אתם יודעים איך זה עובד: ספוילרים בביקורת וסמנו ספוילרים בתגובות.
|
• פרק 1: פרומה ציפיס |
פרק 1 | "פרומה ציפיס"
על יד אחת אני יכול לספור את הדרמות התקופתיות שהופקו בישראל למסך הקטן, ואם תשאלו אותי מדובר בפספוס: כדי לשחזר את ירושלים של פעם, למשל, לא צריך להקים סט גדול באולפן, כי ישנן מספיק ערים בארץ שבהן שכונות שלמות נראות עדיין כמו ירושלים של המאה ה-19 (כולל בירושלים עצמה). למה אנחנו לא מנצלים את זה יותר כדי להביא להמוני אפוסים תקופתיים וסיפורי תקומה? הייתכן שזה כל כך קשה? הרי לא כל דרמה תקופתית מקומית צריכה להיות יצירה כבדת משקל אודות חזון ההתיישבות הציונית ומלחמותינו בצד השני.
ראו למשל את "הצבי", הסדרה החדשה מבית תאגיד השידור שהיא אומנם אפוס תקופתי לכל דבר ועניין (תלבושות, דיבור מצחיק עם ר') אך בפועל מדובר בסך הכול בדרמה קטנה וחמודה שמגוללת סיפור שראינו באינספור וריאציות וז'אנרים: משפחה עשירה שעוברת לגור בחור תחת.
השנה היא 1885 והמשפחה המדוברת היא משפחת ציפיס: האבא אריה (ולדימיר פרידמן) גר בירושלים מזה כשנתיים כשליח חובבי ציון, ואליו הצטרפו זה לא כבר אשתו חיה (מיכל שטמלר) ושלוש בנותיהם פרומה (סוזנה פפיאן), איטה (נטע רוט, מאיפה הרוסית הזו?) וסוניה (פולינה ויטורגן) שאני מניח שחלקן מאומצות, אחרת אין הסבר כיצד לשני הורים בעלי שיער כהה יצאה ילדה ג'ינג'ית וילדה בלונדינית.
הפרק הראשון אינו מבזבז זמן בהצגת האומללות שלהן. אנחנו מקבלים סצנת פתיחה ובה בנות המשפחה מתלוננות בזמן הצילום המשפחתי על חייהן החדשים במחיצת יתושים ולחות, סצנה שמסבירה מדוע פרומה כבר עם הפנים החוצה: היא מחביאה ממשפחתה כרטיס לספינה שתשיב אותה לאירופה, היישר אל זרועותיו של מי שהיה המורה שלה לעברית פימה, שאליו היא מתגעגעת ושנותר מאחור, ושמלבד שיעורי לשון נראה כי העביר לה גם שיעורים עם הלשון.
אימהּ של פרומה מגלה על כוונותיה של הבת המאוהבת, אך מבינה שאין שום חוצץ שיעמוד בפני אהבת נעורים משולהבת, ודאי בימים שבהם אין טלוויזיה, סליים או משקפי אפל ויז'ן פרו (אני לא עוקב אחרי מה צעירים היום אוהבים) שהיו יכולים לפחות להשכיח ממנה את העובדה שהיא גרה בחור תחת.
לכן היא מבקשת מבעלה לסדר לבתם הפוחזת עבודה בעיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה (אור בן מלך), עיתון שלפי ויקיפדיה כתבו בו (בין היתר) דוד ילין, מקס נורדאו, דוד יודילביץ, א"ד גורדון, ארתור רופין, יוסף קלוזנר ועוד שמות של רחובות, אבל כאן בסדרה – לפחות בפרק הראשון – נראה שזה רק בן יהודה. ועל מה הוא כותב? לא מעניין אותנו כרגע. מה שמעניין זה על מה הוא לא כותב: לינץ' אכזרי שנעשה בנערה יהודייה בגלל האמונה שהיא גרמה להפלות. על בן יהודה מופעל לחץ מגבוה שלא לפרסם את הסיפור אחרת לא תהיה לו יותר מכונת דפוס, לא יהיה יותר עיתון ולא תהיה יותר פינת תחזית מזג אוויר ("גם מחר יהיה חם ורווי יתושים. היזהרו ממלריה").
ובינתיים אני אוהב את זה. ניכר כי כובד הסדרה מונח על כתפיהם של סוזנה פפיאן ואור בן מלך, ואם לדייק אז על הדינמיקה ביניהם. הסצנות הטובות ביותר בפרק הראשון הן השיחות בין השניים, ספציפית אלו שבהן בן יהודה מבקש מפרומה לספר על היום שלה כדי שיוכל להתענג עוד על "עברית הנעורים" שבפיה. והסדרה לא נופלת לקלישאות, לפחות לא יותר מדי. בן יהודה אמנם מצטייר בהתחלה כבוס מעט קשוח ואטום, אולם אין פה ענייני "אני אשנה אותו וארכך את לבו!" כי כבר למחרת, וללא התניה חיצונית, הוא הרבה יותר נחמד כלפיה. פעמים רבות עולם הקולנוע והטלוויזיה שוכח שיש לנו בני האדם יותר מִאפיון אחד ושאנחנו מתנהגים אחרת בהתאם לסביבה ולמצב הרוח; בן יהודה לפעמים טיפה קשוח, לפעמים טיפה נחמד. קטע.
לצערי אין מה להרחיב על בנות המשפחה האחרות. איטה וסוניה שתיהן התאהבו באותו בחור: איש ביל"ו שעובד בחצר ביתם ואשר ממילא מתכוון עד סוף החודש להסתלק אל חבריו בראשון לציון, ואילו האימא חיה מנסה למצוא אוזן קשבת לבעיות גינקולוגית שעוברות עליה, עד שלבסוף המשרתת מכינה לה משחה שלא הייתי נוגע בה עם מקל, לא כל שכן מורח מתחת לתחתונים. על אריה ציפיס אגב לא עובר כלום, הוא פשוט ברקע. פפפף, גבר טיפוסי.
משמע בעוד פרומה ציפיס נכנסת לאיטה לעבודה בעיתון ולסיפור אודות לינץ' ואיומים, ועוברת עליה מה שאני אוהב לקרוא לו "דרמה", שאר הציפיסים תקועים בתוך מה שמרגיש כמו הגרסה הירושלמית לדאונטון אבי, ואני מודה שייחלתי בגזרה הזו ליותר. אני מקווה שבפרקים הבאים יקרה גם איתם משהו מעניין. מצד שני, אולי זה הקטע? להראות שהן עשו את כל הדרך עד להתיישבות היהודית רק כדי לבלות כל היום בישיבה על ספסל?
על כל פנים, מדובר מבחינתי בהתחלה טובה וברגל ימין. אומנם לא כל קווי העלילה מעניינים אך כל השחקנים חמודים ומקסימים, ירושלים של סוף המאה ה-19 נראית אותנטית למדי (הגם שהסדרה צולמה בעכו, זכרון יעקב ורמלה) והרבה מכך הודות להקפדה על הלבוש של פעם: גם חייל עות'מאני שעובר ברקע לעשירית השנייה נראה ייצוגי ומכובד (עד כמה שהידע שלי במלבושי הצבא העות'מאני מאפשרים לי לקבוע זאת), ואני מוכרח לשבח גם את הפסקול הנהדר והקליל של "הצבי" שאותו הלחין, מסתבר, רן בגנו ("אפס ביחסי אנוש").
רואים? כשרוצים באמת להפיק דרמה היסטורית ישראלית, יכולים להפיק דרמה היסטורית ישראלית. עוד בבקשה.
הערות שוליים:
• מיותר לציין שאני לא דואג שפרומה באמת פוטרה מהעיתון, אל"ף כי ראיתי את הטריילר ובי"ת, ברור שהכוונה של בן יהודה הייתה שהיא לא תעבוד יותר בעיתון כי הוא מניח שהיא תכף עוזבת.
• אני תוהה כיצד ואיך יחליקו לבן יהודה על כך שאולי הוא טכנית לא פרסם את המאמר אודות הלינץ' כפי שהתבקש לעשות, אבל לפרסם על כך שהוא אוים לא לפרסם נשמע כמו סיבה טובה יותר לכעוס עליו.
• מה הסיפור עם השיעול הכבד? לאליעזר בן יהודה יש עוד 37 שנים לפניו, מדוע יש מעליו דגלון מוות והאם נגלה שמסתובבת בעיר מגיפה כלשהי (ה"קללה" האמיתית)?
• אז ספרו לי מה אתם עשיתם מאז שהשכמתם?
פרק 2 | "מעניין"
"תפקידו של העיתון הוא לדווח על מאורעות, לא לייצר אותם," אומר אדון בן-יהודה לפרומה אחרי שהצילה את חייה של הנערה – אלא שאז הוא מבלה את שארית הפרק כשהוא פועל הפוך מהעצה של עצמו.
זהו, למעשה, רק חלק מהאפקט של פרומה על הרעיונאי הצעיר שאפילו השתמש במונח שהמציאה פרומה, "שיחה רזה", כדי להתלונן על אשתו דבורה שלא הגתה מילה חדשה מזה שבועות (החצופה!). אותה דבורה בן יהודה, להזכירכם, רק בפרק הקודם גירשה אורחים מביתה בצעקות משום שהעזו לדבר ברוסית, וכעת בעלה מוצא בעוזרת החדשה שלו (עוזרת שעדיין מתקשה עם אותיות השימוש, מהממת ככל שתהיה העברית שלה) מעין "מלאכית הלב שלו".
לא יודע מה איתכם, אותי שיעשע לראות כיצד דבורה משוחחת עם אליעזר (שעמו התחתנה בגלל אהבה) רגע לפני שהיא הולכת לישון במיטה לבד ובכעס, כיוון שבעלה רודף אחר צדק חברתי בעיתון שלא רק שלא מכניס כסף לבני המשפחה, אלא גם מסבך אותם עם הקהילה האשכנזית – וזאת בעוד בני הזוג חיה ואריה ציפיס, אשר הכירו (כך נרמז) בשידוך, משוחחים במיטתם יחדיו על ענייני הלב של בנותיהם כשהם עצמם חבוקים ואוהבים. אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה? נראה שעל הקושייה הזו של ביאליק "הצבי" מנסה לענות.
