ביקורת מתגלגלת: הצבי

מי ינצח: העברית או הצדק? "הצבי" פרק הסיום.

אתם יודעים איך זה עובד: ספוילרים בביקורת וסמנו ספוילרים בתגובות.


פרק 6 | "אסור לך למות פרומה"

השחקן אודו קייר צוטט פעם באומרו "הנבל הוא דמות שאנשים זוכרים". עכשיו, אני לא אומר שאליעזר בן יהודה בגרסת "הצבי" הוא נבל. ישנם ניואנסים רבים בהתנהגות שלו שצריך לרדת לעומקם. אולם, בסופו של יום, אדון בן יהודה הוא הדמות שאזכור מהסדרה, ובין אם זה יהיה כנבל או לא – זה לא יהיה בערגה.

אבל נתחיל קודם מהציפיסים. "הצבי" רמזה שנפשה של חיה ציפיס לא תקינה, כמצופה ממי שאיבדה שני ילדים. אולם כמה שרמזה ככה גם לא עשתה עם זה שום דבר; כאשר פרומה גנבה את הכסף, אישית הנחתי שחיה משתגעת פשוט מעצם הידיעה שהיא סמוכה ובטוחה שהכסף נגנב, בעוד כל העולם עושה לה גזלייטינג. מצטער, זה לא שגעון, אלא התנהגות נורמטיבית במצב כזה.

אז מדוע דווקא בפרק האחרון לחצה הסדרה עד הסוף על דוושת מחלת הנפש? מניין הגיע הסיפור הזה אודות בית הקברות, ואיך בשם הרב סלנט הוא תרם משהו לעלילה? הרי ממילא חיה כבר שוכבת מדוכאת במיטה משום שפרומה עזבה; אז איזה נדבך מוסיפה לנו עצם הידיעה שחיה לא סתם בדיכאון, אלא גם תשושת נפש? כדי שנרצה שפרומה תשוב במהרה הביתה? כי אם כן אז באמת שלא צריך היה להגביר את הדרמה.

פרומה בינתיים חזרה למערכת העיתון והיא, ובכן, עצבנית. בצדק. אבל אליעזר מחרטט לה את מה שהנחתי כבר קודם – הוא קודם כל מחיה השפה העברית ורק אחר כך עיתונאי. וכך מצליח אליעזר לשלהב אותה במילים (הרי המומחיות הגדולה ביותר שלו היא מילים) כדי שבכל זאת תמשיך לעבוד למען המטרה הנעלה שלו, בין אם היא מִתגלמת בדיווחים על בעלי בתים שאוגרים מים לעת בצורת או במלחמה על העברית – וזאת על אף שפרומה הבינה זאת בעצמה, והוא גם התוודה בפניה שהוסיף את השם שלה כחלק מתוכנית העל שלו. על כן, גם אם זה לא נאמר מפורשות, לאה ז"ל לא עניינה אותו לרגע, מה שהופך את שיחת ההתנצלות של אליעזר בפני פרומה מלפני שני פרקים למאוד אכזרית כשחושבים על זה; כבר אז הוא תכנן את הכול.

ומהרגע הזה, "הצבי" זורקת הצידה כל פיסה של היגיון כדי לתקתק את הסיום שאמור להגיע בפרק הזה למרות כל קווי העלילה שעדיין פתוחים. וכך קרה שבן-ציון הקטן הולך לאיבוד ובמקרה גבריאל ניסן בסביבה כדי לעזור לחפש אותו ובמקרה הוא רץ למערכת "הצבי" כדי שאבא בן יהודה יעזור בחיפושים ובמקרה נוכחות שם גם איטה וסוניה שהגיעו לשכנע את פרומה לשוב.

הכול מאוד נוח לכולם ולכולן, נוח כמו העובדה שסוניה פתאום מבינה עברית (כמובן שהשחקנית עצמה לא) ולכן, כמו נסיכת דיסני מהדור הישן ועם אותו מבט סתום, היא התאהבה, פעם נוספת, באביר שלה גבריאל ניסן אשר שפך בפניה את לבו, וחשף את מה שכבר ידענו: הוא עצלן. סליחה, נו: "לא מסוגל לסבול מגע של חול על הרגליים" (שיזהר, בחור אחר עם אותה שנאה הפך בסוף ללורד סית'). הם התנשקו והנה לנו זוג אחד שקיבל הפי אנד.

מי שלא קיבל הפי אנד הוא אדון בן יהודה, במהלך שאני מכנה אותו "הדאינריז". גם בפרקים הקודמים אליעזר הצטייר כאיש משפחה סטואי, אולם ניכר היה שאכפת לו מאנשים, בטח ובטח שמהבן שלו. לכן חורה לי כיצד הוא דבק בעבודה כמעט בטירוף בזמן שגורלו של בן-ציון הקטן לא ברור, בלי להביע רגש או דאגה – העיקר לסיים את העבודה; וזה לא שיש דחיפוּת בעניין. פרומה שם יכולה לסיים בעצמה, וגם לא יקרה אסון אם הגיליון יתעכב. אין בו שום דבר חשוב, הרי ברור שאין לו באמת כוונה לפרסם את התוספת.

