ביקורת: אחד בלב

"אחד בלב" מתחיל איפה שרוב הקומדיות הרומנטיות נגמרות, ואז יוצא למסע לילי ארוך.
שם רשמי
אחד בלב
שם לועזי
Honeymood

בעולם התרבות קיימת תופעה המכונה "תסמונת האלבום / הספר השני". זה שם לאתגרים הניצבים בפני יוצר או יוצרת שזכו להצלחה עם יצירת הביכורים שלהם ומתקשים לשחזר את הקסם בניסיון השני. בקולנוע הישראלי יש תופעה דומה שאפשר לקרוא לה "תסמונת הסרט השני". במקרה הזה הבעיה היא לא שהבמאי או הבמאית לא מצליחים להתעלות על סרט הביכורים שלהם, אלא שהם בכלל לא מגיעים לעשות סרט שני. חלק בלתי פרופורציונלי בעליל מהבמאים בארצנו עושים רק סרט אחד ואז נעלמים מהתמונה של הקולנוע הישראלי. זה חבל, כי יש הרבה יתרונות לקריירה מתמשכת: היא מאפשרת לבמאים להתפתח ולדייק את המיומנויות שלהם, והיא מאפשרת לצופים לעקוב אחרי ההתפתחות הזו וללמוד על הדרך שבה אותו אדם רואה את העולם ומה מעניין אותו.

במשך תקופה לא קצרה גם טליה לביא הייתה במאית של סרט אחד. "אפס ביחסי אנוש" יצא ב-2014, היה הצלחה מפתיעה ביחס לאופי הלא שגרתי שלו, ואפילו עובד למחזמר. אבל הבמאית והתסריטאית טליה לביא לא נעלמה מהנוף כמו הרבה במאים אחרים אלא התגברה על הסיכויים וניגשה לעבוד על הסרט השני שלה. למרבה חוסר המזל, בדיוק כשהסרט עמד לצאת לאוויר העולם (בפסטיבלים בלבד בתור התחלה, כמו שנהוג כאן) הגיעה הקורונה והוא נדחה שוב ושוב. עכשיו סוף סוף הסרט, שנקרא "אחד בלב", מגיע לבתי הקולנוע ומאפשר לנו לשפוט האם לביא הצליחה לשחזר את ההצלחה של הקומדיה הצבאית הנשית שלה.

“אחד בלב" נפתח בנקודה שבה רוב הסרטים הרומנטיים שגדלנו עליהם מסתיימים: זה ליל החתונה של נועם (רן דנקר) ואלינור (אביגיל הררי) והם חוזרים לסוויטה שלהם במלון מרוצים ועירניים במידה חשודה. הרמזים הראשונים לקונפליקט ביניהם מתגלים כשנראה שאלינור קצת יותר מדי עסוקה במה האקסים שלהם עשו במהלך החתונה. העניינים ממשיכים להתחמם כשהיא מגלה שהאקסית של נועם נתנה לו מעטפה עם טבעת בנוסף לצ'ק המסורתי, והיא מחליטה שכדי להתחיל את הנישואים שלהם ברגל ימין הם חייבים להחזיר את הטבעת לאקסית המדוברת עוד באותו הלילה. מכאן הזוג נגרר למסע הזוי ברחבי ירושלים עד אור הבוקר. כמקובל בסרטים שמתרחשים בלילה אחד הם עוברים מתחנה לתחנה, פוגשים דמויות שונות ומעניינות ולומדים דברים חדשים על עצמם.

סרטים שמתרחשים בלילה אחד אהובים עליי במיוחד, בעיקר בגלל האופן שבו הם משחזרים את החוויה של להישאר ערה כל הלילה – בשלב כלשהו הכל הופך להיות דרמטי וחמור יותר, אבל בו בזמן יש הרגשה שהכל יכול לקרות. "אחד בלב" הוא דוגמה מצוינת ליופי של הז'אנר הזה, שעדיין אין מספיק ממנו בקולנוע הישראלי. הדוגמה הנוספת שעולה לי לראש היא "קצפת ודובדבנים", שגם הוא סרט מוצלח אבל את "אחד בלב" אהבתי יותר, גם בגלל שאני מחוברת לירושלים יותר מאשר לתל אביב, וגם בגלל שלטליה לביא, בניגוד לגור בנטביץ', אכפת מזוטות כמו משחק וליהוק. וזה לא בא על חשבון שום דבר אחר, למרות שאני מוכנה להודות שאין לסרט אופי ויזואלי חזק כמו שהייתי רוצה.