התלוננתי בפעם שעברה על משולש האהבה בין איטה, סוניה וגבריאל ניס – סליחה, "החלוץ". ואני עומד על שלי, כי ביחס לְמה שעוברת פרומה זה לא באמת מעניין. אבל אני מבין שכדי לשמור על מידה מסוימת של ריאליזם, לא כל שלוש הציפיסיות יכולות לחשוף שחיתויות וקונספירציות, אחרת הייתה זו סדרה בז'אנר אחר לחלוטין. מה שכן, אני אוהב את העובדה שהיחסים פה לא דורכים במָקום: בעוד סוניה כבר שועטת על "החלוץ", איטה לא רק שלא מסתירה את הכעס שלה על סוניה, אלא אומרת לה בפרצוף כמה שהיא עצבנית. אני לא יודע מה יקרה בגזרה הזו בפרקים הבאים, אבל דאונטון אבי של ירושלים לדעתי זה לא יישאר.
הפרק השני, כשמו כן הוא, מעניין. יותר מעניין מהראשון אם תשאלו אותי (וזה לא שלא אהבתי את הפרק הראשון), כי הוא כבר נכנס עמוק למחוזות העיתונות החוקרת, ז'אנר שיש סיבה שאוהבים אותו. זה כיף. זה מותח. זה מהנה. זה מתסכל.
פרומה לומדת הפרק על בשרה את ההשלכות של כוונותיה הטובות, ואיך הולך הביטוי באנגלית? No good deed goes unpunished. היא הצילה חיים וגרמה לאנשים, בתמורה, לכעוס עליה: מאֵם הנערה שאותה הצילה דרך העוזרת המשפחתית שחיכתה לפרומה בפרצוף כועס (וחשוד?), ועד אדון בן יהודה (במלרע, כמובן) – אם כי זה האחרון, כאמור בתחילת הביקורת, כועס אבל פועל בדיוק באותו האופן, וזאת על אף שמכבש הלחצים שמופעל עליו כבר אמור למחוץ אותו.
אשמח אם בפרקים הבאים נדע קצת יותר מדוע אליעזר בן יהודה הוא אחד שהולך נגד הזרם ומה המניע שלו לסכן את בטחון משפחתו בתמורה לצדק. לרובנו פה, אני רוצה להאמין, יש חוש צדק; אבל אם לכולנו היה האומץ לפעול על פיו, העולם היה מקום טוב יותר. לכן יהיה מעניין לחקור את נימי נפשו של בן יהודה, ושהסדרה לא תסתפק רק ב"טוב כי זה פאקינג אליעזר בן יהודה, מה אתם רוצים?".
בכל אופן, שליש סדרה מאחורינו (תראו איך הזמן טס) ואני עדיין אוהב את מה שאני רואה.
הערות שוליים:
• אני מבין שאיטה דמיינה את עצמה רוקדת, זה ברור. אבל האם היא גם דמיינה את עצמה שרה את "Sweet Dreams (Are Made of This)" של יורית'מיקס שיצא 98 שנים לאחר מכן?
• אפרופו, קלטתם את הקריצה? "Sweet Dreams", "חלומות מתוקים". מקווה שזה מכוון.
• בפרק הזה הצטרפו לקלחת אנשי העדה המזרחית וכן מיסיונרים נוצרים. אני מבקש בפרק הבא דמות עם שורות דיאלוג של חייל עות'מאני.
פרק 3 | "משווה ומעלה"
הופה, מעניין. מאוד מעניין. מה שאירוני משום שהפרק שנקרא "מעניין" היה פרק 2. אבל הפרק הזה הרבהההה יותר מעניין.
נתחיל כמובן מהטרגדיה: לאה לא רק מצאה את מותה במנזר אלא גילינו שאחרי הלינץ' ברחובות ירושלים היא עברה עונש מלקות. רוחה של הצעירה לא רק שנשברה אלא אז נשברה שוב, וכל זאת כשמכובדים רבים ומכרים מאמינים שהיא מכשפה; אין פלא שלאה בחרה לשלוח יד בנפשה.
רגע, האמנם? אני לא יודע האם "הצבי" היא רק סדרה על עיתונאים אמיצים כנגד ממסד מושחת ופרשיות טיוח או שמה יש בה גם פן בלשי. הסיבה שאני תוהה היא כדי להבין האם "הצבי" רוצה שנעלה סימני שאלה סביב המוות של לאה. על פניו, כן. לאה קפצה מהחלון. אבל הסקפטי שבי תוהה האם אולי מישהו אחר גרם לכך? ראינו אותה בפלאשבק מושיטה יד לגשם ואז צונחת מטה. לא אופתע אם כדי לכסות על ההתעללות שעברה היא נדחפה. זו רק תיאוריה ולכאורה הסדרה לא מכוונת אליה, אחרת פרומה בעצמה כבר הייתה שואלת זאת. אבל בואו לא נפסול את האפשרות.
החלק המעניין השני הוא כזה שגרם לי לפלוט שריקה וקריאת "שיואו, שיואווווו זה לא קרה עכשיו!": גבריאל ניסן. אחרי מסכת שכנועים מצד אשתו ולאחר שראה את כוונותיה הכנות של בתו, אריה ציפיס החליט לתת את ברכת הדרך לשידוך בין גבריאל לסוניה – אלא שהכלב הזה גבריאל ניסן, עם פרצוף מבולבל, אמר לאריה ציפיס שהוא בכלל אוהב את איטה, אותה איטה ששוכנעה בידי אחיותיה לוותר על אהבתה כלפיו לטובת סוניה.
עכשיו, אם זה היה כל הסיפור זה בהחלט טראגי ולא מצדיק את ההתפרצות של אריה ציפיס על גבריאל בגלל אי-הבנה. אבל זה לא כל הסיפור ואין פה שום אי-הבנה. הוא לא "נתן לה אוזן קשבת" ולא נעליים, ראינו אותה חומקת חזרה לביתה בבוקר, בכתונת, לאחר שבילתה עמו לילה. גבריאל בהחלט נתן לה משהו וזו לא הייתה אוזן. אז איזו סיבה יש לו להחליט פתאום שהוא כל הזמן היה מאוהב באיטה (אדרבה כשהוא בכלל לא הביע כלפיה כל עניין)?
כי הוא עצלן, זה למה. עוד מהפרק הראשון גבריאל ניסן חיפש תירוץ לא לנסוע לראשון לציון כדי לעבד אדמות. נוח לו לשבת לקרוא ספרים אצל שלמה בעל המסגרייה, לאכול ארוחות דשנות אצל משפחת ציפיס ולפלרטט עם בנות. כשאריה ציפיס התחיל ללחוץ כדי לקבל תשובות מה גבריאל יביא לקשר ושעליהם לעבור למושבה כבר בתוך חודש, הבטלן התחיל להזיע. שימו לב שהוא אפילו אמר, לפני שאי-ההבנה כביכול התפוצצה – "למענה אשאר בירושלים". חתיכת כלב, למענך אתה רוצה להישאר בירושלים. וכשאריה ציפיס המשיך ללחוץ לעבור לראשון לציון ("בחום ובקור בין היתושים" כדבריו), גבריאל ניסן שלף את הקלף של איטה. שיתפוצץ העולם (וגם הקשר שלו עם משפחת ציפיס) כי הוא, לעבד אדמות ולהיעקץ על-ידי יתושים, לא מוכן.
זו כמובן גם תיאוריה, אבל האחת הזו מבוססת הרבה יותר מאשר הנפילה המסתורית של לאה.
אין לי הרבה מה לכתוב על לב הסדרה, פרומה ואדון בן יהודה, שמצאו את עצמם בקרע אחרי שבן יהודה לא מוכן היה להמשיך לרדוף אחרי סיפור הלינץ'; הם רבו. הם השלימו. נגמר. קלישאה כמיטב ז'אנר העיתונות החוקרת. לפחות עכשיו הסדרה יכולה, בשלושת פרקיה הנותרים, להתמקד בפן של החקירה מבלי שפרומה תכניס את עצמה לצרות מול אדון בן יהודה. מעניין, כבר אמרתי?
הערות שוליים:
• משעשע אותי איך דבורה בן יהודה העיפה שתי בנות משפחת ציפיס בגלל שדיברו טיפה רוסית, אבל כלפי פרומה שכמעט ופלשה אליה הביתה וראתה את הקרסוליים (!!) של בעלה שעטה על עצמו כותונת, היא הייתה הרבה יותר סבלנית.
• נראה כי הנחת היסוד שלי בשבוע שעבר הייתה שגויה: אריה וחיה ציפיס כן נשואים בגלל אהבה.
• לא נעים לי להודות, בעיקר אחרי שביקרתי בחריפות את קו העלילה הזה – אבל אני יותר סקרן לדעת כיצד אריה ציפיס ינהל את המשבר עם גבריאל ניסן מאשר מה פרומה ובן יהודה יעשו בנוגע לפרשת הלינץ'.
• גם אתם מרחמים קצת על איתמר בן יהודה?
פרק 4 | "כל עלמה באשר היא"
עלילתית, לא אירעו בפרק הרביעי של הסדרה אירועים משמעותיים. פרומה ציפיס התבקשה לכתוב את הכתבה, ולא בשונה ממני כשאני מתבקש לכתוב ביקורת, עד סוף הפרק ואחרי לא מעט הרהורים, לילה לבן ורצון לבכות, היא אכן כתבה אותה. אלא שעל הדרך היא זלזלה בבעיות של אחותה סוניה. במובן מסוים, פרומה היא אני של לפני שלושה פרקים כשחשבתי שקו העלילה עם גבריאל ניסן הוא "דאונטון אבי" מודל ירושלים. טוב, זו לא אשמתה. פרומה לא יודעת מה באמת אירע בין גבריאל ניסן ואב המשפחה אריה. לוּ הייתה יודעת הייתה בעצמה הולכת ומדברת עם גבריאל ניסן. אולי אפילו נותנת לו מלקות כפי שמגיע לו.