בדרכים אחרות ניתן היה לגרום לפרומה להבין שהיא בעצם לא מעוניינת לנטוש את המשפחה שלה, ובטח שלא לגרום לדמות ראשית ואהובה להשתגע. התחושה האישית שלי היא ששניים-שלושה פרקים נוספים היו עוזרים ל"הצבי" להראות איך אליעזר נלחם בין הרצון שלו לצדק ולערכי משפחה ובין מלחמת החורמה שהוא מנהל כדי להנחיל את העברית בפי כולם. אבל במצב הדברים שלבסוף זכינו לו, אליעזר של חמשת הפרקים הקודמים הוא לא אליעזר של פרק הסיום: חסר רגשות, אופורטוניסט ומרושע (רק מזכיר שהוא כינה את גבריאן ניסן "עלוב", "מפונק" ו"פחדן" רק כי גבריאל רצה לעזור לבן-ציון).

ובמחי הקרבת הדמות המעניינת ביותר בסדרה, סגרה "הצבי" בכוח את כל המעגלים: סוניה וגבריאל הם עכשיו זוג, איטה (נו, כמובן) התאהבה בזה-שהוא-לא-לי-בירן ועברה לרקוד בראשון לציון, ופרומה שבה הביתה ומלמדת איפשהו עברית (על אף שלא מתאים לה לא לנסות ולפרסם באנונימיות ובדרך-לא-דרך את מה שקרה ללאה).

ובכל זאת, בני הזוג אריה וחיה ציפיס יכולים לנשום לרווחה. כולם במשפחה שמחים ומאושרים ואיזה יופי, בניגוד גמור למשפחת בן יהודה: אליעזר קיבל את מבוקשו והוא ייזכר בדפי ההיסטוריה, אבל זאת במחיר של בדידות; בן-ציון בטראומה לכל החיים ונטול כלב ואילו דבורה כועסת ואומללה, ואם תפתחו ויקיפדיה תגלו שגם לא נותרו לה עוד שנים רבות.

אז מה הסדרה בעצם ניסתה לומר? שהמלחמה על העברית לא הייתה שווה את זה? שנעשו הקרבות? שאסור לנטוש משפחה? בין כל המסרים האלה הלכה "הצבי" לאיבוד ברגעיה האחרונים, ועל אף סצנת הסיום החביבה אך לא קשורה לכלום, קשה לומר שאני מרוצה מהסוף הזה (אלא אם מתוכננת עונה נוספת, דבר שאני בספק לגביו).

וחרף מגרעותיה, "הצבי" היא סדרה טובה: הדמויות בה חביבות, הדיאלוגים מקסימים ואני עומד על מה שכתבתי בביקורת על הפרק הראשון – הטלוויזיה הישראלית צריכה עוד דרמות תקופתיות, ו"הצבי" רק הגבירה את הצמא שלי לכאלה.

הערות שוליים:

• אם גבריאל ניסן קנה את הכרטיס של פרומה חזרה לאודסה, מדוע הוא וסוניה עדיין גרים בחור שכוח האל הזה ששניהם לא רוצים להיות בו?

• אריה ציפיס ביקש שהרבנית תבדוק את אשתו "בגלל עצבים רופפים". אותו אריה ציפיס ניהל לפני שלושה פרקים ברחוב שיחה עם גרסה דמיונית של אשתו. אהא.

• אני מודה, הסיבות שאריה העלה בשיחה האחרונה עם אשתו למדוע הוא העלה את המשפחה לישראל (החשש לשלומם והפחד מפוגרומים) הביאו לי צמרמורת, בעיקר בגלל הדמיון של התיאורים לימים שאנו נמצאים בהם.

• הסדרה הסתיימה ואנחנו עדיין לא יודעים מה הסיפור עם השיעול של אליעזר בן יהודה.


פרק 5 | "המילים מתקיפות אותי"

כמצופה מהפרק הלפני-אחרון הגיעה הסדרה לנקודת רתיחה, והרבה דמויות לא התנהגו בו כמו עצמן. חלקן לטובה, חלקן לרעה.

נתחיל מהרעה. פרומה. כפרה, גנבת כסף מאמא ואבא. זה היה מיוזמתך. אף אחד לא שידל אותך או רמז בכלל שזה משהו שצריך. עשית את זה בשביל אדון בן יהודה על אף שגם הוא לא ביקש ממך. בסדר, יפה שמכרת את הכרטיס לאודסה והשבת את הכסף כי ראית את אמא שלך הולכת ומאבדת את זה, וממילא אודסה כבר לא על הפרק מבחינתך – כי זה אמנם לא נאמר מפורשות, אבל השיחה בינך ובין אליעזר בן יהודה על האדמה (גאד איזה שוט יפה זה) רמזה היטב שאין לך עניין להילחם במהפכות של אחרים מעבר לים; לכן מנין הכעס וההתפרצות (האותנטיים, כן? ניכר שזה מה שאת מרגישה) כלפי אחותך על כך שהחזרת את הכסף… כדי שלא יאשימו את גבריאל ניסן, מאיפה זה בא? זה כמו שאתי אלון תתוודה שהיא גנבה מיליונים מהבנק עבור אנה זק. איך אל"ף קשור לבי"ת?

