ביקורת: הולידייט

קומדיה רומנטית למי שלא מעוניין בקומדיה או רומנטיקה.
שם רשמי
הולידייט
שם לועזי
Holidate

מכירים את זה שט"ו בשבט מתקרב ואתם רווקים ולא מסוגלים לשאת את המחשבה שתעברו עוד חג לבד? לא? אז אל תצפו בסרט "הולידייט", כי שום דבר בו לא מובן יותר מזה.

הרעיון הבסיסי מתאים לקומדיה רומנטית: סלואן וג'קסון, שני אנשים צחים כשלג ואטרקטיביים כשחקני קולנוע, שונאים להיות רווקים בתקופת החגים. אז הם מחליטים להיות הדייט זה של זו לכל חג אפשרי בתור חברים ותו לא עד שאתם יודעים, ותו כן. אני חושבת שכבר היה משהו כזה עם חתונות, אבל מה זה משנה, זה סרט נטפליקס לחג המולד, אף אחד לא מצפה ממנו להיות שיא היצירתיות. הוא רק צריך לבצע את הרעיון הבינוני שלו באופן חביב פלוס מינוס – והוא נכשל בזה בכל דרך אפשרית.

הרי מה קומדיה רומנטית בסך הכל צריכה? זוג גיבורים סימפטיים שאתם רוצים שיהיו ביחד, או שלפחות יהיה לכם אכפת מהם. לומר שלא אכפת לי מהדמויות הראשיות ב"הולידייט" זה בלשון המעטה. אני מתייחסת פה לכוכבי הסרט רק מתוך מחויבות לפורמט של הביקורת. אמה רוברטס היא בחורה חמודה מאוד עם ייחוס משפחתי מכובד, שנשגב מבינתי למה היא לא עושה משהו לפחות סביר עם הפוטנציאל ההוליוודי שלה. נכון, היא כבר כנראה לא תהיה איקונית כמו דודה שלה, אבל היא בטוח יכולה להשיג משהו טוב יותר מ"הולידייט". מולה משחק בסרט לוק ברייסי, שהוא מה שאמא שלכם אומרת שיש בבית כשאתם מבקשים ממנה כריס המסוורת' (או לפחות ליאם). אין בין רוברטס וברייסי כימיה מיוחדת או בכלל, ואני נוטרת לסרט טינה על כך שהוא מצפה ממני לדמיין שאני רואה רומנטיקה ביניהם רק בגלל העיניים הגדולות שלה והמבטא שלו.

באשר לדמויות המשנה, את העובדה שקריסטן צ'נוות' נמצאת בסרט הזה אני מעדיפה להכחיש, כי זה פשוט לא לכבודה. משאר השחקנים לא אכפת לי, ובטח שלא מעלילות המשנה המיותרות והמביכות שלהם. וזה מספיק גרוע שאנשים לבנים עדיין מתעקשים לדחוף לכל סרט את הדמות של "החבר השחור", אבל בבקשה תפסיקו לתת להם בדיחות ווקאנדה, זה פשוט מביך.

אז רומנטיקה אין בקומדיה הרומנטית הזו. מה עם ההומור? לזכותו של הסרט אני אומר שכן יש בו דברים שאמורים להיות בדיחות. הם פשוט לא מצחיקים בשום אופן. בין הסיטואציות שהסרט הזה מחשיב כקומיות אפשר למצוא לדוגמה אצבעות קטועות וחומרים משלשלים – לא באותה סצנה, תודה לאל. מישהו צריך לחקור את התופעה שבה דווקא סרטים שמדורגים R מפגינים את ההומור הכי אינפנטילי וירוד, וכך בעצם מסוגלים לשעשע רק את מי שתיאורטית לא רשאי לצפות בהם (אף אחד מעל גיל שבע עשרה לא מוצא את הקונספט של עישון גראס מצחיק מטבעו). למה הסרט הזה בכלל מדורג R? הניחוש הכי טוב שלי הוא שביחד עם דיאלוג קצרצר שמגחך על קומדיות רומנטיות, זה אמור להפוך אותו לחתרני ויוצא דופן בין מיליוני סרטי חג המולד לכל המשפחה של הולמרק. כמו כל דבר אחר בסרט – זה לא עובד, כי לא קורה בו באמת שום דבר יוצא מגדר הרגיל או עם איזושהי אמירה בוגרת או מודעת לז'אנר. התוצאה היא בלגן דבילי שלא ברור למי הוא מיועד.

