"הנה אנחנו" הוא אחד מהסרטים עם המזל הכי נאחס בקולנוע הישראלי: הוא עשה פרמיירות וירטואליות בפסטיבלים ב-2020 (כולל פסטיבל קאן שלא היה), זכה ב-4 פרסי אופיר כולל התסריט, הבימוי ושני פרסי משחק – אבל לא פרס הסרט, ואז ההפצה שלו נדחתה שוב ושוב. לפחות הוא זוכה להיות הסרט הישראלי העלילתי הראשון של 2022.
בכל מקרה, כל זה לא משנה את זה ש"הנה אנחנו" הוא סרט נהדר וקטן. קטן כי הסרט מתמקד בעצם בשתי דמויות: אהרון (שי אביבי), אב מסור שמטפל בבנו האוטיסט אורי (נועם אימבר) ושכל מה שהוא רוצה זה רק שיעזבו אותם ביחד. הוא מטפל בבן שלו טוב, הוא יודע מה הוא עושה ואף אחד לא צריך לשים את אורי בהוסטל ייעודי לנערים ונערות כמותו. וכל זה טוב ויפה, רק שהמדינה (ואימו של אורי) חושבת אחרת. אז אהרון ואורי יוצאים למסע ברחבי הארץ במטרה לחמוק מאותו מוסד, או אולי בעצם במטרה אחרת שהם לא מודעים אליה.
וכל זה, כאמור, פיצי: שום דבר גדול לא קורה בסרט באף שלב. אהרון לא מגלה שיש לאורי יכולת מיוחדת לספור את כל גרגרי החול ובכך לחזות תקיפה סורית, אף אחד לא נכנס לקטטה ברחוב ומסתבך עם המאפיה – אבא ובן במסע ברחבי הארץ, בורחים מהגורל שנקבע להם, צופים בסרטים כדי לברוח מדברים שמבהילים אותם, או הולכים באופן איטי ומדוד (ומונטי פייתונ-י) כדי לא לדרוך על שבלולים.
במובנים רבים זה אותו קולנוע ישראלי שמדברים עליו כשאומרים ש"הקולנוע הישראלי הוא או על הכיבוש או דרמות משפחתיות". משפט שהחלק השני שלו נחתם בחלקו על ידי ניר ברגמן (במאי הסרט) וסרטו "כנפיים שבורות" שביחד עם "חתונה מאוחרת" ו"האסונות של נינה" קצת קיבע את הדרמה המשפחתית כז'אנר המוביל של הקולנוע הישראלי באלף החדש. מאז ברגמן דווקא עשה כמה דברים אחרים, אבל החזרה שלו לז'אנר מראה את אותה רגישות שהפכה את "כנפיים שבורות" ללהיט שהוא.
כן, מי שלא מתחבר לסנטימנטליות ולסיפורי האהבה המשפחתית לא ימצא ב"הנה אנחנו" משהו שישנה את הגישה הזאת. אבל כל מי שלא מתגרד מאותם סיפורים יכול לגלות בקולנוע את אחד מהביצועים הכי טובים של הז'אנר הזה: שי אביבי נפלא בתפקיד שלו (הרבה מכתירים אותו כ"תפקיד הכי טוב של שי אביבי". טענה שאין לי בעיה להצטרף אליה אבל זה לא שלשי אביבי היו מלא תפקידים בקולנוע, כן? זה בין זה ל"שבוע ויום"), נועם אימבר יוצר באופן נפלא דמות אוטיסט שאין בה אף שטיק הוליוודי – הוא לא מחונן בצורה יוצאת דופן בשום דבר, הוא פשוט ילד עם צרכים מיוחדים שצריך תשומת לב יתרה. שאר דמויות המשנה לא גרועות או משהו, אבל בואו: זה סרט של שתי הופעות בדיוק.