נראה פשוט כי פרומה הייתה זקוקה לסיבה כדי להתפוצץ על המשפחה שלה אשר, באופן מפתיע, הייתה הפרק סבלנית כלפיה משציפיתי (ועל זה תכף). לכן קיבלנו ממנה תירוץ מצוץ מהאצבע לכעוס על העולם (ואני אומר זאת על אף יכולת המשחק המשובחת של סוזנה פפיאן בסצנת ההתפרצות).

קל לשכוח זאת אבל פרומה היא נערה ומתנהגת בהתאם. עלילת הסדרה החלה כשאימהּ רצתה להחליף לה מהפכן אחד במהפכן אחר, והפלא ופלא זה הצליח. גם עניין ה-"אני מדברת מעכשיו רק עברית", תגידו לי שזה לא מזכיר לכם ימים בתיכון בהם עשיתם משהו מטומטם ומתנשא כדי להרגיש עילאיים (במקרה שלי זה היה לדבר במבטא בריטי בפעמים הבודדות שיצא לי לדבר אנגלית). קל ופשוט עד כדי גיחוך להשפיע על פרומה כמו על מרבית בני הטיפשעשרה, לכן גם ההתפרצות שלה בסוף הפרק, במְקום שתהיה דרמטית כפי שאני מניח שיוצרי הסדרה רצו שתהיה, התפרשה אצלי כילדותית.

אריה ציפיס זומן לבית מנהיג הקהילה האשכנזית הרב סלנט, ובניגוד לְמה שציפיתי (כי מה לעשות שהסדרה עצמה בנתה לקראת משהו כזה) הרב סלנט התגלה כאדם הגון וישר, כזה שמודה בטעויות גם כשמדובר באחת חמורה דוגמת מה שאירע ללאה. הרב סלנט לא מתכחש ולא מתרץ וניכר שזה כואב לו. וגם ההצעה שהציע לאריה ציפיס נשמעת, בנסיבות העניין, הוגנת. נכון, לא ייעשה פה צדק. בטח שלא ללאה, למשפחתה ולנערות אחרות. אך אפשר להבין מאיזה מקום היא הגיעה – ואם אליעזר אכן קיבל את ההצעה (אמנם זה קרה מחוץ למסך, אבל אין סיבה לאריה ציפיס לשקר) הוא כנראה עשה זאת בתור אליעזר בן יהודה שאנחנו, הישראלים, מכירים.

כי נכון שלאורך "הצבי" עסקה העלילה בניהול העיתון ובירידה לחקר האמת, אך קל לשכוח שאליעזר בן-יהודה, לפני ואחרי הכל, מוּכּר לנו בתור מחיה השפה העברית ופחות כעיתונאי – וההצעה של סלנט ("עברית על מלא מלא") היא בדיוק מה שהוא חלם עליה בתור מי שמעוניין בעברית שגורה בפי כל (ואם על הדרך גם ירדו ממנו ומהמשפחה שלו, מה רע?).

אריה, מצדו, גם כן בניגוד גמור לְמה שחשבתי (אם כי במקרה הזה לטובה), לא כעס על פרומה. אמנם בסופו של דבר הוא אסר עליה לעבוד בעיתון אבל זה היה נטו בגלל תגובת הבת טיפשעשרה שלה כלפיו ושכסף לא יכול לקנות הכל אך מעבר לכך, אריה היה גאה בה! היא עשתה עבודה עיתונאית מקצועית וחיפשה אחר צדק, והוא הגיב כמו אבא שבאמת גאה בבת שלו, ואני שמח שהסדרה הלכה לכיוון הזה במקום לקלישאות הידועות. גם לאור הפרק הזה וגם אחרי השיחה שלו עם גבריאל ניסן לפני כמה פרקים, ניכר שאריה ציפיס ה-MVP של הסדרה.

איטה ביקרה את גבריאל ניסן, בהתחלה כדי לשכנע אותו לחזור ובהמשך להתעמת מולו כמו שמגיע לו, ועל הדרך נראה כי היא התאהבה (או בדרכה להתאהב) בחבר שלו יאשה, גם כן איש ביל"ו. ושמעו, הייתכן שצדקתי? גבריאל ניסן אכן עצלן (סליחה, "מפונק") כפי שעולה מהשיחה שהוא ניהל עם יאשה אחרי שאיטה הלכה. הוא לא אהב את סוניה והוא לא אהב את איטה, הוא אהב לישון, והוא עשה את מה שעשה רק להמשיך לישון.

אלא שההתאהבות של סוניה בו הגיעה לרמה חדשה: גם כשגבריאל ניסן, מול הפרצוף שלה, אומר "אני לא אוהב אותך. למעשה אני לא סובל אותך. רדי ממני יא'חולת נפש, אל תגעי בי גם לא עם מקל, טפי עלייך ועל כל המשפחה שלך קרפדה רקובה" (רק, אתם יודעים, בנחמדות) היא העדיפה להאמין שאבא שלה הכריח אותו לומר את זה. זו לא הייתה סצנה שפשוט לראות, לא כי רחמים אלא כי קרינג'. אולי אם היינו רואים את סוניה וגבריאל מבלים יותר זמן ביחד והיינו מבינים מדוע היא אוהבת אותו (חוץ מזה שיש לו חיוך ביישני כזה כובש) זה היה אחרת. אבל ההתאהבות, לאור מה שהסדרה בחרה להציג, מוגזמת, ואני יכול להבין את ההתפרצות של פרומה על סוניה; לא את הסיבה המטומטמת שהיא בחרה להתפרץ בגללה, אבל כן הרעיון הכללי של לצעוק על סוניה.