אוי, מלקות. כן. כדאי לדבר על זה. ללא ספק מדובר בחלק המזעזע ביותר של הפרק ובינתיים גם של הסדרה כולה (בסדר, מקום שני אחרי הפעם ההיא בה המשרתת גאלינה התיישבה על פרומה כדי להעיר אותה. כאב לי הגב רק מלראות את זה) משום שלראות מה קרה בחדרי חדרים לאותה לאה האומללה לאחר שעברה את הלינץ', זה עשה בי קוועץ'.
עוד מהפרק שעבר ידענו, בערך, מה אירע שם כך שאני לא יודע האם "הצבי" הייתה מוכרחה להתעמק באותן זוועות, וייתכן שאני פשוט רגיש מהרגיל בגלל לוח זמנים מחורבן; הסדרה צולמה לפני השביעי באוקטובר וזו לא אשמתה, אך לראות נערה חבולה, פצועה ומושפלת מובלת בהמון זועם בעודה קשורה – ובכן, בי אישית זה עורר קונוטציות שליליות, ובמְקום יוצרי הסדרה הייתי מציב שקופית אזהרה בתחילת הפרק.
עניין נוסף שעורר בי סימן שאלה הוא מדוע פרומה חייבת לגנוב כסף מהוריה. מה הנרטיב שזה משרת מלבד לעורר, בכוח, פיצוץ בלתי נמנע עם המשפחה בעוד (אני מנחש) פרק או שניים, פיצוץ שימנע מפרומה להמשיך ולכתוב בעיתון? אדון בן יהודה לא רמז בפניה שהוא זקוק לעזרה כלכלית ופרומה לא עברה שום מניפולציה או התניה רגשית כדי לעשות מעשה שכזה. היא פשוט החליטה, וכך עשתה.
ובעוד פרומה עברה את האיסור של "לא תגנוב" (ובמובן מסוים גם את איסור "כבד את אביך ואת אימך") אריה ציפיס עבר את איסור "לא תשקר" (יהונתן סתום, תן להמציא דיברות מה יש לך). הוא שומר לעצמו את הסיבה בגינה גבריאל ניסן כבר לא מבקר בבית המשפחה, על אף שזה לא מצדיק התפרצות על אשתו; אם כבר, עדיף היה לשתף אותה כדי לא לשאת בנטל הסוד לבד. הרי מה חיה ציפיס כבר הייתה עושה? רצה לספר לסוניה את האמת? קרוב לוודאי שהיא הייתה מעריכה את בעלה על מה שעשה למען הבת שלהם.
ונסיים עם אדון בן יהודה שלא רק דרש מפרומה שתכתוב את הכתבה מעוררת המחלוקת, אלא מאחורי גבה (ואין לי מושג אם הייתה בעצמה מסכימה לכך או שלא) הוא וידא כי שמה יהיה חתום על המלל הזה שתכף יעורר הדים – מהלך שאני מאמין, איך לומר בעדינות? יזמבר לא רק את פרומה אלא גם את כל משפחת ציפיס, ובייחוד את אריה וקשריו עם הקהילה האשכנזית בירושלים. האם אדון בן יהודה פשוט רצה לתת קרדיט לכותבת העולה והמוכשרת שלו או שזו הדרך שלו להסיט את האש ממנו למקום אחר – גם במחיר של פגיעה בפרומה ציפיס? והאם מישהו מאיתנו באמת מוכן לגלות שאליעזר בן יהודה מסוגל לעשות מעשה נבזי שכזה? ובכן, עוד שני פרקים לפנינו כך שבקרוב נגלה.
הערות שוליים:
• לא דיברתי על זה עד עכשיו אך כיוון שבפרק הזה (בבית הדפוס של מר טולדנו) העניין היה בולט מהרגיל, אני מוכרח לשבח את הסצנות בהן רואים כיצד עבד פעם העניין הזה של הוצאת עיתון לדפוס: ההשקעה בפרטים הקטנים היא מעין מכתב אהבה של הסדרה למלאכה שלא קיימת בעולם בו רובנו מקבלים כמובנת מאליה את המהירות (והקלות) בה המילה הכתובה מגיעה להמונים. פשוט תענוג לראות את זה.
• נראה לכם שאיטה הייתה מעוניינת בגבריאל ניסן לעצמה לוּ הייתה לומדת את האמת? או שקשר דם חשוב לה יותר, והיא הייתה סולדת מהבחור שהיא אוהבת?
• פרומה ציפיס ללא ספק הדמות האהובה עלי, אבל ההתעקשות לדבר עברית מול בני משפחה שלא מבינים מילה בעברית זה כל-כך היפסטרי ומתנשא.
• די אליעזר זה כלב, לאף אחד לא אכפת אם קוראים לו מהיר או מהר.
• אני מבין את אדון בן יהודה לחלוטין. גם אני יכול ורוצה להאזין לשעה בכל יום לדיבוריה של פרומה.
פרק 5 | "המילים מתקיפות אותי"
כמצופה מהפרק הלפני-אחרון הגיעה הסדרה לנקודת רתיחה, והרבה דמויות לא התנהגו בו כמו עצמן. חלקן לטובה, חלקן לרעה.
נתחיל מהרעה. פרומה. כפרה, גנבת כסף מאמא ואבא. זה היה מיוזמתך. אף אחד לא שידל אותך או רמז בכלל שזה משהו שצריך. עשית את זה בשביל אדון בן יהודה על אף שגם הוא לא ביקש ממך. בסדר, יפה שמכרת את הכרטיס לאודסה והשבת את הכסף כי ראית את אמא שלך הולכת ומאבדת את זה, וממילא אודסה כבר לא על הפרק מבחינתך – כי זה אמנם לא נאמר מפורשות, אבל השיחה בינך ובין אליעזר בן יהודה על האדמה (גאד איזה שוט יפה זה) רמזה היטב שאין לך עניין להילחם במהפכות של אחרים מעבר לים; לכן מנין הכעס וההתפרצות (האותנטיים, כן? ניכר שזה מה שאת מרגישה) כלפי אחותך על כך שהחזרת את הכסף… כדי שלא יאשימו את גבריאל ניסן, מאיפה זה בא? זה כמו שאתי אלון תתוודה שהיא גנבה מיליונים מהבנק עבור אנה זק. איך אל"ף קשור לבי"ת?
נראה פשוט כי פרומה הייתה זקוקה לסיבה כדי להתפוצץ על המשפחה שלה אשר, באופן מפתיע, הייתה הפרק סבלנית כלפיה משציפיתי (ועל זה תכף). לכן קיבלנו ממנה תירוץ מצוץ מהאצבע לכעוס על העולם (ואני אומר זאת על אף יכולת המשחק המשובחת של סוזנה פפיאן בסצנת ההתפרצות).
קל לשכוח זאת אבל פרומה היא נערה ומתנהגת בהתאם. עלילת הסדרה החלה כשאימהּ רצתה להחליף לה מהפכן אחד במהפכן אחר, והפלא ופלא זה הצליח. גם עניין ה-"אני מדברת מעכשיו רק עברית", תגידו לי שזה לא מזכיר לכם ימים בתיכון בהם עשיתם משהו מטומטם ומתנשא כדי להרגיש עילאיים (במקרה שלי זה היה לדבר במבטא בריטי בפעמים הבודדות שיצא לי לדבר אנגלית). קל ופשוט עד כדי גיחוך להשפיע על פרומה כמו על מרבית בני הטיפשעשרה, לכן גם ההתפרצות שלה בסוף הפרק, במְקום שתהיה דרמטית כפי שאני מניח שיוצרי הסדרה רצו שתהיה, התפרשה אצלי כילדותית.
אריה ציפיס זומן לבית מנהיג הקהילה האשכנזית הרב סלנט, ובניגוד לְמה שציפיתי (כי מה לעשות שהסדרה עצמה בנתה לקראת משהו כזה) הרב סלנט התגלה כאדם הגון וישר, כזה שמודה בטעויות גם כשמדובר באחת חמורה דוגמת מה שאירע ללאה. הרב סלנט לא מתכחש ולא מתרץ וניכר שזה כואב לו. וגם ההצעה שהציע לאריה ציפיס נשמעת, בנסיבות העניין, הוגנת. נכון, לא ייעשה פה צדק. בטח שלא ללאה, למשפחתה ולנערות אחרות. אך אפשר להבין מאיזה מקום היא הגיעה – ואם אליעזר אכן קיבל את ההצעה (אמנם זה קרה מחוץ למסך, אבל אין סיבה לאריה ציפיס לשקר) הוא כנראה עשה זאת בתור אליעזר בן יהודה שאנחנו, הישראלים, מכירים.
כי נכון שלאורך "הצבי" עסקה העלילה בניהול העיתון ובירידה לחקר האמת, אך קל לשכוח שאליעזר בן-יהודה, לפני ואחרי הכל, מוּכּר לנו בתור מחיה השפה העברית ופחות כעיתונאי – וההצעה של סלנט ("עברית על מלא מלא") היא בדיוק מה שהוא חלם עליה בתור מי שמעוניין בעברית שגורה בפי כל (ואם על הדרך גם ירדו ממנו ומהמשפחה שלו, מה רע?).
אריה, מצדו, גם כן בניגוד גמור לְמה שחשבתי (אם כי במקרה הזה לטובה), לא כעס על פרומה. אמנם בסופו של דבר הוא אסר עליה לעבוד בעיתון אבל זה היה נטו בגלל תגובת הבת טיפשעשרה שלה כלפיו ושכסף לא יכול לקנות הכל אך מעבר לכך, אריה היה גאה בה! היא עשתה עבודה עיתונאית מקצועית וחיפשה אחר צדק, והוא הגיב כמו אבא שבאמת גאה בבת שלו, ואני שמח שהסדרה הלכה לכיוון הזה במקום לקלישאות הידועות. גם לאור הפרק הזה וגם אחרי השיחה שלו עם גבריאל ניסן לפני כמה פרקים, ניכר שאריה ציפיס ה-MVP של הסדרה.
