ביקורת: ההוביט: מסע בלתי צפוי

שובו של פיטר ג'קסון לארץ התיכונה הוא יפהפה, מקסים וארוך. כל כך ארוך.

‏"ההוביט" הוא ארוך. קצת עצוב שכמעט עשר שנים אחרי "שר הטבעות", אחרי שישבנו וחיכינו ‏בסבלנות כל כך הרבה זמן שפיטר ג'קסון יחזור לארץ התיכונה, הדבר הראשון והבולט ביותר בסרט הקאמבק הוא ‏הנתון היבש ביותר: האורך שלו. אבל מה לעשות – "ההוביט: מסע בלתי צפוי" הוא יפהפה, מבדר, ‏לפרקים מקסים ובהחלט שווה צפיה, אבל הוא בעיקר ארוך, ארוך מדי, ארוך באופן בלתי סביר, ‏בלתי הולם, בלתי מוצדק וכמעט בלתי נסלח.‏

זה מתחיל נהדר. דקה לתוך הסרט, ואנחנו כבר עמוק בארץ התיכונה של טולקין את ג'קסון. ואפילו ‏לא שמתי לב כמה שהתגעגעתי. הארץ התיכונה היא אולי העולם הקולנועי הכי מפורט, מדוקדק ויפהפה שנוצר, וההקפדה והאהבה ניכרים בכל פינה. היופי של הנופים של ניו ‏זילנד, שהפכו להוביטון, יער אופל, ריבנדל, ישימון סמאוג ויתר קצוות הארץ התיכונה, לא פחת ‏בעשור האחרון, ואולי אפילו גבר, בזכות שימוש נכון והולם בתלת-מימד. בילבו חוזר. וגנדלף. ‏ובהכל ארוגה שכבה עבה של היסטוריה אגדית, המוצגת בפלאשבקים גרנדיוזיים. הכל מקסים.‏

במאורה באדמה גר לו הוביט, הפעם בגילומו של מרטין פרימן. פרימן הוא בילבו מושלם – חביב ‏ומבולבל וחובב ארוחות-בוקר מאוחרות, אבל יכול להיות גם להוט כשצריך. גם משלחת הגמדים ‏שמגיעה אליו מצוירת היטב: במקום להפוך אותם לעדר של גימלים, לכל אחד מהם יש מראה ואופי ‏משלו, אם כי הם רבים מדי: יש לא פחות מ-13 מהם, וכבר הוכח מחקרית שהזכרון האנושי לא מסוגל להחזיק בו-זמנית פרטים על יותר משבעה גמדים. גנדלף מצטרף לחבורה ‏בתפקיד המבוגר האחראי, וכמה שזה נהדר לראות את איאן מק'קלן שוב באפור, בסרט הזה הוא ‏נוכח כמעט כל הזמן, והוא כל כך חביב, שתמיד נראה כאילו הוא עומד לקרוץ למסך, או משהו. ("טינג!"). מתברר שאפילו מגנדלף אפשר לקבל מנת יתר.

וזאת בדיוק גם הבעיה של הסרט כולו. "ההוביט" הוא בלי שום ספק יפהפה – רק שיש יותר מדי ממנו. ‏זה לא מפתיע. כל אחד מאיתנו היה יכול לומר לפיטר ג'קסון ברגע שהוא הכריז על פיצול "ההוביט" ‏לשלושה סרטים – שלושה סרטים ארוכים, יש לציין – שזה רעיון מפוקפק במקרה הטוב. מה שהתאים היטב ‏לסאגה צפופה בת שלושה כרכים לא מתאים לספר ילדים באורך של 245 עמודים. "ההוביט" נמשך ‏שעתיים וארבעים דקות, בהם הוא מכסה פחות משליש מעלילת הספר; זה אמנם פחות מאורכו של ‏כל אחד מסרטי "שר הטבעות", אבל ההרגשה היא כאילו זה הרבה יותר, מכיוון שסרטי "שר ‏הטבעות" היו דחוסים בעלילה, ו"ההוביט" – אין דרך לומר זאת אחרת – מרוח. ‏