על כל פנים, פרק אחרון לפנינו. איך יפתרו הכל? לא יודע. אולי פרומה תפרסם את הידיעה שלא במסגרת "הצבי" אבל וועליה על המשפחה שלה אם זה יקרה. יותר מעניין יהיה לגלות אם היא ואליעזר יישארו חברים. משהו אומר לי שלא.

הערות שוליים:

• אז מי עוד חש ניצוצות רומנטיים בין אדון בן יהודה ופרומה? כי ככה לא נראים יחסי עובדת-מעביד תקינים.

• פרומה, לדבר ביידיש כדי למכור כרטיס זה אין לך בעיה, אבל להסביר לאימא שלך ברוסית שהיא לא מטורפת זה גדול עלייך?

• אולי זה רק המוח המעוות שלי הולך לכיוונים האלה אבל תגידו, יש מצב שהיו ניצוצות ארוטיים בין גבריאל ניסן ויאשה?

• ואמנם הקרדיטים בסוף טוענים אחרת אבל לא תשכנעו אותי שיאשה זה לא לי בירן.


פרק 4 | "כל עלמה באשר היא"

עלילתית, לא אירעו בפרק הרביעי של הסדרה אירועים משמעותיים. פרומה ציפיס התבקשה לכתוב את הכתבה, ולא בשונה ממני כשאני מתבקש לכתוב ביקורת, עד סוף הפרק ואחרי לא מעט הרהורים, לילה לבן ורצון לבכות, היא אכן כתבה אותה. אלא שעל הדרך היא זלזלה בבעיות של אחותה סוניה. במובן מסוים, פרומה היא אני של לפני שלושה פרקים כשחשבתי שקו העלילה עם גבריאל ניסן הוא "דאונטון אבי" מודל ירושלים. טוב, זו לא אשמתה. פרומה לא יודעת מה באמת אירע בין גבריאל ניסן ואב המשפחה אריה. לוּ הייתה יודעת הייתה בעצמה הולכת ומדברת עם גבריאל ניסן. אולי אפילו נותנת לו מלקות כפי שמגיע לו.

אוי, מלקות. כן. כדאי לדבר על זה. ללא ספק מדובר בחלק המזעזע ביותר של הפרק ובינתיים גם של הסדרה כולה (בסדר, מקום שני אחרי הפעם ההיא בה המשרתת גאלינה התיישבה על פרומה כדי להעיר אותה. כאב לי הגב רק מלראות את זה) משום שלראות מה קרה בחדרי חדרים לאותה לאה האומללה לאחר שעברה את הלינץ', זה עשה בי קוועץ'.

עוד מהפרק שעבר ידענו, בערך, מה אירע שם כך שאני לא יודע האם "הצבי" הייתה מוכרחה להתעמק באותן זוועות, וייתכן שאני פשוט רגיש מהרגיל בגלל לוח זמנים מחורבן; הסדרה צולמה לפני השביעי באוקטובר וזו לא אשמתה, אך לראות נערה חבולה, פצועה ומושפלת מובלת בהמון זועם בעודה קשורה – ובכן, בי אישית זה עורר קונוטציות שליליות, ובמְקום יוצרי הסדרה הייתי מציב שקופית אזהרה בתחילת הפרק.

עניין נוסף שעורר בי סימן שאלה הוא מדוע פרומה חייבת לגנוב כסף מהוריה. מה הנרטיב שזה משרת מלבד לעורר, בכוח, פיצוץ בלתי נמנע עם המשפחה בעוד (אני מנחש) פרק או שניים, פיצוץ שימנע מפרומה להמשיך ולכתוב בעיתון? אדון בן יהודה לא רמז בפניה שהוא זקוק לעזרה כלכלית ופרומה לא עברה שום מניפולציה או התניה רגשית כדי לעשות מעשה שכזה. היא פשוט החליטה, וכך עשתה.

ובעוד פרומה עברה את האיסור של "לא תגנוב" (ובמובן מסוים גם את איסור "כבד את אביך ואת אימך") אריה ציפיס עבר את איסור "לא תשקר" (יהונתן סתום, תן להמציא דיברות מה יש לך). הוא שומר לעצמו את הסיבה בגינה גבריאל ניסן כבר לא מבקר בבית המשפחה, על אף שזה לא מצדיק התפרצות על אשתו; אם כבר, עדיף היה לשתף אותה כדי לא לשאת בנטל הסוד לבד. הרי מה חיה ציפיס כבר הייתה עושה? רצה לספר לסוניה את האמת? קרוב לוודאי שהיא הייתה מעריכה את בעלה על מה שעשה למען הבת שלהם.

ונסיים עם אדון בן יהודה שלא רק דרש מפרומה שתכתוב את הכתבה מעוררת המחלוקת, אלא מאחורי גבה (ואין לי מושג אם הייתה בעצמה מסכימה לכך או שלא) הוא וידא כי שמה יהיה חתום על המלל הזה שתכף יעורר הדים – מהלך שאני מאמין, איך לומר בעדינות? יזמבר לא רק את פרומה אלא גם את כל משפחת ציפיס, ובייחוד את אריה וקשריו עם הקהילה האשכנזית בירושלים. האם אדון בן יהודה פשוט רצה לתת קרדיט לכותבת העולה והמוכשרת שלו או שזו הדרך שלו להסיט את האש ממנו למקום אחר – גם במחיר של פגיעה בפרומה ציפיס? והאם מישהו מאיתנו באמת מוכן לגלות שאליעזר בן יהודה מסוגל לעשות מעשה נבזי שכזה? ובכן, עוד שני פרקים לפנינו כך שבקרוב נגלה.