איטה ביקרה את גבריאל ניסן, בהתחלה כדי לשכנע אותו לחזור ובהמשך להתעמת מולו כמו שמגיע לו, ועל הדרך נראה כי היא התאהבה (או בדרכה להתאהב) בחבר שלו יאשה, גם כן איש ביל"ו. ושמעו, הייתכן שצדקתי? גבריאל ניסן אכן עצלן (סליחה, "מפונק") כפי שעולה מהשיחה שהוא ניהל עם יאשה אחרי שאיטה הלכה. הוא לא אהב את סוניה והוא לא אהב את איטה, הוא אהב לישון, והוא עשה את מה שעשה רק להמשיך לישון.
אלא שההתאהבות של סוניה בו הגיעה לרמה חדשה: גם כשגבריאל ניסן, מול הפרצוף שלה, אומר "אני לא אוהב אותך. למעשה אני לא סובל אותך. רדי ממני יא'חולת נפש, אל תגעי בי גם לא עם מקל, טפי עלייך ועל כל המשפחה שלך קרפדה רקובה" (רק, אתם יודעים, בנחמדות) היא העדיפה להאמין שאבא שלה הכריח אותו לומר את זה. זו לא הייתה סצנה שפשוט לראות, לא כי רחמים אלא כי קרינג'. אולי אם היינו רואים את סוניה וגבריאל מבלים יותר זמן ביחד והיינו מבינים מדוע היא אוהבת אותו (חוץ מזה שיש לו חיוך ביישני כזה כובש) זה היה אחרת. אבל ההתאהבות, לאור מה שהסדרה בחרה להציג, מוגזמת, ואני יכול להבין את ההתפרצות של פרומה על סוניה; לא את הסיבה המטומטמת שהיא בחרה להתפרץ בגללה, אבל כן הרעיון הכללי של לצעוק על סוניה.
על כל פנים, פרק אחרון לפנינו. איך יפתרו הכל? לא יודע. אולי פרומה תפרסם את הידיעה שלא במסגרת "הצבי" אבל וועליה על המשפחה שלה אם זה יקרה. יותר מעניין יהיה לגלות אם היא ואליעזר יישארו חברים. משהו אומר לי שלא.
הערות שוליים:
• אז מי עוד חש ניצוצות רומנטיים בין אדון בן יהודה ופרומה? כי ככה לא נראים יחסי עובדת-מעביד תקינים.
• פרומה, לדבר ביידיש כדי למכור כרטיס זה אין לך בעיה, אבל להסביר לאימא שלך ברוסית שהיא לא מטורפת זה גדול עלייך?
• אולי זה רק המוח המעוות שלי הולך לכיוונים האלה אבל תגידו, יש מצב שהיו ניצוצות ארוטיים בין גבריאל ניסן ויאשה?
• ואמנם הקרדיטים בסוף טוענים אחרת אבל לא תשכנעו אותי שיאשה זה לא לי בירן.
פרק 6 | "אסור לך למות פרומה"
השחקן אודו קייר צוטט פעם באומרו "הנבל הוא דמות שאנשים זוכרים". עכשיו, אני לא אומר שאליעזר בן יהודה בגרסת "הצבי" הוא נבל. ישנם ניואנסים רבים בהתנהגות שלו שצריך לרדת לעומקם. אולם, בסופו של יום, אדון בן יהודה הוא הדמות שאזכור מהסדרה, ובין אם זה יהיה כנבל או לא – זה לא יהיה בערגה.
אבל נתחיל קודם מהציפיסים. "הצבי" רמזה שנפשה של חיה ציפיס לא תקינה, כמצופה ממי שאיבדה שני ילדים. אולם כמה שרמזה ככה גם לא עשתה עם זה שום דבר; כאשר פרומה גנבה את הכסף, אישית הנחתי שחיה משתגעת פשוט מעצם הידיעה שהיא סמוכה ובטוחה שהכסף נגנב, בעוד כל העולם עושה לה גזלייטינג. מצטער, זה לא שגעון, אלא התנהגות נורמטיבית במצב כזה.
אז מדוע דווקא בפרק האחרון לחצה הסדרה עד הסוף על דוושת מחלת הנפש? מניין הגיע הסיפור הזה אודות בית הקברות, ואיך בשם הרב סלנט הוא תרם משהו לעלילה? הרי ממילא חיה כבר שוכבת מדוכאת במיטה משום שפרומה עזבה; אז איזה נדבך מוסיפה לנו עצם הידיעה שחיה לא סתם בדיכאון, אלא גם תשושת נפש? כדי שנרצה שפרומה תשוב במהרה הביתה? כי אם כן אז באמת שלא צריך היה להגביר את הדרמה.
פרומה בינתיים חזרה למערכת העיתון והיא, ובכן, עצבנית. בצדק. אבל אליעזר מחרטט לה את מה שהנחתי כבר קודם – הוא קודם כל מחיה השפה העברית ורק אחר כך עיתונאי. וכך מצליח אליעזר לשלהב אותה במילים (הרי המומחיות הגדולה ביותר שלו היא מילים) כדי שבכל זאת תמשיך לעבוד למען המטרה הנעלה שלו, בין אם היא מִתגלמת בדיווחים על בעלי בתים שאוגרים מים לעת בצורת או במלחמה על העברית – וזאת על אף שפרומה הבינה זאת בעצמה, והוא גם התוודה בפניה שהוסיף את השם שלה כחלק מתוכנית העל שלו. על כן, גם אם זה לא נאמר מפורשות, לאה ז"ל לא עניינה אותו לרגע, מה שהופך את שיחת ההתנצלות של אליעזר בפני פרומה מלפני שני פרקים למאוד אכזרית כשחושבים על זה; כבר אז הוא תכנן את הכול.
ומהרגע הזה, "הצבי" זורקת הצידה כל פיסה של היגיון כדי לתקתק את הסיום שאמור להגיע בפרק הזה למרות כל קווי העלילה שעדיין פתוחים. וכך קרה שבן-ציון הקטן הולך לאיבוד ובמקרה גבריאל ניסן בסביבה כדי לעזור לחפש אותו ובמקרה הוא רץ למערכת "הצבי" כדי שאבא בן יהודה יעזור בחיפושים ובמקרה נוכחות שם גם איטה וסוניה שהגיעו לשכנע את פרומה לשוב.
הכול מאוד נוח לכולם ולכולן, נוח כמו העובדה שסוניה פתאום מבינה עברית (כמובן שהשחקנית עצמה לא) ולכן, כמו נסיכת דיסני מהדור הישן ועם אותו מבט סתום, היא התאהבה, פעם נוספת, באביר שלה גבריאל ניסן אשר שפך בפניה את לבו, וחשף את מה שכבר ידענו: הוא עצלן. סליחה, נו: "לא מסוגל לסבול מגע של חול על הרגליים" (שיזהר, בחור אחר עם אותה שנאה הפך בסוף ללורד סית'). הם התנשקו והנה לנו זוג אחד שקיבל הפי אנד.
מי שלא קיבל הפי אנד הוא אדון בן יהודה, במהלך שאני מכנה אותו "הדאינריז". גם בפרקים הקודמים אליעזר הצטייר כאיש משפחה סטואי, אולם ניכר היה שאכפת לו מאנשים, בטח ובטח שמהבן שלו. לכן חורה לי כיצד הוא דבק בעבודה כמעט בטירוף בזמן שגורלו של בן-ציון הקטן לא ברור, בלי להביע רגש או דאגה – העיקר לסיים את העבודה; וזה לא שיש דחיפוּת בעניין. פרומה שם יכולה לסיים בעצמה, וגם לא יקרה אסון אם הגיליון יתעכב. אין בו שום דבר חשוב, הרי ברור שאין לו באמת כוונה לפרסם את התוספת.
בדרכים אחרות ניתן היה לגרום לפרומה להבין שהיא בעצם לא מעוניינת לנטוש את המשפחה שלה, ובטח שלא לגרום לדמות ראשית ואהובה להשתגע. התחושה האישית שלי היא ששניים-שלושה פרקים נוספים היו עוזרים ל"הצבי" להראות איך אליעזר נלחם בין הרצון שלו לצדק ולערכי משפחה ובין מלחמת החורמה שהוא מנהל כדי להנחיל את העברית בפי כולם. אבל במצב הדברים שלבסוף זכינו לו, אליעזר של חמשת הפרקים הקודמים הוא לא אליעזר של פרק הסיום: חסר רגשות, אופורטוניסט ומרושע (רק מזכיר שהוא כינה את גבריאן ניסן "עלוב", "מפונק" ו"פחדן" רק כי גבריאל רצה לעזור לבן-ציון).
ובמחי הקרבת הדמות המעניינת ביותר בסדרה, סגרה "הצבי" בכוח את כל המעגלים: סוניה וגבריאל הם עכשיו זוג, איטה (נו, כמובן) התאהבה בזה-שהוא-לא-לי-בירן ועברה לרקוד בראשון לציון, ופרומה שבה הביתה ומלמדת איפשהו עברית (על אף שלא מתאים לה לא לנסות ולפרסם באנונימיות ובדרך-לא-דרך את מה שקרה ללאה).
ובכל זאת, בני הזוג אריה וחיה ציפיס יכולים לנשום לרווחה. כולם במשפחה שמחים ומאושרים ואיזה יופי, בניגוד גמור למשפחת בן יהודה: אליעזר קיבל את מבוקשו והוא ייזכר בדפי ההיסטוריה, אבל זאת במחיר של בדידות; בן-ציון בטראומה לכל החיים ונטול כלב ואילו דבורה כועסת ואומללה, ואם תפתחו ויקיפדיה תגלו שגם לא נותרו לה עוד שנים רבות.
אז מה הסדרה בעצם ניסתה לומר? שהמלחמה על העברית לא הייתה שווה את זה? שנעשו הקרבות? שאסור לנטוש משפחה? בין כל המסרים האלה הלכה "הצבי" לאיבוד ברגעיה האחרונים, ועל אף סצנת הסיום החביבה אך לא קשורה לכלום, קשה לומר שאני מרוצה מהסוף הזה (אלא אם מתוכננת עונה נוספת, דבר שאני בספק לגביו).