לוקח בערך שעה עד שבילבו באגינס בכלל יוצא לדרך – שעה של דיבורים, היכרויות, אקספוזיציה, הומור ‏ילדותי ושירים. יאפ. שירים. ברבים. הגמדים נוטים לפצוח בזמר מדי פעם. וזאת אפילו לא השעה ‏הבעייתית; הרי ברור שבתחילתו של מסע צריך לערוך היכרות. הבעיה היא השעה שאחריה, שבה ‏מתברר שגם אחרי שהחברים יצאו לדרך בים בם בום, העלילה עדיין תקועה. דקות ארוכות כל כך עוברות עם תוספות שלא היו בספר: דיאלוגים ארוכים, סיפור-רקע סטנדרטי של אחד הגמדים שנועד לספק ‏לסרט איזו מראית עין של סגירה, ושרשרת הופעות אורח של דמויות מתוך "שר הטבעות" – שכף ‏רגלן של רובן לא דרכה בספר "ההוביט" – והגיעו רק כדי להגיד שלום וללכת. וכמה שזה נחמד ‏לראות שוב את כל החבר'ה, פגישות מחזור הן בדרך כלל דבר די משעמם.‏ אל אלה נוספו גם דמויות חדשות, שגויסו מתוך הנספחים ויתר כתבי טולקין למען המטרה הקדושה: לרפד את "ההוביט" כמה שיותר. אחד כזה הוא ראדגסט החום, דמות חביבה אמנם, אבל אם לנוכחותו בסרט יש פואנטה כלשהי, היא תגיע אולי רק בסרט הבא.

לא יהיה נכון לומר שאין אקשן, הו לא. בילבו והגמדים נשבים, שוב ושוב, על ידי יצורים מסוכנים, ‏ואז בורחים, בעזרתו של גנדלף. בכך אפשר להאשים את טולקין, כיוון שכך בדיוק זה היה גם בספר. את פיטר ג'קסון אפשר להאשים בכך שהוא מעולם לא שמע על צמצום או צנעה. אצל ג'קסון אין סצינות אקשן קטנות. כל מרדף הוא רכבת הרים, כל קרב ‏הוא ארמגדון, כל הסתבכות היא לונה פארק. וזה כיף, וזה מצולם יפה, אבל אין מנוס מההרגשה ‏שכל זה, עדיין, רק פילר. הרי כל ההיתקלויות האלה הן רק מהמורות בדרך, והן אפילו לא קשורות לעלילה הראשית – לא דיברנו על ‏איזה דרקון? למרות העומס באירועים, כביכול, שום דבר משמעותי לא באמת קורה לאורך רוב-‏רובו של הסרט, והגמדים רק מעבירים את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן. כשיצאו הסרטים ‏הבאים בסדרה, ניתן יהיה לדלג על שעה שלמה לפחות מתוך "מסע בלתי צפוי" מבלי לפספס שום פרט חשוב בעלילה.‏

הסיבה העיקרית להחזיק מעמד בכל זאת עד לסוף הסרט היא סצינת המפגש של בילבו עם גולום, מה ‏שנקרא בספר "חידות באפלה". זאת במובן מסוים הסצינה החשובה ביותר בכל טרילוגית ‏‏"ההוביט", והיא מבוצעת ללא רבב. הסצינה מבוצעת כמעט מילה במילה כפי שהיתה בספר, אבל ‏מרטין פרימן וגולום, בגילומו של אנדי סרקיס ומכשפי האפקטים של ‏WETA‏, מוסיפים על המקור. ‏להתלהב מגולום זה כל כך 2002, אבל אין מה לעשות, במחי סצינה אחת הוא מוכיח כאן שוב שהוא אחת הדמויות הוירטואליות ‏המדהימות בתולדות הקולנוע. ‏

יש ב"ההוביט" הרבה מהקסם, רוח ההרפתקה והיופי של סרטי "שר הטבעות", אבל הרפטטיביות ‏והמריחה לא מאפשרים לו להגיע לרמה של אף אחד מהם. זוכרים את הסופים האינסופיים של ‏‏"שיבת המלך"? שנגמר ואז נגמר שוב ונגמר שוב ושוב ושוב? ‏זוכרים איך שחשבתם שזה נורא נורא ‏יפה ואפילו מרגש והכל, אבל באמת שאולי אחרי הסוף השלישי כבר הגיע הזמן להתקפל ולחתוך ‏הביתה? ‏כזה בדיוק הוא "ההוביט" כולו. פיטר ג'קסון מאוהב בעולם שיצר, ולא יוותר על אף דקה שבה ניתן ‏לבלות בו.‏ אפשר להבין אותו, כי זה עולם נהדר, אבל, במילותיו המדויקות של אחד, בילבו באגינס: ‏‏"אני מרגיש כמה דק אני, מתוח כולי, אם אתה מבין: כמו חמאה שנמרחה על ‏פרוסת-לחם גדולה ‏מדי". לפחות זו חמאה משובחת.‏