הערות שוליים:

• לא דיברתי על זה עד עכשיו אך כיוון שבפרק הזה (בבית הדפוס של מר טולדנו) העניין היה בולט מהרגיל, אני מוכרח לשבח את הסצנות בהן רואים כיצד עבד פעם העניין הזה של הוצאת עיתון לדפוס: ההשקעה בפרטים הקטנים היא מעין מכתב אהבה של הסדרה למלאכה שלא קיימת בעולם בו רובנו מקבלים כמובנת מאליה את המהירות (והקלות) בה המילה הכתובה מגיעה להמונים. פשוט תענוג לראות את זה.

• נראה לכם שאיטה הייתה מעוניינת בגבריאל ניסן לעצמה לוּ הייתה לומדת את האמת? או שקשר דם חשוב לה יותר, והיא הייתה סולדת מהבחור שהיא אוהבת?

• פרומה ציפיס ללא ספק הדמות האהובה עלי, אבל ההתעקשות לדבר עברית מול בני משפחה שלא מבינים מילה בעברית זה כל-כך היפסטרי ומתנשא.

• די אליעזר זה כלב, לאף אחד לא אכפת אם קוראים לו מהיר או מהר.


פרק 3 | "משווה ומעלה"

אהבות ושקרים, שקרים ואהבות, אהבות ושקרים - פרק 3.

הופה, מעניין. מאוד מעניין. מה שאירוני משום שהפרק שנקרא "מעניין" היה פרק 2. אבל הפרק הזה הרבהההה יותר מעניין.

נתחיל כמובן מהטרגדיה: לאה לא רק מצאה את מותה במנזר אלא גילינו שאחרי הלינץ' ברחובות ירושלים היא עברה עונש מלקות. רוחה של הצעירה לא רק שנשברה אלא אז נשברה שוב, וכל זאת כשמכובדים רבים ומכרים מאמינים שהיא מכשפה; אין פלא שלאה בחרה לשלוח יד בנפשה.

רגע, האמנם? אני לא יודע האם "הצבי" היא רק סדרה על עיתונאים אמיצים כנגד ממסד מושחת ופרשיות טיוח או שמה יש בה גם פן בלשי. הסיבה שאני תוהה היא כדי להבין האם "הצבי" רוצה שנעלה סימני שאלה סביב המוות של לאה. על פניו, כן. לאה קפצה מהחלון. אבל הסקפטי שבי תוהה האם אולי מישהו אחר גרם לכך? ראינו אותה בפלאשבק מושיטה יד לגשם ואז צונחת מטה. לא אופתע אם כדי לכסות על ההתעללות שעברה היא נדחפה. זו רק תיאוריה ולכאורה הסדרה לא מכוונת אליה, אחרת פרומה בעצמה כבר הייתה שואלת זאת. אבל בואו לא נפסול את האפשרות.

החלק המעניין השני הוא כזה שגרם לי לפלוט שריקה וקריאת "שיואו, שיואווווו זה לא קרה עכשיו!": גבריאל ניסן. אחרי מסכת שכנועים מצד אשתו ולאחר שראה את כוונותיה הכנות של בתו, אריה ציפיס החליט לתת את ברכת הדרך לשידוך בין גבריאל לסוניה – אלא שהכלב הזה גבריאל ניסן, עם פרצוף מבולבל, אמר לאריה ציפיס שהוא בכלל אוהב את איטה, אותה איטה ששוכנעה בידי אחיותיה לוותר על אהבתה כלפיו לטובת סוניה.

עכשיו, אם זה היה כל הסיפור זה בהחלט טראגי ולא מצדיק את ההתפרצות של אריה ציפיס על גבריאל בגלל אי-הבנה. אבל זה לא כל הסיפור ואין פה שום אי-הבנה. הוא לא "נתן לה אוזן קשבת" ולא נעליים, ראינו אותה חומקת חזרה לביתה בבוקר, בכתונת, לאחר שבילתה עמו לילה. גבריאל בהחלט נתן לה משהו וזו לא הייתה אוזן. אז איזו סיבה יש לו להחליט פתאום שהוא כל הזמן היה מאוהב באיטה (אדרבה כשהוא בכלל לא הביע כלפיה כל עניין)?

כי הוא עצלן, זה למה. עוד מהפרק הראשון גבריאל ניסן חיפש תירוץ לא לנסוע לראשון לציון כדי לעבד אדמות. נוח לו לשבת לקרוא ספרים אצל שלמה בעל המסגרייה, לאכול ארוחות דשנות אצל משפחת ציפיס ולפלרטט עם בנות. כשאריה ציפיס התחיל ללחוץ כדי לקבל תשובות מה גבריאל יביא לקשר ושעליהם לעבור למושבה כבר בתוך חודש, הבטלן התחיל להזיע. שימו לב שהוא אפילו אמר, לפני שאי-ההבנה כביכול התפוצצה – "למענה אשאר בירושלים". חתיכת כלב, למענך אתה רוצה להישאר בירושלים. וכשאריה ציפיס המשיך ללחוץ לעבור לראשון לציון ("בחום ובקור בין היתושים" כדבריו), גבריאל ניסן שלף את הקלף של איטה. שיתפוצץ העולם (וגם הקשר שלו עם משפחת ציפיס) כי הוא, לעבד אדמות ולהיעקץ על-ידי יתושים, לא מוכן.

