זהות שאולה

במקור: High Crimes
במאי: קרל פרנקלין
תסריט: יורי זלצר, קארי ביקלי
מבוסס על ספרו של ג'וזף פינדר
שחקנים: אשלי ג'אד, מורגן
פרימן, ג'יימס קאביזל, אדם

סקוט, אמנדה פיט

אחת התופעות המעצבנות בקולנוע היא הטריילרים. לא שיש משהו בעייתי באופן עקרוני בטריילרים, אבל בקולנועי ארצנו מרביצים בצופה מנה גדושה מהם, ובמשך חודשים. באחד הקולנועים הסמוכים לביתי מקרינים את אותו טריילר לסרט מסוים מזה כחצי שנה, לפני כל הקרנה, פעמיים לפחות. הסרט עוד לא הגיע למסכינו, אף כי הפציע להופעת אורח בפסטיבל הקולנוע בירושלים. כשיהיו לי נכדים, אולי אקח אותם להקרנת הבכורה.

השיא הבלתי מעורער מבחינתי היה בגיחה שביצעתי לא מזמן לקולנוע בירושלים: בהתחלה היו כ-25 דקות של טריילרים בסגנון 'אסקימו לימון – את החגיגה הזאת אי אפשר להפסיק', ופרסומות שבהן זאטוטים וזאטוטות מבצעים מעשים מגונים בכל חפץ על פני האדמה כדי להדגים את יתרונותיו של כרטיס אשראי מסוים, בלוויית עברית שלא הייתה מביישת עובר בחודש החמישי. אחר כך התחיל טריילר ארוך במיוחד, והצופים מצאו עצמם בעולם שבו שום דבר אינו ודאי, וכל מה שהאמנתם בו משתבש, ורק אשה אחת יכולה להציל את המצב.
רק אחרי שעברה חצי שעה ועדיין לא נשמע קריין עם קול ווקאלי להפליא, הבנתי שהסרט כבר התחיל, והוא פשוט נראה דומה מאוד לטריילר.

לטום וקלייר קוביק היה הכל בחיים (חוץ מילד – אבל הם עובדים על זה). קלייר (אשלי ג'אד) היא עורכת דין מצליחה, וגם טום (ג'יימס קאביזל) מרוויח לא מעט, עד שעולמם מתהפך: סוכני FBI עוצרים את טום, ואשתו ההמומה מגלה סיפור שאינו דומה לדבר שאי פעם שמעה (אבל דומה בצורה חשודה להרבה דברים שאתם כבר שמעתם): לבעלה בכלל לא קוראים טום. קוראים לו רון, והוא עריק מחיל הנחתים האמריקאי, וחשוד ברציחתם בדם קר של תשעה אזרחים תמימים, במהלך פשיטה לפני כתריסר שנים. רון מועמד למשפט צבאי, שבו הכללים (האזרחיים) אינם תקפים, ולכאורה אין לו הרבה סיכויים להתחמק מעונש מוות: העדויות נגדו מרובות, והסניגור הצבאי שלו (אדם סקוט) הוא טירון הססן שרוחש יותר מדי כבוד לצבא. רון טוען שהוא חף מפשע. אישתו, כמובן, מאמינה לגרסה שלו, אבל היא היחידה. עכשיו, אשה אחת חייבת גם לייצג את בעלה בבית המשפט, גם לנהל חקירה בלשית כדי לחשוף את הקנוניה העומדת מאחורי הפללתו, וגם להתמודד עם אחותה הקטנה והנודניקית ("אוהנה פירושו משפחה, ומשפחה פירושה הרבה מאוד שעות אצל פסיכיאטר"). מדובר, רבותי, בסיפור על אומץ, אהבה, חברות ובדיחות קרש, וכדי להצליח קלייר חייבת לגייס מישהו שהיה שם ושבר את כל החוקים: עורך הדין צ'רלי גריימס (מורגן פרימן), שנזרק בבושת פנים מחיל הנחתים בעוון ניהול רומן עם אשתו של הבוס.