כי לא רק שהסרט הזה לא חכם במיוחד, הוא אפילו לא עובד באופן הבסיסי ביותר. שני הגיבורים, כאמור, מחליטים להתלוות זה לזו לחגים, אבל מכיוון שמישהו החליט שהסרט צריך להתחיל ולהסתיים בחג המולד, הם עושים את זה גם בחגים זניחים לחלוטין או כאלה שבהם אף אחד לא מצפה מכם להיפגש עם המשפחה ולהביא בן או בת זוג. כשל נוסף הוא שהמניע של סלואן להשתתפות בסידור הזה הוא שהיא רוצה שהמשפחה שלה תפסיק ללחוץ עליה לצאת עם גברים אקראיים – אבל מהרגע הראשון היא מספרת לכל המשפחה שלה בדיוק מה טיב מערכת היחסים שלה עם ג'קסון, אז כלום לא משתנה. בעיה נוספת היא העובדה שחלק משמעותי מהסרט מתרחש בקניונים הומי אדם וזה גם הרקע לפגישה הראשונה בין הדמויות הראשיות. גם לפני העניין הקטן הזה של מגיפה עולמית אף אחד בארה"ב לא היה הולך לקניונים יותר והם הפכו לערי רפאים, אבל ב-2020 המיקום הזה נראה אפילו עוד יותר מופרך (ואם יורשה לי, לא רומנטי בכלל).

אם לפחות הסרט הדבילי הזה היה משהו שנחמד לראות בזווית העין בזמן שאתם גוללים בנחת ברשת החברתית המועדפת עליכם, דיינו. אני לא נוהגת לדרג רגעים קולנועיים, אבל אם הייתי עושה את זה הסצנה שבה מוצגת על המסך שיחת וידאו בין הגיבורים הייתה נכנסת לראש רשימת השוטים המכוערים ביותר שאי פעם ראיתי. אני מקווה שהסיבה לסצנה הזו היא שהיה הכרחי שהשחקנים יצלמו את עצמם באייפון ליום אחד בזמן שהצלם עובר בדיקות ראייה, כי נראה לי שאם הדבר היחיד שיש לסרט להציע זה אנשים יפים מתאהבים לכאורה, לכל הפחות הוא צריך לצלם אותם בתאורה שמחמיאה להם. ב"הולידייט" הרבה מהסצנות פשוט מכוערות בלי שום סיבה, וכדי להוסיף חטא על פשע מדי פעם הן גם ערוכות בצורה מבלבלת או לא נוחה. המחלקה היחידה שאני מסוגלת למצוא איזושהי מחמאה בשבילה היא עיצוב התלבושות, כי יש לאמה רוברטס שתיים שלוש שמלות חמודות, אז זה משהו. לא משהו שאפשר להתגאות בו יותר מדי, אבל משהו.

אז מי אשם בקשקוש הזה שבהחלט מסוגל להרוס את החג של משפחות או זוגות שיחליטו לצפות בו ביחד? קל להטיל את האחריות על הבמאי ג'ון ווייטסל או על התסריטאית טיפאני פולסן. אין לי כוונה להתעמק בגופי היצירה הבלתי ראויים לציון שלהם, אז לא אומר עליהם דבר כיוצרים – רק ש"הולידייט" נראה כאילו הוא נוצר על ידי אנשים שראו שתי קומדיות רומנטיות וחשבו שהם יכולים להרכיב כזו בעצמם במאמץ מינימלי, בלי להבין מה עובד בסרטים האלה. אבל אני חושבת שהאשמה האמיתית היא אני, שהחלטתי לצפות בזה. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שזה יהיה סרט מעניין ואף אחד לא המליץ עליו או אפילו דיבר עליו, אבל נתפסתי ברגע של חולשה. להבא אני אדע שעדיפים עשרים לילות סדר רצופים שבהם סבתא שלי רומזת כמה היא מחכה שאני אתחתן מאשר בליינד דייט עם סרט מקורי של נטפליקס.