וחרף מגרעותיה, "הצבי" היא סדרה טובה: הדמויות בה חביבות, הדיאלוגים מקסימים ואני עומד על מה שכתבתי בביקורת על הפרק הראשון – הטלוויזיה הישראלית צריכה עוד דרמות תקופתיות, ו"הצבי" רק הגבירה את הצמא שלי לכאלה.
הערות שוליים:
• אם גבריאל ניסן קנה את הכרטיס של פרומה חזרה לאודסה, מדוע הוא וסוניה עדיין גרים בחור שכוח האל הזה ששניהם לא רוצים להיות בו?
• אריה ציפיס ביקש שהרבנית תבדוק את אשתו "בגלל עצבים רופפים". אותו אריה ציפיס ניהל לפני שלושה פרקים ברחוב שיחה עם גרסה דמיונית של אשתו. אהא.
• אני מודה, הסיבות שאריה העלה בשיחה האחרונה עם אשתו למדוע הוא העלה את המשפחה לישראל (החשש לשלומם והפחד מפוגרומים) הביאו לי צמרמורת, בעיקר בגלל הדמיון של התיאורים לימים שאנו נמצאים בהם.
• הסדרה הסתיימה ואנחנו עדיין לא יודעים מה הסיפור עם השיעול של אליעזר בן יהודה.
התעוררתי, כאב לי לגלות שתקופת המבחנים עדיין דבר שקיים, רציתי לשקוע בעולם חלומות מתוקים,
פרק ראשון נפלא.
זה לא בדיוק הספרים של גיל חובב על המשפחה שלו, אבל זה מאוד באווירה ההומוריסטית הקלילה, ולפי "לאהוב בעברית" (על איתמר בן יהודה ולאה אבושדיד), הם גם היו מאמצים כאמת מוחלטת כל מה שיופיע בסדרה הזאת אם הוא היה מוצא חן בעיניהם.
בכלל, מצדי כאן 11 יכולים לבצע פרויקט אנתולוגיה של סדרות תקופתיות מ-1885 עד 1985, 100 שנה של משפחת בן יהודה על רקע ההיסטוריה הפחות חשובה (לנו) ויותר חשובה (לדמויות) של מדינת ישראל וירושלים ואין לי בעיה, אני אצפה (חוץ מסיפור האהבה הקלאסי של איתמר בן אב"י, גם לדרורה בן אב"י ולרדיו קול ישראל מגיעה סדרה תקופתית מתישהו בהמשך). טוב שהם התחילו ממש בהתחלה.
באמת סדרה שמזכירה כמה יפה להתאהב בעברית.
בנוגע לירושלים ומחלות,
אולי 37 שנים לפניו, אבל אף אחד לא הבטיח בריאות מזהרת… יש לו עוד 3 ילדים שצריכים להיוולד רק מדבורה ו-2 מהם אמורים למות, וגם דבורה עצמה, רק אומרת. אני חשבתי שהשיעולים נותנים מצוין את האווירה התקופתית. אבל, נו, זאת בטח מגפה עלילתית כלשהי.
רק נקודה אחת מאכזבת אותי,
בתוך ענן חוסר הביקורתיות שלי כלפי הסדרה ורצוני לשקוע בה בלי לחשוב יותר מדי, שזאת מיני סדרה. 6 פרקים זאת כנראה יריעה קצרה מדי לתאר משהו שהוא לא הקהילה האשכנזית בירושלים אז, מעולי העלייה הראשונה ועד קהילות הקנאים האדוקים, כך שכנראה הספרדים לא ייכנסו לסדרה. זה מובן, אבל מצער, כי זה הופך את המבט על ירושלים לחד ממדי באופן לא מכוון (הציונים הנאורים והמערביים יותר מול הדתיים החשוכים), וכי, נו, עובדות היסטוריות. היהודים הספרדים היו הרוב בירושלים וניהלו מערכת יחסים אחרת עם הציונות ועם משפחת בן יהודה ספציפית. ובדרכה, היא מעניינת לא פחות מהמלחמה של הקהילה האשכנזית בו, ומציגה אלטרנטיבה.
זה דווקא משהו שאהבתי
נקווה שיהיה קצר וקולע – ושלא יוכל להימרח (כי יש רק שש פרקים). אם יהיה מוצלח אני מאמין שיצפו בזה עוד שנים קדימה כי זה באמת עשוי טוב + מלמד פרק קצר מההיסטוריה בצורה נעימה ונגישה.
אני רואה את המשטר וזה משהו שאני אוהב גם שם
אני ממש לא אוהב את יורשים (צפיתי ב 3 פרקים וויתרתי) אבל אני ממש אוהב את הסדרה המשטר בעיקר כי כמות הסטיארוטיפים ירדה ולא יקח לה שנים (מילולית) להגיע לנקודה.
אני אוהבת שהסדרה קצרה וממוקדת בפרשה אחת
ובגלל זה ברור לי למה הסדרה לא "עוסקת רק ביהודים", כמו שכתבו באחת הביקורות, אלא עוסקת רק ביהודים אשכנזים, אבל אני מייחלת ליקום טלוויזיוני של משפחת בן יהודה, ושל אליעזר בן יהודה, בתור התחלה, כי יש עוד המון לגעת והרבה מה לספר חוץ מ"חרדים נגד ציונים (ונשים)", ולפעמים אפשר להשתמש בסדרה תקופתית לא רק כדי להגיד "זה בדיוק כמו עכשיו" אלא גם בשביל לדמיין משהו *שונה* מההווה הנוכחי או ממה שסיפרנו כל הזמן על ההווה והעבר. לא הייתי רוצה שהצבי תעסוק גם ביהודים הספרדים ובן יהודה, הייתי רוצה שתצא עונה נוספת, או סדרה נוספת, שתעסוק בזה.
יותר טוב מהטריילרים
הפרק הראשון הפתיע אותי לטובה על רקע הטריילרים שהיו די חלשים. לתשומת לב האחראים…
התעוררתי, נזכרתי בחלום שבו עז השתינה על המיטה שלי, הלכתי לעבודה.
סך הכל אני חושב שמדובר בסדרה מושקעה שטוב שקיימת באקו-סיסטם, אבל היא לא שאבה אותי 100% לתוכה עדיין. פפיאן ובן מלך כובשים כל סצנה, בזמן שכל השאר סבבה אבל לא מעניינים במיוחד. אני יודע שאני קצת מקדים, אבל נראה שהסדרה יותר מתעניינת ביחסי תקשורת-פוליטיקה, יחס החרדים לאישה והתאקלמות העולים הראשונים בא"י מאשר קראשים וצרות של עשירים. אופטימי בזהירות.
נ.ב. אם כבר דרמות תקופתיות עסקנינו, "היו זמנים בפלסטינה" הוא התסריט הלא-מעובד שאני הכי רוצה שיקרה. הוא אפילו קיבל כתבת הייפ בזמנו גם כאן. גם אז היו מי ששאלו למה אין, נגיד, מערבונים בארץ – יש מקומות ותקופות שהם כל כך פוריים לזה. חבל. נקווה ש"הצבי" יפרוץ פה איזה משהו.
אני רק רוצה לציין את המהירות
שבה סוזנה פפיאן עברה מ"מה זה הפרצוף היחיד הלא מוכר בטריילר לסרט של אבי נשר" ל"אם היא נמצאת כאן אז זה בטח יהיה טוב".
היא הייתה אחלה בסובייצקה
לגבי סובייצקה עצמה, פחות איכותית ממנה, בהפרש ניכר. באמת היו צריכים לארגן לה תפקידים טובים יותר. מצד שני ככה היא יולה להגיד שהיא סחבה את סובייצקה ואת גן הקופים על הכתפיים שלה (גם אם שניהם לא ממש רעים בלעדיה אבל גם לא טובים במיוחד), זה בטוח עוזר לרזומה שלה.
לא אהבתי את הדמות שלה בסובייצקה
אבל כנראה שזה בגלל הדמות ולא השחקנית עצמה
כן התכוונתי לזה
הדמות מעצבנת, המשחק שלה לא.
שלום
מסכים עם חלקים מהביקורת, ואני חושב שהגדילו לעשות בכאן כשהסכימו להפיק ולשדר את הסדרה.
ניסיתי לחפש וחשבתי שדווקא מכם תבוא הישועה, אבל לעניות דעתי מאוד מציקה העובדה של השפה העברית בסדרה.
לעיתים היא מותאמת לדוברים ולתקופה ולעיתים (רבות מידי) היא נשמעת ומשוחקת באופן שמתאים לימינו אנו.
יש משפטים שלמים ומילים ספציפיות שללא ספק לא היו שגורות בפיו של בן יהודה. (״בסדר בסדר״… למשל ועוד דוגמאות)
חבל שלא עברו בקפידה על התסריט ושלא הדריכו את השחקנים בצורה שתהיה אותנטית מספיק. זה מאוד צורם.
ולגבי ההערה על השיעול
בן יהודה חלה בשחפת עוד לפני שעלה ארצה והתיישב כאן, הוא היה מטופל בעניין עוד באירופה וכל ימיו בארץ. זו דווקא עובדה שמסתדרת ועומדת במבחן ״האמינוּת התקופתית״
פרומה צריכה למצוא את הפורום הנכון לדיוני השוואה והעלאה.
(ל"ת)
טוב, טכנית דבורה בן יהודה לא הכניסה את פרומה הביתה בשום שלב של השיחה… אבל זאת הייתה שיחה בעברית.
וכמה שזה מבלבל, הילד נקרא עכשיו בן ציון בן יהודה, כשהוא יחליט לקרוא לעצמו איתמר הוא כבר יהיה איתמר בן אב"י…. זה אחרי שהמוהל שלו ביטל משום מה את השם עבר. באמת לא יפה מצדו.
גבריאל ניסן היה הטוויסט של הפרק. הן ממש צריכות למצוא לעצמן תעסוקה אחרת.