זו כמובן גם תיאוריה, אבל האחת הזו מבוססת הרבה יותר מאשר הנפילה המסתורית של לאה.

אין לי הרבה מה לכתוב על לב הסדרה, פרומה ואדון בן יהודה, שמצאו את עצמם בקרע אחרי שבן יהודה לא מוכן היה להמשיך לרדוף אחרי סיפור הלינץ'; הם רבו. הם השלימו. נגמר. קלישאה כמיטב ז'אנר העיתונות החוקרת. לפחות עכשיו הסדרה יכולה, בשלושת פרקיה הנותרים, להתמקד בפן של החקירה מבלי שפרומה תכניס את עצמה לצרות מול אדון בן יהודה. מעניין, כבר אמרתי?

הערות שוליים:

• משעשע אותי איך דבורה בן יהודה העיפה שתי בנות משפחת ציפיס בגלל שדיברו טיפה רוסית, אבל כלפי פרומה שכמעט ופלשה אליה הביתה וראתה את הקרסוליים (!!) של בעלה שעטה על עצמו כותונת, היא הייתה הרבה יותר סבלנית.

• נראה כי הנחת היסוד שלי בשבוע שעבר הייתה שגויה: אריה וחיה ציפיס כן נשואים בגלל אהבה.

• לא נעים לי להודות, בעיקר אחרי שביקרתי בחריפות את קו העלילה הזה – אבל אני יותר סקרן לדעת כיצד אריה ציפיס ינהל את המשבר עם גבריאל ניסן מאשר מה פרומה ובן יהודה יעשו בנוגע לפרשת הלינץ'.

• גם אתם מרחמים קצת על איתמר בן יהודה?


פרק 2 | "מעניין"

"תפקידו של העיתון הוא לדווח על מאורעות, לא לייצר אותם," אומר אדון בן-יהודה לפרומה אחרי שהצילה את חייה של הנערה – אלא שאז הוא מבלה את שארית הפרק כשהוא פועל הפוך מהעצה של עצמו.

זהו, למעשה, רק חלק מהאפקט של פרומה על הרעיונאי הצעיר שאפילו השתמש במונח שהמציאה פרומה, "שיחה רזה", כדי להתלונן על אשתו דבורה שלא הגתה מילה חדשה מזה שבועות (החצופה!). אותה דבורה בן יהודה, להזכירכם, רק בפרק הקודם גירשה אורחים מביתה בצעקות משום שהעזו לדבר ברוסית, וכעת בעלה מוצא בעוזרת החדשה שלו (עוזרת שעדיין מתקשה עם אותיות השימוש, מהממת ככל שתהיה העברית שלה) מעין "מלאכית הלב שלו".

לא יודע מה איתכם, אותי שיעשע לראות כיצד דבורה משוחחת עם אליעזר (שעמו התחתנה בגלל אהבה) רגע לפני שהיא הולכת לישון במיטה לבד ובכעס, כיוון שבעלה רודף אחר צדק חברתי בעיתון שלא רק שלא מכניס כסף לבני המשפחה, אלא גם מסבך אותם עם הקהילה האשכנזית – וזאת בעוד בני הזוג חיה ואריה ציפיס, אשר הכירו (כך נרמז) בשידוך, משוחחים במיטתם יחדיו על ענייני הלב של בנותיהם כשהם עצמם חבוקים ואוהבים. אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה? נראה שעל הקושייה הזו של ביאליק "הצבי" מנסה לענות.

התלוננתי בפעם שעברה על משולש האהבה בין איטה, סוניה וגבריאל ניס – סליחה, "החלוץ". ואני עומד על שלי, כי ביחס לְמה שעוברת פרומה זה לא באמת מעניין. אבל אני מבין שכדי לשמור על מידה מסוימת של ריאליזם, לא כל שלוש הציפיסיות יכולות לחשוף שחיתויות וקונספירציות, אחרת הייתה זו סדרה בז'אנר אחר לחלוטין. מה שכן, אני אוהב את העובדה שהיחסים פה לא דורכים במָקום: בעוד סוניה כבר שועטת על "החלוץ", איטה לא רק שלא מסתירה את הכעס שלה על סוניה, אלא אומרת לה בפרצוף כמה שהיא עצבנית. אני לא יודע מה יקרה בגזרה הזו בפרקים הבאים, אבל דאונטון אבי של ירושלים לדעתי זה לא יישאר.

הפרק השני, כשמו כן הוא, מעניין. יותר מעניין מהראשון אם תשאלו אותי (וזה לא שלא אהבתי את הפרק הראשון), כי הוא כבר נכנס עמוק למחוזות העיתונות החוקרת, ז'אנר שיש סיבה שאוהבים אותו. זה כיף. זה מותח. זה מהנה. זה מתסכל.

