ביקורת: ההוביט – קרב חמשת הצבאות

פאתוס, צרחות מלחמה והרבה מאוד פיקסלים נלחמים זה בזה. זה מה שנשאר מ"ההוביט"

זה נגמר. אחרי שלוש שנים, המסע הארוך בא אל קיצו. תשאלו כל צופה מצוי במה עוסקת ‏טרילוגית "ההוביט" והוא יגיד לכם: זה סיפור על ההוביט וקבוצת הגמדים, שיצאו אל ההר הבודד ‏כדי להביס דרקון ולמצוא אוצר. ובכן, הסיפור הזה אכן מגיע אל סיומו, סיום הולם ומספק ומרשים ‏מאוד. הוא מתרחש בעשר הדקות הראשונות של "ההוביט: קרב חמשת הצבאות", לפני כותרות ‏הפתיחה.‏

אם הייתי מספר לי את זה לא הייתי מאמין, אז אני חוזר בשנית: סוף הסיפור – הרגע שהיה מהווה את שיא הסרט כולו, בעולם המקביל והיפה יותר שבו "ההוביט" הוא סרט אחד בלבד – מגיע כאן לפני שם הסרט. מבחינת עריכת תסריט זה אולי הדבר הכי מופרך, הכי שגוי, שראיתי אי פעם בסרט רציני. אתה לא סוגר את הקונפליקט הראשי של הטרילוגיה שלך לפני שאנשים הספיקו לכבות את הטלפונים שלהם! פשוט לא!

אבל זה קרה. ונשאלת השאלה, מה בעצם עושים עכשיו, ואיך מושכים על פני שעתיים וחצי סרט שנגמר לפני שהתחיל. ובכן, לעולם אל תזלזלו בכוחו של פיטר ג'קסון למשוך זמן. ‏זוכרים את "שר הטבעות: שיבת המלך"? זוכרים את האופן שבו הסרט היה מצוין, הגיע לסיום ‏מספק מאוד, ואז נמשך עוד איזה חצי שעה או משהו, כשכל רגע כבר חשבנו שאנחנו יכולים לצאת ‏לשרותים, כי כמה זמן אפשר להתאפק, ובכל פעם מחדש הגיעה עוד סצינה, עוד תוספת, עוד ‏סיום, שוב ושוב, כמו המשפט הזה, עד שככל שאהבנו את הסרט נאלצנו להודות שזה כבר היה ‏לגמרי מוגזם ואפשר היה לחתוך הרבה קודם? אז "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא פחות או ‏יותר זה, לאורך סרט שלם.‏ מה נשאר בסרט שנגמר לפני שהתחיל? פילר. ספין-אוף. סגירת קצוות שלא היו צריכים להיפרם ‏מלכתחילה. ג'קסון מביא כמה דמויות שלא היו ‏בסרט המקורי, ודוחף אותן לסרט רק כדי לעשות נעים לחובבי "שר הטבעות". וכשגם זה משאיר עוד שעתיים להרוג, הוא מתחיל את הקרב.

את הפגם הגדול ביותר ב"ההוביט" אתם כבר מכירים: לא היינו צריכים לראות ‏את ‏הסרט ‏השלישי כדי לדעת את זה, וגם לא את הראשון. מהרגע שפיטר ‏ג'קסון ‏הודיע שספר הילדים הדק ‏הזה יחולק לשלושה סרטים היה ברור ‏שמשהו רקוב פה. זה היה רעיון גרוע לפני הסרט הראשון וזה נשאר רעיון גרוע.
ג'קסון ‏הראה כבר, ‏והראה היטב, שבכל הקשור לעיבוד למסך של יצירתו האפית ‏של טולקין – אין כמוהו. אבל ‏כשטולקין ‏לא מספק מספיק חומר, ג'קסון נאלץ לאלתר ולהוסיף חומר ‏משלו, והחומרים המקוריים שלו גנריים ‏במקרה הטוב ומגוחכים במקרה הרע. הוא ממלא את ‏הסרטים בדמויות לא מעניינות, שקיבלו כמה משפטים של איפיון שטחי. אם בסרטים הקודמים נורא התרגשתם מסיפור האהבה בין האלפית ‏לגמד, או שהדבר שהחזיק אתכם על קצה הכסא הוא היריבות ארוכת השנים בין גמד מס' 11 לבין ‏האורק ‏בלאאארג או איך שקוראים לו – אתם הולכים ליהנות פה. כל ‏עוד עלילות ‏הפילר האלה, הכתובות באופן רשלני, מילאו ‏את הפינות בין אבני העלילה הראשיות, אפשר היה לגחך קצת, לפהק ‏קצת ולהמשיך הלאה לעיקר. אבל כאן הן ‏העיקר. הן ‏תופסות את כל הבמה, כי אין משהו אחר.‏ הן ‏והאקשן. המון המון אקשן גדול, גרנדיוזי, ‏פומפוזי, בומבסטי, ספקטקולרי ודי משעמם.‏