הסצינות עם הכלב היו האהובות עליי בפרק
והסצינות עם הכי הרבה השקעה. איך שהם הראו את השורש נבח בחצר היה גם מצחיק וגם מחממם לב מעשה הורות לא רע מאליאזר שבכנות בקושי ראינו אותו עם בנו.
כן, סצנות שהן מחווה לכל כך הרבה שיטות חינוכיות פרוגרסיביות שמתחילות לצמוח אז
בסוף המאה ה-19 יש הרבה התעסקות בהוראה לגיל הרך ובהוראת שפה, דיבור וכתיבה וקריאה. ובן יהודה בעצמו התחיל את דרכו כמורה ברשת אליאנס, שהמטרה שלה הייתה הוראת הצרפתית באופן היעיל ביותר והמהיר ביותר (וגם תרבות נלווית), טכניקות שהוא יעתיק לבתי הספר העבריים שיקומו עוד מעט בראשון לציון (תקופתית, לא בעלילת הסדרה מן הסתם. אולי סדרות בת). יצירת אותיות בתנועות גוף מוזכרת גם ב"נשים קטנות" שנכתב בתקופה של הסדרה, ויצמח בתחילת המאה ה-20 לשיטות ההוראה בחינוך האנתרופוסופי והמונטסורי (שהפוכים בשאר הדברים). בתרבות הישראלית זוכרים את בן יהודה כאב גרוע בגלל ההצגה החד ממדית בספר הבכור לבית אב"י של דבורה עומר, אבל בני משפחתו עצמם העריצו אותו והכילו הרבה מהפנאטיות שלו- כי הם האמינו בערכים האלה, בציונות ובעברית. באמת יפה שזה מורכב יותר בסדרה.
אני חושבת שהמורכבות שלו בהחלט נרמזת דרך הדמות של דבורה.
רואים שהחיים שלה לא פשוטים, אבל העובדה שהיא כל כך מסורה לו ולערכים שלו, (לפעמים to a fault) מוכיחה שיש שם משהו שהוא פשוט לא מראה החוצה.
לדעתי הוא מקודד כאוטיסט, לא יודעת אם בכוונה או לא.
בהתחשב במה שקרה לכלב בספר של דבורה עומר, אני מאוד לא רגועה
אני יכולה רק לקוות שבסדרה יחליטו לרחם עלינו ולא להיות נאמנים לספר שלה (אין לי מושג גם אם כל האירועים שם קרו במציאות) אבל יש לי תחושה לא טובה
טוב, אני כבר יודעת על איזו סצנה אני הולכת לדלג
(ל"ת)
חייבת לציין התפעלותי מנועה רוט השולטת בשפה הרוסית
אני היחיד שמשתגע מכך שצריך להמציא סיפור מופרך לחלוטין על נערה שלא רק עוברת לינץ׳ פומבי, היא גם נענשת במלקות, ואינה היחידה!
הדבר הניע אותי לתהות, מתי לאחרונה תועד עונש מלקות כלשהו, למישהו, בהיסטוריה היהודית. נראה שאין תיעוד כזה כבר 1,000 שנים! וגם ללינץ׳ המתואר בסדרה, אין שום אחיזה במציאות.
האם מלאכת אחיזת העיניים כאן אינה טורדת אף אחד? אני ממש נחרד מההאשמה חסרת הבסיס כלפי ציבור שלם, שחי כאן אז וחי כאן גם היום.
שמע, הסדרה טוענת שהסיפור אמיתי ופורסם בעיתון הצבי.
כן, עונש מלקות מתואר במשפט העברי העתיק, לצד הוצאות להורג, ואנחנו גם אומרים את זה כולנו בתפילות יום כיפור. וכן, עונשי מלקות המשיכו בקהילות יהודיות שקיבלו את הסמכות לכך גם אחרי חורבן בית שני וגם הרבה יותר מאוחר מאלף שנה. הסיפור המפורסם על ברוך שפינוזה למשל, מהמאה ה-17, הקהילה היהודית באמסטרדם. אבל גם במאה ה-19 בקהילות שונות.
למה זה כזה מזעזע? במאה ה-18 זה עדיין היה עונש רשמי ונהוג למלחים בספינות. במדינות רבות זה היה עונש רשמי לאזרחים שהורשעו בתקופה של הסדרה, וגם במנדט הבריטי היו עונשי מלקות, שנכנסו למשפט נישראלי אוטומטית ובוטלו על ידי הכנסת הראשונה. הצליפו ילדים במקלות בפנימיות באנגליה עד שנות ה-70 של המאה ה-20. העולם היה אלים מאוד פעם, גם העולם היהודי. ובעולם היהודי, בדרך כלל החרם היה עונש גרוע יותר.
תגובה מצוינת, תודה לך על זה
(ל"ת)
אוהו נראית לי מילה חדשה
בלי להיכנס לכל הפרטים מה שאחרים עשו לפני מס' דברים לי א. תמהני מדוע בחרו התסריטאים במילים כמו אוהו… אהה…. וכאלו שמנכיחות מדי את השפה. בטוחה שלא כך דברו אז. 2. כל הניצבים בתמונה או ערבים או אירופאיים אני שואלת את עצמי היכן כל יהודי תימן שהיו בירושלים שעלו ב 1881, התסריטאים לא חשבו להוסיף אותם בסרט, מדוע? לא הגיוני. אישית אני נהנית מהשפה בסרט, האם היה סיפור כזה בעבר מצד הקהילה הליטאית או שזו המצאה? אם זו המצאה זה מזעזע וכואב. מקווה שזה לא כך.
כתוב בתחילת כל פרק שהסדרה מבוססת על ידיעות אמיתיות שפורסמו בעיתון הצבי, כך שהסיפור אכן קרה ואכן פורסם כך.
חפרתי וניסיתי למצוא ידיעות כאלה מהעבר. ללא הצלחה, אשמח מאוד למקור.
כי כרגע יוצרי הסידרה הפכו את הרב סאלנט לרוצח, ללא הצדקה.
ואם זה עלילה שהיוצרים המציאו, בסדר גמור, אבל מה שלא בסדר זה לקשר את זה לרב אמיתי שהיה איש צדיק.
מצאתי תגובה ביוטיוב שמדברת על זה
אבל לצערי לא הצלחתי למצוא את המקור לטענה בעיתון הצבי של אותו תאריך (יש לכל העיתון גיבוי מלא)
בכל מקרה הנה התגובה:
אולי זה כיוון למי שיצליח למצוא במה מדובר בין אם התגובה הזאת נכונה או לא.
אגב לא שאני מסכים אם מסקנת התגובה
פשוט מסקרן אותי למצוא את הידיעה האמיתית (שאני מנסה ולא מוצא כלום בעיקר סיפור על מזג האוויר ובעיתון של 27 יש המשך סיפור בנוגע לתלונה כולשהי אבל אני לא בטוח איזו)
אוקי טעות שלי
או שני קורא ממש גרוע או שהפסקה הזאת לא קיימת או שזה בתאריך אחר או שזה בכתב אחר בכל מקרה זה לא בצבי
טוב, רוצח לא באמת עשו אותו בסדרה, בכל זאת, אבל אדם שלא דן דין צדק תחת לחץ אלים של קהילתו- כן עשו אותו בסדרה. המלקות כשלעצמן היו עונשים נהוגים גם בבריטניה הנאורה. בכל מקרה, יהיה נחמד אם יצרפו בסוף הסדרה פרקים של מה היה או לא היה.
משפחת ציפיס דמיונית בוודאות (אם כי נטען שמבוססת על הרב יחיאל מיכל פינס ובנות ביתו, אישתו חיה וארבע בנות רבות פעלים, אחת מהן איטה, שאכן שהו שנתיים במוגילב בעוד האב בארץ עד שעלו, והתיידד עם משפחת בן יהודה ואנשי ביל"ו וגם הסתכסך איתם), משפחת בן יהודה כמובן אמיתית בוודאות, הרב שמואל סלאנט הוא אדם אמיתי, בתי דין ועונשי מלקות זה עניין אמיתי, זה שבן יהודה הוחרם כמה פעמים על ידי הקהילה האשכנזית וסבל מאלימות זאת אמת, ואם יקרה משהו רע לכלב מהיר בסדרה מידי ילדי הקהילה האשכנזית אז זאת אמת לאמתה וכמובן עסקי העיתונות העברית הם דבר אמיתי וגם העלייה הראשונה.
ולכל המעוניינים בספרה האוטוביוגרפי של איטה ילין, בתו של הרב פינס, במלואו. לפחות העברית דומה.
https://benyehuda.org/author/2094
ואגב הוויכוחים על המלקות-
לפי עדותה של איטה בספר הזה, הרב פינס ייסד מניין בית כנסת בירושלים וצעיר אחד, יוסף ריבלין, זומן לבית הדין, נשפט וקיבל מלקות על שהעז להתפלל בו. זה אחרי שהקנאים סילקו את המורה לעברית ושפות השני שלהן (הראשון הציע נישואים לאחותה וסולק מהבית על ידי האב) באיומי חרם והטרדות, ואחרי שהקנאים הטרידו ואיימו עליהן עד שהפסיקו לחלוטין לשחק קלפים בתוך הבית שלהן כי הם התנגדו לקלפים. היה קליל בירושלים של סוף המאה ה-19.
"אולם שמחתנו בקשר עם המארע הזה לא ארכה זמן רב, כי פתאם הגיעו שמועות לאזני אבי שהרבנית דבריסק והעוזרים על ידה אינם נחים, והם מחפשים דרכים איך להרס את המפעל הזה, הגדול בשעתו. וביום בהיר אחד שלחו להגיד לאבי שאם לא ימסר את מפתח בית-המדרש לידם יטילו חרם על כל משפחתנו ובני ביתנו, וגם על בית-המדרש עצמו עם כל המתפללים והלומדים בו. אני זוכרת עוד את המחזה כאִלו קרה היום: בעמֹד אבי על סף ביתנו בא אלינו השליח משה מוינשטר בשם הרב מבריסק ודרש מאבי למסר לו את המפתח, והזהירו שאם לא ימסרהו אז יכריזו מחר את ה“חרם” עליו ועל כל בני ביתו בכל העיר, וכל הדורכים על סף בית-המדרש יענשו בעֹנש מלקות. אחרי גמרו את דבריו נשאר עומד ומחכה לתשובת אבי. כך עמד שעה קלה ולבסוף פנה אל אבי ושאל “נוּ?”, ועל זה ענה אבי את המלה האחת “שמעתי”, ולא יותר.