פרומה לומדת הפרק על בשרה את ההשלכות של כוונותיה הטובות, ואיך הולך הביטוי באנגלית? No good deed goes unpunished. היא הצילה חיים וגרמה לאנשים, בתמורה, לכעוס עליה: מאֵם הנערה שאותה הצילה דרך העוזרת המשפחתית שחיכתה לפרומה בפרצוף כועס (וחשוד?), ועד אדון בן יהודה (במלרע, כמובן) – אם כי זה האחרון, כאמור בתחילת הביקורת, כועס אבל פועל בדיוק באותו האופן, וזאת על אף שמכבש הלחצים שמופעל עליו כבר אמור למחוץ אותו.

אשמח אם בפרקים הבאים נדע קצת יותר מדוע אליעזר בן יהודה הוא אחד שהולך נגד הזרם ומה המניע שלו לסכן את בטחון משפחתו בתמורה לצדק. לרובנו פה, אני רוצה להאמין, יש חוש צדק; אבל אם לכולנו היה האומץ לפעול על פיו, העולם היה מקום טוב יותר. לכן יהיה מעניין לחקור את נימי נפשו של בן יהודה, ושהסדרה לא תסתפק רק ב"טוב כי זה פאקינג אליעזר בן יהודה, מה אתם רוצים?".

בכל אופן, שליש סדרה מאחורינו (תראו איך הזמן טס) ואני עדיין אוהב את מה שאני רואה.

הערות שוליים:

• אני מבין שאיטה דמיינה את עצמה רוקדת, זה ברור. אבל האם היא גם דמיינה את עצמה שרה את "Sweet Dreams (Are Made of This)" של יורית'מיקס שיצא 98 שנים לאחר מכן?

• אפרופו, קלטתם את הקריצה? "Sweet Dreams", "חלומות מתוקים". מקווה שזה מכוון.

• בפרק הזה הצטרפו לקלחת אנשי העדה המזרחית וכן מיסיונרים נוצרים. אני מבקש בפרק הבא דמות עם שורות דיאלוג של חייל עות'מאני.

• אני מבין את אדון בן יהודה לחלוטין. גם אני יכול ורוצה להאזין לשעה בכל יום לדיבוריה של פרומה.


פרק 1 | "פרומה ציפיס"

על יד אחת אני יכול לספור את הדרמות התקופתיות שהופקו בישראל למסך הקטן, ואם תשאלו אותי מדובר בפספוס: כדי לשחזר את ירושלים של פעם, למשל, לא צריך להקים סט גדול באולפן, כי ישנן מספיק ערים בארץ שבהן שכונות שלמות נראות עדיין כמו ירושלים של המאה ה-19 (כולל בירושלים עצמה). למה אנחנו לא מנצלים את זה יותר כדי להביא להמוני אפוסים תקופתיים וסיפורי תקומה? הייתכן שזה כל כך קשה? הרי לא כל דרמה תקופתית מקומית צריכה להיות יצירה כבדת משקל אודות חזון ההתיישבות הציונית ומלחמותינו בצד השני.

ראו למשל את "הצבי", הסדרה החדשה מבית תאגיד השידור שהיא אומנם אפוס תקופתי לכל דבר ועניין (תלבושות, דיבור מצחיק עם ר') אך בפועל מדובר בסך הכול בדרמה קטנה וחמודה שמגוללת סיפור שראינו באינספור וריאציות וז'אנרים: משפחה עשירה שעוברת לגור בחור תחת.

השנה היא 1885 והמשפחה המדוברת היא משפחת ציפיס: האבא אריה (ולדימיר פרידמן) גר בירושלים מזה כשנתיים כשליח חובבי ציון, ואליו הצטרפו זה לא כבר אשתו חיה (מיכל שטמלר) ושלוש בנותיהם פרומה (סוזנה פפיאן), איטה (נטע רוט, מאיפה הרוסית הזו?) וסוניה (פולינה ויטורגן) שאני מניח שחלקן מאומצות, אחרת אין הסבר כיצד לשני הורים בעלי שיער כהה יצאה ילדה ג'ינג'ית וילדה בלונדינית.

הפרק הראשון אינו מבזבז זמן בהצגת האומללות שלהן. אנחנו מקבלים סצנת פתיחה ובה בנות המשפחה מתלוננות בזמן הצילום המשפחתי על חייהן החדשים במחיצת יתושים ולחות, סצנה שמסבירה מדוע פרומה כבר עם הפנים החוצה: היא מחביאה ממשפחתה כרטיס לספינה שתשיב אותה לאירופה, היישר אל זרועותיו של מי שהיה המורה שלה לעברית פימה, שאליו היא מתגעגעת ושנותר מאחור, ושמלבד שיעורי לשון נראה כי העביר לה גם שיעורים עם הלשון.

אימהּ של פרומה מגלה על כוונותיה של הבת המאוהבת, אך מבינה שאין שום חוצץ שיעמוד בפני אהבת נעורים משולהבת, ודאי בימים שבהם אין טלוויזיה, סליים או משקפי אפל ויז'ן פרו (אני לא עוקב אחרי מה צעירים היום אוהבים) שהיו יכולים לפחות להשכיח ממנה את העובדה שהיא גרה בחור תחת.