יחד, שני גיבורים לא שגרתיים אלה, בסיוע הפרקליט הצבאי הנעבעך, צריכים להביס את המערכת ולהיאבק בתקלות משונות, עדים נעלמים ומתים, בעלי דרגות המעונינים – כמנהג בעלי דרגות בכל סרט משפט צבאי אי פעם – לשבש את החקירה, רצוי תוך כדי שיבוש הפרקליטים בעצמם.
האם יצליחו שני אנשים לעמוד לבדם מול המערכת?
האם בסרט-משפט הוליוודי השאלה הזאת בכלל רצינית?

כמו שכבר הבנתם, מדובר בסרט צפוי מן הצפויים, שמתנהל כולו כמו טריילר: הטיפוסים השגרתיים מופיעים, וכל דמות משחקת טיפוס ספציפי מאוד, לפי כל הכללים והשטיקים; הכל צפוי והרשות נתונה, וההפתעה היחידה היא שג'ין הקמן לא מופיע בתפקיד הגנרל שיש לו מה להסתיר. גם ההפתעות בעלילה מופיעות לפי הסדר הצפוי, וכמעט לפי השעון: עברו כך וכך דקות? צריך להוסיף פלפל.

זה כשלעצמו, לא נורא בכלל. אמנם סביר שראיתם את הסרט הזה לא פעם בעבר, תחת שמות שונים ומשונים, אבל למרות הנוסחתיות הכל כך ברורה שלו, הביצוע לא רע בכלל. אשלי ג'אד משחקת בסדר ונראית יפה לגילי, ומורגן פרימן שחקן מצויין: בתפקיד שלו בסרט – הכושי בעל חכמת החיים שמספר בדיחות – הוא עומד בכבוד, ולמרות שבחצי מהמקרים יכולתי לצפות את הבדיחות שהוא יספר, הן עדיין מצחיקות. השחקנים שמשחקים אנשי צבא כולם כאחד מתנהגים כדמויות עשויות קרש, מהליכה ועד דיבור, כנראה בשל הוראה של הבמאי (שכנראה גם לא מבין שום דבר במערכת המשפט האמריקאית, בעיקר זו הצבאית, אבל מבין יופי בשטיקים של סרטי בית-דין).

רק מה? שבשליש האחרון של הסרט, הוא מנסה לסטות מהשטאנץ ולתת הפתעה גדולה ובלתי צפויה, מדגם הטוויסטים. השינוי בקו העלילה אכן גורר גם שינוי בסרט: מסרט שטאנץ סביר מאוד הוא הופך לסרט טיפשי ביותר, טיפשי ברמה שמצריכה הפעלה בהילוך גבוה של האידיוטומט, אותו מכשיר הניצב ליד הפופקורן ומשמש להורדת האיי.קיו. לפני כניסה לסרטי נעורים אמריקאיים וסרטי אקשן נטולי מוחין – הפתרון טיפשי, השחקנים מתחילים לשחק בצורה מטומטמת למדי, מיני פרטים בעלילה לא מתחברים אחד לשני גם בעזרת אקדח סיכות, ורק תפניות העלילה עדיין מגיעות בדייקנות, כל מספר קבוע של דקות. עדיין, אפשר ליהנות: רוב הקהל בהקרנה בה הייתי התנהג למופת, ממש כאילו השתילו מסרים סמויים בפסקול הסרט: 'כאן לצחוק', 'כאן לעצור את הנשימה', 'כאן להיות מופתעים', 'כאן נגמרו הכתוביות, מה, עוד לא יצאתם?' וכיוצא באלה.

ורק אני יצאתי מהסרט והלכתי לבדוק את הראש – למה נהניתי פחות מהאחרים. אולי זה בגלל ששילמתי רק חצי, והאידיוטומט הופעל עלי רק במחצית העוצמה? צדק צריך להיעשות, כמו שהייתה אומרת קלייר, גם אם לא בצורה הגיונית דווקא. וצ'רלי גריימס היה אומר: "הקשר בין 'זהות שאולה' להגיון הוא כמו הקשר בין מרש צבאי למוזיקה".