בתור סרט בסדרה ששמה הוא "ההוביט", ההוביט שבסרט לא עושה כמעט כלום. הוא שחקן ‏משנה שתפקידו בסרט כמעט חסר חשיבות. אבל החלק השני של שם הסרט – "קרב חמשת הצבאות" – דווקא מדויק לגמרי. רובו הגדול של ‏הסרט הוא סצינת קרב אחת, בנויה שיא אחרי שיא אחרי שיא כמעט ללא הפסקה. ‏פיטר ג'קסון, את זה אף אחד לא ייקח ממנו, יודע לביים קרבות. כל אחת מעשרות המיני-‏‏סצינות אקשן המרכיבות את קרב הענק ‏עשויה היטב בפני עצמה, והרעיונות המעניינים והיצירתיות הכוריאוגרפית שנראים כאן היו יכולים להספיק לשנה ‏שלמה של סטוריבורדים לסרטי אקשן הוליוודיים. הוא מנסה בכל פעם מחדש להתעלות על עצמו, ‏להביא רגע עוד יותר גדול ועוד יותר מגניב. לגולאס (שלא הופיע בספר "ההוביט" בכלל, אבל זה לא מפריע ‏לו לקבל כאן יותר זמן מסך מבילבו) עובד קשה מאוד כדי ‏לנסות להתעלות על סצינת הממותה ‏ב"שיבת המלך", הסצינות ‏בכיכובו הופכות ליותר ויותר ‏מוגזמות, עד הרגע שבו הופך להיות ברור ‏שמקומן הנכון הוא בסרט מצויר של באגס ‏באני.‏

כפי שניתן להבין,בקרב בסרט משתתפים לא צבא אחד ולא שניים. לא פשוט ליצור קרב ענק כזה ושנבין מה קורה, וג'קסון משתדל. הסרט מנסה לתת לנו להבין את מיקומם ‏של כל ‏הצבאות השונים, המורכבים כולם מיצורי ‏אנימציה ‏ממוחשבת, זה ביחס לזה, ומי בדיוק ‏מוביל בכל ‏רגע ובכמה נקודות. זה בעיקר גורם לסרט להיראות יותר מאי פעם כמו ‏משחק ‏‏"וורקראפט".

יש פה דברים טובים, באמת. כל המלחמות האלה של אלפים בגמדים באורקים בדרקונים הם באמת יפים. יש פה יצורי פנטזיה מצוינים שמונפשים טוב ומנסים להרוג זה את זה באנימציה מוצלחת. אבל ככל שהקרב יפה, הוא לא מעניין. ככה זה: ‏סצינה ובה גמד אחד נלחם באורק אחד יכולה להיות הדבר הכי ‏מלהיב ‏בעולם, ‏אם ‏אנחנו ‏יודעים מיהו ‏הגמד ומיהו האורק ויש לנו קשר רגשי אליהם. 700 גמדים ו-3500 ‏אלפים ‏נלחמים ‏בשש ‏דיוויזיות ‏של אורקים ‏ושבעים טרולי הרים, בקרב באורך של שעתיים שמורכב ‏מעשרות ‏מיני-‏סצינות ‏אקשן, ‏קרבות אחד על ‏אחד, זעקות מלחמה, הקרבה עצמית ואקרובטיקה – כל ‏זה יכול, עובדה, להיות סתמי ‏לחלוטין. יש פה בעיקר הרבה פיקסלים נלחמים זה ‏בזה. אפקטים ופאתוס בלי שום דבר מאחוריהם.

‏"ההוביט: מסע בלתי צפוי" היה סרט בעייתי וארוך מדי, אבל היתה בו סצינת "חידות באפלה" ‏הנפלאה, ‏שכל מעריץ של "שר הטבעות" היה חייב לעצמו. "ההוביט: מפלתו של סמאוג" היה מרוח ‏עוד יותר, אבל ‏היה בו הדרקון, יצירה אדירה שחבל לפספס. "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא ‏המרוח מכולם, ‏והפעם, למרות מאמציו העילאיים של ג'קסון וצוותו, אין אפילו רגע גדול אחד כזה שיצדיק ‏את מריחת הזמן הזאת. אם אתם רק רוצים לראות יצורים ממוחשבים נלחמים ביצורים ממוחשבים ‏אחרים במשך שעתיים ‏וחצי, ‏בלי להטריד את מחכם העמוס בדברים כמו דמויות מעניינות או הגיון ‏פנימי, "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא הסרט בשבילכם. מצד שני, אתם יכולים באותה המידה ‏לצפות ב"רובוטריקים".


פורסם במקור בוואלה