הדבר שאני הכי שמחה לספר על "אחד בלב" הוא שהוא ממש מצחיק. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי אולם שלם מתגלגל מצחוק עד כדי כך שהוא מטביע את הסאונד של הסרט, ולא רק בגלל שלא היו הרבה הזדמנויות לשהות באולם קולנוע מלא בשנתיים האחרונות. טליה לביא היא עדיין במאית מבריקה ועדיין נוטה למתוח את גבולות המציאות בסרטים שלה, אבל ב"אחד בלב" היא עושה את זה בצורה הרבה יותר טבעית ופחות מבהילה מהסצנות היותר אפלות ומוזרות של "אפס ביחסי אנוש". "אחד בלב" שייך לז'אנר שנקרא ריאליזם קסום והוא עושה את זה מצוין ומחליק ממציאות לפנטזיה באלגנטיות של הרכבת הקלה על רחוב יפו. את הסצנה שמתרחשת ברחוב בלפור צריך להקרין בכל מקום שבו מדברים על הז'אנר הייחודי הזה.

בניגוד ל"אפס ביחסי אנוש" שהיה יצירה נשית במובהק, "אחד בלב" לוקח גישה קצת יותר נייטרלית בכל הנוגע למגדר. אפשר אפילו לטעון שהחתן הוא הדמות הראשית המובהקת בסיפור הזה, לא בגלל החלוקה של דקות המסך אלא בגלל שהוא זה שעובר את התהליך הרגשי המשמעותי יותר בסרט. הוא מגולם על ידי רן דנקר ובתור ילדת יס, כמובן שביליתי את רוב חיי עם קראש מעורפל ועיקש עליו. בהתחלה קשה לחשוב על הדמות כדמות ולא כרן דנקר, בן אדם חתיך ומוכשר מכדי לחוות שטויות כאלה, אבל במהלך הסרט הוא כן מצליח במידה מסוימת להיטמע בדמות ולגרום לבעיות שלה להיראות אמיתיות. מולו משחקת אביגיל הררי, שמגיעה מרקע של תיאטרון ואפשר להרגיש שהיא לא משחקת על אותו תדר עם שאר הקאסט. בחלק מהזמן זה עובד, כי הדמות היא בעצמה שחקנית שההתנהגות שלה תמיד מחושבת לפי איך שאחרים רואים אותה, אבל בחלק מהזמן המשחק של הררי פשוט מרגיש לא טבעי.

מבין דמויות המשנה, מי שגונבים את ההצגה הם אורלי זילברשץ ומאיר סוויסה בתור ההורים של נועם. הם זוג אשכנזי מעיק מהסוג שכולנו מזהים בקלות, בלי להפוך לקריקטורות ברמת "סברי מרנן". שאר הדמויות מעניינות ומאופיינות היטב ובהחלט מדובר בטיפוסים שסביר שתפגשו אם תתחילו להסתובב בבירה לפני המואזין. יש רק דמות אחת שממש לא אהבתי אותה ואת כל מה שקשור בה והיא מופיעה לראשונה ברבע שעה האחרונה של הסרט. אני מבינה בעיקרון את התפקיד הנרטיבי של הדמות הזו אבל הרגשתי שהיא כתובה בצורה מגושמת שנופלת לקלישאות שמאוסות עליי במיוחד ושהיה אפשר להעביר את הנקודות הקשורות בה בצורה מעניינת ומכבדת יותר. אבל אני חייבת להודות שהתלונות היחידות שלי על הסרט הן מה שקשור בדמות הזו, וזו מחמאה ענקית בסך הכל.

בסרט אחד טליה לביא הפכה לבמאית שרבים ירוצו לקולנוע אם היא רק תקרא להם ועכשיו היא מוכיחה שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. היא עדיין משלבת במומחיות הומור עם אבחנות כואבות על חיי היומיום ומוציאה את הצופה מהחומות של אזור הנוחות שלו – במקרה של "אחד בלב" אפילו בלי לטלטל אותו יותר מדי. אחרי שהיא עסקה בחברויות בסרטה הראשון, היא מראה לנו שיש לה גם דברים מעניינים ומרגשים להגיד על זוגיות ובעיקר, שהיא קול ייחודי בקולנוע הישראלי שחייב להמשיך לגדול.