זה לגמרי בסדר שבמאים חשובים מהגל החדש הצרפתי מתים בגיל 80. עצוב, אבל כולם מתים בסוף. וגם כששחקנים צעירים ויפים מתים ממנת יתר של סמים או משהו טפשי אחר זה עצוב, אבל זה גם חלק בלתי נפרד מעניין הכוכבות, וההיסטוריה מוכיחה שלעתים קרובות זה צעד חשוב מאוד בקידום הקריירה. אבל רבאק, אולי די כבר עם אנשים צעירים (יחסית) ומוכשרים (מאוד) שמתים בלי סיבה טובה, כשהיו להם עוד כל כך הרבה סרטים נהדרים שהם היו יכולים לעשות? קודם סטושי קון, ועכשיו זה? ברצינות, אולי די?
סאלי מנקה (Menke) היתה העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו. היא ערכה את כל הסרטים שלו, מ"כלבי אשמורת" ועד היום, ולמעשה מאז 2001 לא עבדה עם אף אחד אחר. צריך להתנסות בעריכה כדי להבין עד כמה זה תהליך קריטי ליצירת הסרט, עד כמה היא קובעת את הטון של הסרט ועד כמה עריכה טובה או גרועה יכולה להפוך סרט למעולה או לגרוע. טרנטינו עצמו ראה בסאלי מנקה את השותפה החשובה ביותר שלו ליצירה. היא היתה מועמדת לאוסקר פעמיים, על "כלבי אשמורת" ועל "ממזרים חסרי כבוד". כשאנחנו מדברים על "הסגנון של טרנטינו", אנחנו מדברים במידה רבה על העבודה של סאלי מנקה.
סאלי מנקה, שהיתה בת 56, מתה אתמול, בנסיבות לא ברורות. בדיווחים אומרים שהיא "נמצאה בתחתית עמק" אחרי שיצאה לריצה, אבל לא איך היא הגיעה לשם. היא לעולם לא תזכה לאותו הנפח בכתבות הספד כמו הבמאי הקלאסי התורן שנפטר בשיבה טובה, אבל זה עצוב הרבה יותר.
כדי שזה לא יהיה סתם עוד פוסט הספד מדכא, הנה משהו חמוד.
העורך הוא האדם הכי בודד בהפקת הסרט. בזמן שהבמאי והשחקנים והצלמים וכל יתר אנשי ההפקה נוסעים ללוקיישנים בחו"ל ועושים קטעים ביחד – ואולי אפילו מזמינים את התסריטאי – העורך תמיד יושב לבד בחדר חשוך ובוהה במסך מחשב במשך ימים על גבי ימים. כדי להקל את הבדידות של העורכת החביבה עליו, טרנטינו מסר לה ד"שים בסרטים שלו: מדי פעם, בשוט שהתפקשש או סתם אחרי ה"קאט", הוא או השחקנים היו אומרים היי לסאלי דרך המצלמה. זהו הלקט של ה"היי סאלי" מתוך "ממזרים חסרי כבוד".
עצוב
הסרטון על רקע הידיעה שהיא מתה מצמרר לגמרי. אני לא רוצה להישמע קלישאי, אבל הוא מצחיק ועצוב בעת ובעונה אחת. חבל שלא נוכל ליהנות מהכישרון האדיר שלה בסרטים הבאים של טרנטינו, העריכה בסרטים שלו היא משהו מיוחד.
נ.ב. לעזאזל, מתי הבטא הזו תסתיים כבר? מדגדג לי באצבעות לשלוח לינק לכתבות כמו זו בתפוצת נאט"ו.
אוי, חבל
עורכת מצוינת. והסרטון מצמרר (לא צפיתי בו עד עכשיו). אולי סקורסזי ישאיל את תלמה סקונמייקר שלו לטרנטינו.
ניטפוק וידיעה עצובה נוספת
ניטפוק: סאלי מנקה הייתה מועמדת לאוסקר על "ספרות זולה", לא על "כלבי אשמורת". בהתחשב בכך שסרטים של טרנטינו זוכים לכמות מרשימה של חיקויים, הרבה בזכות העריכה שלהם, אפשר להתחיל לתפוס עד כמה מנקה עצמה השפיעה על עולם הקולנוע בשני העשורים האחרונים. אני סקרן לראות כיצד המוות שלה ישפיע על הסרטים העתידיים של טרנטינו. האם יצליח למצוא עורך קבוע חדש שיתן לסרטים את המגע של מנקה שכל כך מזוהה עם טרנטינו עצמו? האם היא הייתה יחידה במינה והסרטים הבאים של טרנטינו יהיו דומים, אבל עם אווירה טיפה שונה?
ידיעה עצובה נוספת: הבמאי הקלאסי התורן שנפטר בשיבה טובה הוא ארתור פן, שמת בגיל 88. הוא אמנם לא עשה שום דבר גדול בארבעים השנים האחרונות, אבל במהלך שנות השישים ביים את "בוני וקלייד", "המסעדה של אליס", "איש קטן גדול" ו"מחוללת הניסים", שלושה מהם הביאו לו מועמדויות לאוסקר. "בוני וקלייד" במיוחד נחשב היום לאחד מהסרטים שבשרו את המעבר מהוליווד הקלאסית לקולנוע יותר מציאותי ויותר מושפע מאירופה ויפן. ארתור פן סלל את הדרך לעלייתם של במאים כמו פרנסיס פורד קופולה ובריאן דה פלמה, בכך שהפך את האלימות והביקורת החברתית לדבר שעובר מסך בעיני המפיקים. "בוני וקלייד" נרשם כסרט הראשון בהיסטוריה בו רואים באותו שוט אקדח יורה ואדם נפגע מקליע, דבר שנחשב באותה תקופה אלים ביותר.
ארתור פן
אני אזכור אותו גם בזכות "ג'ורג'יה" (Four Friends) – סרט מראשית שנות ה-80, ששודר בילדותי בערוץ הראשון ונחרת בזכרוני.
אגב, אם הבנתי נכון מ-IMDb, הסרט המלא הראשון שעשה, היה המערבון עם פול ניומן ב-1958: "יד שמאל הנוקמת" (The Left Handed Gun). נדמה לי שאני זוכר גם אותו לטובה, אבל אני כבר לא בטוח.
בהחלט עצוב ואבידה גדולה לקולנוע.
הסרטון המצורף ממש יפה ועצוב, מדהים איך החיים יכולים להיות יותר מרגשים מסרט.
עכשיו גם טוני קרטיס נפטר
זה אחד מהשבועות האלה.