בנוסף הדילוג על הרבה סצינות מפתח לטובת עוד רגע רומנטי/קומי קצת מעצבן (במיוחד קטעי העבר של טום רידל שמופיעים ממש בקצרה בסרט)
לעומת זאת סצינת הסיום שבה הספויילר הגדול (לא, אני לא מתכוון לגלות אותו!) ממבוצעת ביד אומן ו10 דקות האלו הם כנראה ה10 דקות הטובות ביותר בסדרה. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על המשחק. המשחק של השחקנים הפעם הוא לטעמי הטוב בסדרה שאפילו דניאל רדקליף השתפר פלאים. שתי בחירות הליהוק הטובות ביותר לטעמי הם של סנייפ (אלן ריקמן) ושל בלטריקס (הלנה בונהם קרטר).
בשורה התחתונה הסרט מומלץ, אני כמעט בטוח שתגבשו עליו איזושהיא דעה לכאן או לכאן. באשר אליי? לטעמי הסרט השלישי הוא עדיין הטוב בסדרה.
למה כדאי לראות?: בגלל צוות השחקנים המצויין, בגלל האפקטים שבאים במועט אבל הם מצויינים ובגלל סצינת הסיום.
למי כדאי לראות אותו?: למעריצי הארי פוטר (נו באמת כאילו הם צריכים אותי בשביל לדעת את זה…), לאוהבי קמודיות רומנטיות ולמי שאהב את שאר הסרטים.
ציון: שלושה גביעים (מתוך שישה).
לגבי 3- אתה זוכר נכון
גם אני חושבת ככה, זה יהיה ממש מוזר שבסרט הבא הארי לא ידע על הספל ועל העטרת ועל הנחשית, שהוא היה אמור לדעת את זה כבר עכשיו… מענין איך הם יעשו את זה. ומגיע להם אם זה יהיה תקוע כי הם החסירו פרטים! גם שמתם לב שאין את כל החקירות האלו של שר הקסמים? בעצם, בכלל אין שר קסמים! כאילו שפאדג' לא התפטר.><