החרם הכרז חיש מהר וגם אחדים מהמתפללים בבית-הכנסת של אבי קבלו נזיפה וספגו מלקות. אז התחילו לבוא רבנים מקרובי אמי להשתדל שאבי ישנה את דעתו וימסר את המפתח. אך אבי עמד בכל תקף על דעתו והוסיף לקַיֵּם את המפעל עד כמה שהיה אפשר להחזיק בו מהצד הכספי. אולם אבי לא נרתע מאיומי הקנאים, וגם לא מפני מעוט המתפללים, שפחדו לקיומם ולהפסקת ה“חלוקה” שלהם וחדלו ברֻבם לבוא. גם רבים מהצעירים שהתחילו ללמד ולעשות חיל במלאכת ידם עזבו את עבודתם ונכנעו גם הם, מפני כי אימו על הוריהם בשוט החלוקה."
הו, היה כיף בירושלים של פעם.
שתפו בכל הכוח!
(ל"ת)
לא צריך להיות סרקסטי, זה סתם ספר טוב, האמת
למי שאהב את עברית הנעורים של פרומה ציפיס בסדרה, ומתעניין בתקופה ובחיים של האנשים האלה, עד לרמת התכשיטים וסוגי המטפחות מצד אחד ולכל האירועים ההיסטוריים והפוליטיקה הפנימית מצד שני, זה ספר מעולה. נכתב בשנות ה-40 וקולח וקריא יותר מכמה וכמה ספרים שנכתבים בימינו…
את מקווה שזו לא המצאה?
(ל"ת)
הסיפור שיקרי, אליעזר בן יהודה שנא את הרב סלנט
הרב סלנט היה מקל מאוד בהלכה, לא התנגד לפתיחת בתי ספר להשכלה, היה עניו ובעל חסד גדול, אין שום קשר למציאות. בושה וחרפה הוצאת הדיבה על הרב שמואל סלנט זצ"ל
דווקא את כל מה שאמרת אמרו בסדרה בכל הפרקים, דמויות שונות, כמה וכמה וכמה פעמים….
הסידרה עושה עוול נורא לר' ישראל סלאנט.
לא פייר ולא מוסרי לקחת דמות ענקית ואוהבת ישראל ולהפוך אותו לרוצח.
אל תעלילו אותו דמויות אמיתיות מהסטוריה.
הגעיל אותי.
רבי ישראל סלנטר ורבי שמואל סלנט היו שני אנשים שונים
(ל"ת)
עשו מהתגובות כאן סלאנט.
-לת-
מסכימה שהסדרה הייתה צריכה להיות באורך 10 פרקים, לא כל כך מבינה את שאר הביקורת:
א. הידע של סוניה לא נחת בהפתעה- כ-ל הסדרה פרומה ואליעזר מתווכחים האם סוניה יודעת עברית ותלמד יותר ככל שהסביבה תאלץ אותה לדעת, או שהיא מתפנקת ונהנית לא לדעת. הסתבר שאליעזר צדק בנקודה הזאת- כל הנשים בבית ציפיס, חוץ מחיה אולי, למדו עברית ויודעות אותה, כולל גאלינה. אפשר להתאכזב שהתשובה היא שאליעזר צדק בנקודה מסוימת, אבל איך זאת הפתעה שנחתה משום מקום? סוניה לא מטומטמת ושברירית כמו שהאחיות שלה ואמא שלה היו בטוחות, היא בוחרת להציג את עצמה כמטומטמת ורומנטית ושברירית. היא מפונקת. גם על גבריאל ניסן חפרנו כל הסדרה על השאלה האם הוא מפונק, והתשובה היא כן. האם זה באמת הפי אנד? פרומה בסוף הסדרה לא בטוחה אם הם ישרדו כזוג נשוי, כלכלית ובכלל.
ב. אני יכולה לקבל את צירופי המקרים, ירושלים של הסדרה הוצגה לנו כמקום פצפון שכולם בתוך כולם, כשהם לא בבית שלהם הם בבית של מישהו אחר שכולנו מכירים. שוב, כל הספרות ההיסטורית של התקופה תומכת בזה (ממש לא סתם אנשים יצאו מהחומות), האוכלוסייה היהודית היא מזערית, ירושלים כוללת רק את העיר העתיקה- הייתי בעיר העתיקה כמה פעמים, זה מקום קטנטן. גם יפו זעירה, והיא הייתה מהערים הכי גדולות בתקופה המדוברת. תראו, כשהחלוצים אמרו שהארץ ריקה כשבאו הם אולי הגזימו, אבל גם עם האוכלוסייה הערבית הכול היה ממש קטן במאה ה-19.
ג. לא הייתי אומרת מחלת נפש. בסך הכול אבל לא מעובד ומצב סטרס מתמשך של שנתיים וחצי, מקסימום התמוטטות עצבים. עוד שנה כולנו במצבה של חיה. חבל רק שהסדרה קצרה כל כך ולא העמקנו עוד בדמות של חיה.
ד. אני לא יודעת אם יש לסדרה מסר "נורמטיבי", איזו התנהגות ראויה שהיא רוצה להנחיל לנו. הוא יותר מספר סיפור, נרטיב היסטורי מסוים: בדרך למהלכים היסטוריים בתולדות הציונות הוקרבו קורבנות. חלקם בחיי המשפחה, חלקם חייהם של אנשים אחרים. אליעזר בן יהודה היה פנאט, בחלק מהדברים הוא צדק ובחלקם לא.
בסוף בן ציון גדל לגבר לתפארת, עשה מה שהוא רצה ונלחם למען העברית ונקם את נקמת מהיר עוד הרבה פעמים. והעריץ את אבא שלו. למה הוא העריץ אותו, למרות הניתוק שלו מהסביבה? בזה הסדרה דווקא שכנעה אותי. היה מה להעריץ, שהוא הלך בכל הכוח במה שהאמין. לא הייתי מתחתנת אתו, אבל אפשר להבין במה דבורה התאהבה. הרי הניגודים שמוצבים מול בן יהודה חסר הפשרות הם גבריאל ניסן שלא מתאמץ ומוותר במהירות, ואריה ציפיס, אומנם ציוני שהקריב הרבה אבל גם אדם של פשרה.
הפרק האחרון, דווקא עם ההתנהגות של אליעזר, מעביר את המסר של הסדרה -
מי שנכנס להיסטוריה, מי שמכירים את השם שלו ואת מה שהוא עשה ולא צריך להמציא את הדמות שלו אחרי מאה שנים, זה מי שלא מתפשר על המטרה הסופית שלו. אריה ציפיס הוא אדם שהרבה יותר נחמד לחיות איתו; אבל הוא לא היה קיים. אליעזר בן יהודה אולי מתעלם מהסבל של אשתו והילד שלו (שזאת, במקביל, דרך נהדרת להפוך את הילד שלך למישהו שייזכר), ואולי מתחמן את מי שהכי סומך עליו, אבל תמורת זה – הוא זה ששינה את העולם, שגרם לזה שיכתבו עליו בעברית.
כן, זה מסר עם פטיש, אבל אולי זה מה שהצליחו לעשות בשישה פרקים. לפחות הוא ברור.
דיוק קטן אבל חשוב- דווקא אריה ציפיס מבוסס על אדם שנזכר בהיסטוריה- הוא מבוסס על אדם בשם הרב יחיאל מיכל פינס, על שמו כפר פינס. קורות החיים של יחיאל פינס זהים לחלוטין לחייו של אריה ציפיס, מעשיו ובחירותיו, אבל אין להשוות בכלל בין עוצמת הפרסום וההיסטוריה שבן יהודה עשה, ובין הפרסום הצנוע והמקומי של פינס. בכלל, מעטים מי שהסתובבו אז בחוג חובבי ציון בירושלים ולא עשו היסטוריה. זאת המשמעות של הקמת מדינה.
הסיבה שהמציאו את אריה ציפיס בסדרה היא בעיקר כי הבנות שלו היו בנות 13, 11, 8 ו-5 כשהוא הגיע לארץ. הן התיידדו מאוד עם אליעזר בן יהודה כילדות ועשו הרבה בארץ והלכו כל אחת בדרכה העצמאית והיו להן סיפורי אהבה מעניינים ולעתים טרגיים, אבל לא בחודשיים הראשונים להגעתן לירושלים, ואף אחת מהן לא עבדה בעיתון של בן יהודה. כמה מהן בהחלט היו מחנכות ומורות של עברית בעברית.
חוץ מזה, יש יופי בזה שהסדרה, כמו כל יצירה טובה על תחיית השפה העברית, מדגישה את תרומתם של האנשים הקטנים לתחייתה של שפה משפת קודש לשפת חול, שפתם של האנשים הפשוטים. אליעזר בן יהודה לא היה איש ספרות ולא עיתונאי (בניגוד לבן ציון כשיגדל), ובאמת לא היה אכפת לו לגלות שהעברית מחוספסת ואנושית ושפת שוק כאן במדינת היהודים, רק מתרגז שיש לנו כל כך הרבה שגיאות.
