הוליווד, דמות האב, והתסביך הקדוש

נראה שכל סרט חדש מהוליווד מגיע עם תסביכי אב מפה ועד הודעה חדשה. מה הקטע?

"ספיידרמן: רחוק מהבית", "הנוקמים: סוף המשחק", "קדימה", "מלך האריות", "מלחמת הכוכבים" – שורת סרטים שיצאו בשנה שעברה וממשיכה, כך נראה, לשנה הנוכחית (עד כמה שהספיקו לצאת סרטים בשנה הזאת), מכריחה אותי לשאול: הוליווד, הכל בסדר? אתם צריכים חיבוק?

כי במקום חדשנות, מופת קולנועי או יכולת סיפור סיפורים יוצאת דופן, נראה שהדבר העיקרי שהוליווד למדה מספילברג זה לעשות העתק-הדבק לתסביכי האב שלו. 

אני אפילו לא בטוח איפה זה התחיל – אצל פיקסאר, שכמעט תמיד מכניסים דמות אב בסרטים שלהם כדי שהגיבור יחווה איזה משבר סביבו? אצל מארוול, שם כמעט כל הגיבורים מנסים להוכיח את עצמם לאיזו דמות אב נעלמה? אחד מהשניים ככל הנראה השפיע גם על טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" החדשה שבין החיפוש של ריי אחר דמות אב והנסיון להיפטר מדמות האב של קיילו ספוגה גם היא בדדי אישיוז מתקדמים. וכבר הייתי מוכן לבוא ולהגיד שזאת חוויה שמוגבלת לדיסני בלבד, עד שנזכרתי שהרבה מהעלילה ב"ג'וקר" היא על בחור שמנסה לפגוש את מי שהוא משוכנע שהוא אביו. 

גם הסרטים הטובים שמארוול, פיקסאר, "מלחמת הכוכבים" והאחרים עשו בשנים האחרונות לא נהפכו לטובים בזכות סוגיית יחסי האב בתוכם. הסוגייה, דמות שמחפשת דמות אב שתמיד הייתה חסרה לה, או שמשתוקקת לאישור מאותה דמות אב מרגישה כמו נושא שמרחף מעל הסרטים הללו ושהיוצרים מתייסרים איתו, ובסוף כולם לומדים את אותם לקחים: אבא שלך לא היה שם, זה בסדר, הגיע הזמן להמשיך הלאה. מדי פעם זה מתובל ב"אבא שלך הוא רוצח מטורף" כדי שיהיה ממש קל להבין שזה בסדר להמשיך הלאה.

כמובן, אין שום בעיה עם נסיון לעבד בעיות רגשיות על המסך. אבל ראבק, איך הגענו למצב שהבעיות האלה נהפכו יותר ויותר לבעיות עם אבא שלך? כשהתופעה הופכת לכל כך רחבה, צריך לשאול האם מדובר בדור שלם שרק רוצה חיבוק מאבא שלו, או שמא מישהו באולפנים הפך את התסביך הזה למקדם מסחרי ואומנותי – לא בטוחים איך להבהיר שהגיבור שלך מתוסבך? תוסיפו לו תסביך אב! קל, פשוט, כל הקהל יזדהה ואפשר להעתיק אותו כמעט מילה במילה מהסרט הקודם שעבדנו עליו. 

מובן לי שכל הטקסט כתוב מנקודת המבט בת המזל שלי והיא שהיחסים שלי עם אבא שלי די אחלה, אבל באמת שהדגש על יחסי אב-בן (וגם אב-בת) או דמות אב-בן/בת (בשנייה שמתחילים להתגמש עם ההגדרות, מוצאים את דרכם לתסביכים האלה כמות גדולה מדי של סרטים) מתחיל להיות מוגזם. אף אחד לא שיחק מסירות עם אבא שלו בהוליווד? ומה בכלל הקטע עם מסירות? למה למען השם כולם רוצים לשחק מסירות עם אבא שלהם? זאת החוויה ההורית האולטמטיבית מבחינתכם? להתמסר בכדור? מה הקטע עם זה? אתם לא רוצים לעשות משהו שהוא אשכרה כיף במקום הז? האם הייתי אבא גרוע כל הזמן הזה? 

בגדול, לא כזה אכפת לי. שהוליווד יעשו מה שהם יעשו, ונשפוט כל סרט על פי מה שהוא עושה. אבל תסביך אב הוא פשוט… לא כזה מעניין. או, אם לדייק – זה היה מעניין מאוד, פעם, לפני שהיו מאה סרטים עם התסביך הזה. הבעיה היא לא המקרה הפרטני אלא תחושת העודף. איך קורה שיש כל כך הרבה סרטים כאלה בשוברי הקופות? הרי יש עוד תסביכים ובעיות בעולם, תנו לי להבטיח לכם – חוסר בטחון עצמי, קשיים רומנטיים, תחושת אבדון, והיי, ידעתם שגם אמא היא דמות משמעותית שאפשר להיות מתוסבכים לגביה? באמת, בדקתי. 

כמובן, עודף המקרים האלה כמעט מתחנן שנשאל למה זה קורה, אבל על השאלה "למה" אני מעדיף לא לנסות לענות, ולו רק בגלל שאני לא מאמין שאני אצליח להגיע לתשובה משביעת רצון בלי מחקר מעמיק. לבטח יהיו אנשים שידברו על משבר האמון עם המנהיגים ברמה הלאומית בארה"ב, או אולי הכמות ההולכת וגדלה של משפחות חדשות – גירושים, הורים שמתים בגילאים מוקדמים, משפחות חד הוריות – שאין לי מושג אם היא באמת גדלה אבל בהחלט מקבלת דגש חברתי גדול יותר, או אולי באמת כמו שצחקתי בהתחלה – מעין "ירושה קולנועית" של התסביך בעקבות קולנוענים שהדבר באמת בער בליבם. 

בקיצור, הוליווד, אני יודע שאלה ימי קורונה וכולם עושים את הכיף מרפקים המוזר הזה, אבל כמישהו שהוא טכנית אבא, אני מוכן להיכנס לאזור הסכנה ולתת לך חיבוק גדול בתנאי שתשחררי טיפה מהתסביך הזה ותגווני קצת. אני אפילו מוכן לשחק איתך מסירות.