לכן היא מבקשת מבעלה לסדר לבתם הפוחזת עבודה בעיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה (אור בן מלך), עיתון שלפי ויקיפדיה כתבו בו (בין היתר) דוד ילין, מקס נורדאו, דוד יודילביץ, א"ד גורדון, ארתור רופין, יוסף קלוזנר ועוד שמות של רחובות, אבל כאן בסדרה – לפחות בפרק הראשון – נראה שזה רק בן יהודה. ועל מה הוא כותב? לא מעניין אותנו כרגע. מה שמעניין זה על מה הוא לא כותב: לינץ' אכזרי שנעשה בנערה יהודייה בגלל האמונה שהיא גרמה להפלות. על בן יהודה מופעל לחץ מגבוה שלא לפרסם את הסיפור אחרת לא תהיה לו יותר מכונת דפוס, לא יהיה יותר עיתון ולא תהיה יותר פינת תחזית מזג אוויר ("גם מחר יהיה חם ורווי יתושים. היזהרו ממלריה").

ובינתיים אני אוהב את זה. ניכר כי כובד הסדרה מונח על כתפיהם של סוזנה פפיאן ואור בן מלך, ואם לדייק אז על הדינמיקה ביניהם. הסצנות הטובות ביותר בפרק הראשון הן השיחות בין השניים, ספציפית אלו שבהן בן יהודה מבקש מפרומה לספר על היום שלה כדי שיוכל להתענג עוד על "עברית הנעורים" שבפיה. והסדרה לא נופלת לקלישאות, לפחות לא יותר מדי. בן יהודה אמנם מצטייר בהתחלה כבוס מעט קשוח ואטום, אולם אין פה ענייני "אני אשנה אותו וארכך את לבו!" כי כבר למחרת, וללא התניה חיצונית, הוא הרבה יותר נחמד כלפיה. פעמים רבות עולם הקולנוע והטלוויזיה שוכח שיש לנו בני האדם יותר מִאפיון אחד ושאנחנו מתנהגים אחרת בהתאם לסביבה ולמצב הרוח; בן יהודה לפעמים טיפה קשוח, לפעמים טיפה נחמד. קטע.

לצערי אין מה להרחיב על בנות המשפחה האחרות. איטה וסוניה שתיהן התאהבו באותו בחור: איש ביל"ו שעובד בחצר ביתם ואשר ממילא מתכוון עד סוף החודש להסתלק אל חבריו בראשון לציון, ואילו האימא חיה מנסה למצוא אוזן קשבת לבעיות גינקולוגית שעוברות עליה, עד שלבסוף המשרתת מכינה לה משחה שלא הייתי נוגע בה עם מקל, לא כל שכן מורח מתחת לתחתונים. על אריה ציפיס אגב לא עובר כלום, הוא פשוט ברקע. פפפף, גבר טיפוסי.

משמע בעוד פרומה ציפיס נכנסת לאיטה לעבודה בעיתון ולסיפור אודות לינץ' ואיומים, ועוברת עליה מה שאני אוהב לקרוא לו "דרמה", שאר הציפיסים תקועים בתוך מה שמרגיש כמו הגרסה הירושלמית לדאונטון אבי, ואני מודה שייחלתי בגזרה הזו ליותר. אני מקווה שבפרקים הבאים יקרה גם איתם משהו מעניין. מצד שני, אולי זה הקטע? להראות שהן עשו את כל הדרך עד להתיישבות היהודית רק כדי לבלות כל היום בישיבה על ספסל?

על כל פנים, מדובר מבחינתי בהתחלה טובה וברגל ימין. אומנם לא כל קווי העלילה מעניינים אך כל השחקנים חמודים ומקסימים, ירושלים של סוף המאה ה-19 נראית אותנטית למדי (הגם שהסדרה צולמה בעכו, זכרון יעקב ורמלה) והרבה מכך הודות להקפדה על הלבוש של פעם: גם חייל עות'מאני שעובר ברקע לעשירית השנייה נראה ייצוגי ומכובד (עד כמה שהידע שלי במלבושי הצבא העות'מאני מאפשרים לי לקבוע זאת), ואני מוכרח לשבח גם את הפסקול הנהדר והקליל של "הצבי" שאותו הלחין, מסתבר, רן בגנו ("אפס ביחסי אנוש").

רואים? כשרוצים באמת להפיק דרמה היסטורית ישראלית, יכולים להפיק דרמה היסטורית ישראלית. עוד בבקשה.

הערות שוליים:

• מיותר לציין שאני לא דואג שפרומה באמת פוטרה מהעיתון, אל"ף כי ראיתי את הטריילר ובי"ת, ברור שהכוונה של בן יהודה הייתה שהיא לא תעבוד יותר בעיתון כי הוא מניח שהיא תכף עוזבת.

• אני תוהה כיצד ואיך יחליקו לבן יהודה על כך שאולי הוא טכנית לא פרסם את המאמר אודות הלינץ' כפי שהתבקש לעשות, אבל לפרסם על כך שהוא אוים לא לפרסם נשמע כמו סיבה טובה יותר לכעוס עליו.

• מה הסיפור עם השיעול הכבד? לאליעזר בן יהודה יש עוד 37 שנים לפניו, מדוע יש מעליו דגלון מוות והאם נגלה שמסתובבת בעיר מגיפה כלשהי (ה"קללה" האמיתית)?

• אז ספרו לי מה אתם עשיתם מאז שהשכמתם?