אבל זה באמת כל מה שצריך: "הנה אנחנו" הוא סרט שיודע בדיוק מה הוא ולא מעמיד פנים שהוא משהו גדול יותר. התסריט החכם של דנה אידיסיס (שעסקה באוטיסטים גם בסדרתה "על הספקטרום") והבימוי הרגיש של ברגמן יודעים שגם שני אנשים זה עולם ומלואו, בטח כשמדובר באבא ובן, ובטח כשהם צריכים להיפרד אחד מהשני. לא צריך להעלות את רמת הריגוש באופן מלאכותי כי מה שיש להם ביד הוא די והותר. אז כן, "הנה אנחנו" הוא עוד אחת מאותן דרמות משפחתיות ידועות לשמצה של הקולנוע הישראלי. אבל הוא מהאלה שעשויות כל כך טוב שהן מצדיקות את כל הז'אנר.
שי אביבי היה מעולה גם בגעגוע, אז כבר שלושה ראשיים טובים, שבתעשייה הפצפונת שלנו זה ממצב אותו בתור שחקן עסוק מאד.
(ל"ת)
אה, אבל שנאתי מאוד את "געגוע"
אז לא באמת נחשב.
סרט בעייתי אבל אביבי היה בין הדברים היחידים שאהבתי בו
(ל"ת)
הורדת סיבה אחת לדאגה
סוף סוף סרט עם אוטיסט שלא אמור להציל את העולם בעזרת היכולות המרשימות שלו. כרגע אני מודאג רק מהאוטיזם עצמו – המשחק באמת יוצר דמות אוטיסטית בצורה מדויקת? הטיקים, הדיבור, שפת הגוף והבעות הפנים? בדרך כלל זאת הנפילה של הסרטים האלה
כאבא לילד אוטיסט אני יכול לומר שאין דרך מדויקת להציג אוטיזם. בגלל המגוון הגדול אתה יכול להציג בדרכים שונות ולהיות מדוייק או לא מדוייק. מה שחשוב בעיקר בהצגה של אדם עם אוטיזם הוא מידת ה"קוהרנטיות" אם נקרא לזה כך בדמות…קוהרנטיות כזו היא תוצאה של בחירת אדם עם אוטיזם כמודל לדמות שאתה יוצר ולמידה של המאפיינים של אותו מודל ספציפי…
יש, יש
יש מאפיינים אחידים לכל האוטיסטים. הדבר היחיד שמשתנה הוא המינון. לכל אוטיסט יש טיקים משלו, לכל אוטיסט יש את הדרך שלו להימנע מקשר עין, לכל אוטיסט יש את הדרך שלו להראות שהוא מתלהב או מפחד או לחוץ. עד עכשיו לא ראיתי שחקן שהצליח ליצור דמות אוטיסטית על אמת. רובם יצרו משהו שנראה כמו פרודיה על אוטיסטים: הטיקים מודגשים וגדולים מדי, הדיבור לא מספיק מהוסס ולפעמים הדמות מתנהגת בצורה נוירוטיפיקלית לחלוטין כי אין צורך באוטיזם כרגע. לפעמים דברים שקורים כתוצאה מהתלהבות (דיבור קטוע, ניפוף בידיים) קורים במצבים של פחד ולחץ. זה לא אמור להיות ככה.
אני לא מכיר מספיק טוב בשביל לשפוט אם המשחק אמין, כך שיוצא שאני שופט לפי רמת הרגש שהשחקן עורר בי.
ודאנה איבגי ב"את לי לילה" שברה לי את הלב. האם ראית את הסרט ואתה משיב אותה כהופעה טובה" יש לי תחושה שלפי מה שתיארת אתה לא ץחשוב שזו הופעה מדוייקת.
בעצם לא רלוונטי
מבדיקה עולה שהיא בכלל גילמה דמות שסובלת ממוגבלת שכלית. ראיתי את הסרט בשלהי 2014..
זאת בדיוק הבעיה
רוב השחקנים עובדים לפי מה שיעורר אמוציות ולא לפי מה שאמין ונכון. כמובן, יכול להיות ששחקן שובר את הלב של הצופים אבל עדיין משחק בצורה אמינה, אבל רוב השחקנים לא ככה.
כן אלו סרטים שנורא עובדים על מנגנון סחיטת רגש.