בכל מקרה, ההרגשה שלי הייתה שהמעשים של בן יהודה לא נשפטים רק כדילמה אוניברסלית של לעשות היסטוריה ולהיזכר לנצח במחיר של בני משפחה, או לא. הם נשפטים גם מול ההכרח- האנטישמיות והפוגרומים בכל מקרה דחקו ביהודים להקים מדינה, ושפה משותפת הייתה הכרח, והייתה משמעות אמיתית לתחיית השפה העברית, לא רק אסתטית אידיאליסטית פואטית (כמו לכתוב שירה שתיזכר בהיסטוריה, נגיד, או לכבוש את טרויה). בן יהודה חי בתודעת שליחות לרעיון הציוני, על כל חסרונותיו הרבים, והחליט שזה התפקיד שלו. וזה היה תפקיד אמיתי עם צורך אמיתי. והוא ביצע אותו בכל כוחותיו. (בנוגע לתהילה אישית, לו ולבני משפחתו דורות קדימה היו חיים צבעוניים ויכולת מרהיבה לכתוב מיתולוגיה על עצמם)
אגב, הערה לרם- מוזכר בסדרה שהמשחק של הדפסות כפולות כדי להשאיר את האופציה לפרסם או לא לפרסם הוא מאוד מאוד יקר, אליעזר ודבורה מדברים על זה, אבל באמת בשום מקום אליעזר לא אומר את זה לפרומה, לכן יש כאן קפיצה גדולה מדי לגניבת הכסף בשביל ההדפסה הנוספת. בהחלט חור מאכזב בעלילה שעריכה הייתה אמורה למנוע.
אני חושבת שהנייר והדיו עולים כסף, ולא מעט, ואומנם זה לא התפתח לשום מקום, אבל הודגש מאוד בפרקים הראשונים שלמשפחת בן יהודה אין כסף, פשוטו כמשמעו. לא לצרכים האישיים שלהם- שכר הדירה, בשר, אוכל מזין עבור ילד קטן וגבר חולה- ולא באמת לעסק הממש לא רווחי של הצבי. שוב, זה ללא ספק חור מטופש שאפשר היה להבהיר ולתקן במחי דיאלוג קטן וזה צורם דווקא כי הסדרה טובה כל כך.
מקבלת כל טענה בנוגע ליכולת ההתמצאות המפתיעה של האחיות (שמעולם לא עלתה לדיון בנוגע לעברית של סוניה שהייתה נושא לדיון סוער ומתמשך), אני עניתי שהעיר העתיקה קטנה בנוגע לצירוף המקרים שגבריאל ניסן הלך לבקר את משפחת בן יהודה בדיוק כשכל האירועים החשובים מתרחשים, ואיך הוא מגיע במהירות ל
חוץ מזה, ואני מוסיפה כי לא כתבתי בהודעה הקודמת, אני חושבת שאליעזר הוא לא רק אידיאליסט פנאט, הוא גם גאוותן ולכן מתנהג בחוסר רגישות. אני מתכוונת, אני לא חושבת שהוא לא מרגיש כלום. יש לו דרך עקומה שבה הוא מנסה לקחת אחריות על ששינה את השם של הכלב, דבר ראשון כשהוא נכנס הביתה הוא אומר לדבורה שהיו צריכים לקרוא לו זריז ולא מהיר, ולא נראה לי שהוא היה רציני שמה שייזכר בהיסטוריה זה השיבוש בין מהיר למאיר (מה שנזכר זה שילדי האדוקים והקיצוניים שנאו אותו מספיק כדי לרגום ילד קטן וכלב באבנים, ושזאת אחת הסיבות שהוא שנא מאוד דת ודתיים. השנייה הייתה רעיונית אמונית). פשוט, הסדרה הייתה קצרה מדי, אבל אני חושבת שהוא היה רציני שהוא לא יועיל לדבורה בחיפושים, לא בקטע שכלתני קר, אלא מתוך חוסר אונים- ראינו כל הסדרה שהוא לא משקר, הוא באמת חלש וחולה ולא יכול לרוץ, ודבורה היא הדמות המטפלת והדואגת בזוגיות הזאת. הוא אחראי לאידיאלים והיא לחיים האמיתיים, גם בגלל חוסר יכולת פיזית שלו, ככה לפחות זה מוצג בסדרה. אם הוא ייתקף קוצר נשימה ושיעולים במהלך החיפושים, דבורה תצטרך לדאוג גם לו במקום לטפל באירוע. והיא באמת דואגת לאליעזר וחרדה לשלומו. ברור שהוא הציג את זה כמו מנייאק, וברור שדבורה רצתה משען רגשי ולאו דווקא עזרה פיזית, אבל גם משען רגשי הוא לא באמת מבין איך לתת (לא לדבורה ולא לפרומה). גם זה התפקיד של דבורה בנישואים האלה.
הזוגיות בין דבורה ואליעזר הרי משתקפת מול הזוגיות של חיה ואריה, שביניהם דווקא מתהפכים התפקידים במהלך הסדרה, בפרק האחרון אריה מטפל בדבורה גם פיזית, לאורך חצי מהסדרה בעצם, וגם לומד להיות משען נפשי בשבילה, ממש בסוף הפרק האחרון, כשהוא מבין שהוא יכול לבכות ולחשוף חולשה ולא צריך לשחק אותה גבר-גבר כמו שאליעזר חושב שהוא צריך להיות כל הזמן, קשוח ובלתי פגיע. כשאליעזר לא יכול להיות קשוח וחזק פיזית, הכוח שלו הוא במילים מכאיבות ומסוכנות. המילים באמצעותן הוא שולט ומאיים על אנשי הדת, הספרדיים והאשכנזיים, ועל בעלי הבתים וכל מי שחזק ממנו, המילים באמצעותן הוא פוגע בגבריאל ניסן ומוכיח לו כביכול שאומנם הוא חלש פיזית- בדיוק כמו גבריאל ניסן המפונק- אבל הוא חזק מנטלית, הוא קשוח, והכוח המנטלי שלו (וגם הכוח שלו מול בעלי הכוח האחרים, הרי זה גיליון האיומים מול הרב סלאנט) יתבטא בכך שיסיים את ההדפסה ולא ילך מובס מייד לדבורה ובן ציון, חסר תועלת ותוכלת. יחזור עם ניצחון כלשהו בידיו, הניצחון שנחל מול הרב סלאנט והקיצוניים והסרת החרם מבתי הספר.
וכמובן זה משתקף גם בשני הרכרוכיים שלנו סוניה וגבריאל ניסן, בעיקר סוניה שרוצה רגש אינסופי ומילים יפות ותמיכה רגשית ורומנטיקה (כל מה שאליעזר לא באמת יכול לתת), שמוקסמת כשגבריאל חושף בפניה את חולשותיו, הזוגיות שלהם בקיצוניות השנייה (ולא מבטיחה במיוחד, עם חוסר ההתמדה והחולמניות של שניהם). סוניה ששונאת מילים וקשיחות, בניגוד לאיטה ופרומה, סוניה שאוהבת רכות ועדינות. איטה ופרומה אוהבות שפה, מילים, חיים קשים במושבה, משוררים, מהפכנים, אדמה, סערות ומלחמות.
דבורה באמת תמות צעירה ממחלה קשה, אחרי שימותו לה שני ילדים במגפות (מתוך ארבעה), ואליעזר יתחתן עם אחותה, שתתגלה כחובבת מדון ומלחמות גדולה ממנו. כמובן שהאבל של חיה ואריה על ילדיהם שנפטרו במגפות משתקף בעתיד שאנחנו יודעים שצפוי לדבורה ואליעזר.
לכל המבולבלים מהפרק האחרון יש לי שתי מילים להגיד לכם
קרן מרגלית. יש אנשים שחושבים שפלפלים צהובים היא סדרה המראה איך גידול של ילד אוטיסט יכול להקשות על ארגון עורך חיים יציב אני אומר לאלו הפוך גוטה הפוך אורך החיים של הדמיות בסדרה כל כך לא יציב בכל מקרה עד שעומרי נראה יחסית טוב בהשוואה (מה שהבינו מצוין בגירסא הבריטית). זה לא שלא קשה לגדל את עומרי ולא שהיותו ילד אוטיסט לא מקשה על חיי ההורים אך כל האנשים בסדרה הזאת חוץ מעומרי כל כך לא יציבים ויש להם הרבה בעיות אחרות על הראש עד שגידול כל ילד היא קשה עבור מערכת התמיכה שלהם לא רק על עומרי. אותו דבר כאן זה לא שכולם שינו פאזה ברגע האחרון אלא שהם שחררו את מה שהם שמרו בבטן ב 4 הפרקים הראשונים בשתיים האחרונים. זה מראה שלקרן מרגלית יש סדר עדיפויות שונה לדרמה וזה בסדר גמור, עם היא רוצה להתעסק עם אנשים עם בעיות נפשיות ומה גורם להם להחמרה בהם זה מצוין אפילו יש בזה המון חן והמחקר שלה בהחלט עדיף על הרבה יוצרים אחרים בחול ובארץ.
יפה, לא שמתי לב לדמיון לפרק הסיום של פלפלים צהובים עונה 1
כלומר, ניחשתי שזה יסתיים בסיפור של הכלב, אם כי במציאות הוא לא הלך לאיבוד אלא נשלח לתחנת הדואר לקנות בולים או משהו כזה. אבל הדרך שבה כל הדמויות והקונפליקטים נקשרים סביב היעלמות של הילד היחיד בעלילה…. שנשמר בתוך הבית כמו סוד מפני סביבה עוינת בגלל החריגות שלו (למרות שכאן כמובן החריגות היא מבחירה של ההורים שלו ולא מולדת)… והסיום ההפוך לפלפלים צהובים, הסביבה באמת עוינת והסיום של הבריחה, של היציאה לעולם החיצוני, באמת טראגי. בלי להיות קשוח וחזק, בן ציון הקטן לא ישרוד בחוץ. ובטח לא יחיה את השפה העברית. אולי זה באמת מתכתב עם דבריו של אריה לחיה- האמת היא, שהעולם רע. האמת שהיו פוגרומים כלפי היהודים ברוסיה, ושגם היהודים בירושלים לא קלים. האמת היא שצריך להילחם כדי לחיות, גם אם זאת לא אמת נעימה. גם אם סוניה רוצה להיות שברירית ושקועה בעולם החלומות המתוקים שלה, הן כילדה והן כנערה בוגרת (אמירה נכונה שפרומה כמובן לא הייתה צריכה להגיד לה לעולם).