לא נפוץ לראות דמויות כאלה שמתייחסים אליהם בצורה יותר עניינית. מה שכן אני לא חושב שמישהו מוכן להרים את הכפפה ולעשות סרט שהנבל בו אותיסט, בכל מקרה הדוגמה היחידה שזכורה לי שלא נועדה לסחוטו מלא רגש היא הבלשית סאגה מהסדרה "הגשר" שיש לה אספרגר אבל היא דמות מורכבת בנוסף לזה ולא רק בגלל זה. לגבי החלק הטכני של ההופעות אני באמת לא יודע להגיד מה משקף נכון את המציאות ומה לא. יצא לי להתנדב עם נערים אותיסטיים אבל קשה לי להגיד שאני ממש מכיר את הטיקים והמחוות הגופניות בצורה מדוייקת.
לגבי "הנה אנחנו", מה ששמעתי שנועם אימבר מצויין ושהסרט דווקא מרגש בלי להיות מניפולטיבי וללחוץ כל הזמן עד הסוף על דוושת הרגש. אבל כמובן אני לא יכול להבטיח שתמצא את ההופעה אמינה, במיוחד כי עדין לא צפיתי בו. לדעתי כדאי לך לנסות לצפות בכל מקרה ולגבש רושם משלך.
אני מתכוון לצפות בהמשך השבוע
בנוגע למה שאמרת על הטיקים והמחוות הגופניות, באמת קשה לנוירוטיפיקלים להבחין במכנה המשותף, בעיקר כי החשיבה שונה. הטיקים משתנים מאוטיסט לאוטיסט, אבל יש מכנה משותף לכולם. טיק אוטיסטי הוא קטן, בולט וחזרתי. לכל אוטיסט יש כמה טיקים (לי יש שלושה) וכולם נוצרים למטרה אחת, הרגעה, אבל המצב שבו משתמשים בהם משתנה. טיק אחד למצבי לחץ, אחד לפחד, אחד למבוכה. גם המחוות הגופניות ייחודיות לכל אוטיסט, אבל יש מכנה משותף. כמעט כל אוטיסט מנופף בידיים כשהוא מתלהב. כמעט כל אוטיסט מדבר בקול שקט ומהוסס בדרך כלל, אבל כשהוא מתלהב הדיבור הופך להיות חזק וקטוע.
אני מקווה שאימבר לא יאכזב, עד עכשיו לא שמעתי משהו רע על המשחק שלו.
הנה אנחנו מצוין . עזוב ניר ברגמן הבמאי הגדול בישראל ביי פאר
(לדעתי! לדעתי!)
לא הבימוי הוא מה שמדאיג אותי
רק המשחק של אימבר
לדעתי משחק טוב אבל אני לא בקיא באוטיזם
(ל"ת)
לג'יט
אני מתכוון לצפות השבוע, נקווה לטוב
זה היה מוזר אם היית טוען את זה לדעתך מישהו אחר
(ל"ת)
אומר מראש שלא יבוא אלי בטענות (:
(ל"ת)
סרט שזכה ב-4 פרסי אופיר (גם אם לא על הסרט) והוקרן בפסטיבל קאן
וזכה בסופו של דבר להפצה בבתי קולנוע (גם אם אחרי כמה דחיות) הוא רחוק מאוד מלהיות "אחד מהסרטים עם המזל הכי נאחס בקולנוע הישראלי" :)
הוא לא בדיוק הוקרן בכאן
הוא נבחר להשתתף בפסטיבל של 2020, אבל הפסטיבל וההקרנות בוטלו. שנה אחר כך כשחודש הפסטיבל זה קרה כבר עם סרטים חדשים לגמרי. הסרטים של 2020 ויוצריהם אולי נהנו ונהנים מההטבות והדלתות הפתוחות שבאות עם הטייטל ״הבחירה של פסטיבל קאן״ אבל החוויה האמיתית של הפסטיבל (והתחרות), די נשללה מהם. וזה אפילו מעצים את אווירת הנאחס.