תמונה קבוצתית: אימה

בפינה חדשה, כותבי האתר עונים על שאלות נבחרות. והפעם: מה סרט האימה האהוב עליהם.

היי, זה יהונתן. מה שאתם רואים כאן זאת פינה חדשה ("תמונה קבוצתית") שבה נשאל את הכותבים באתר שאלה שעליה הם מוזמנים לענות, כל אחת בתשובה משל עצמו. אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות ולתהות על משמעות החיים.


חודש אוקטובר בתרבות המערבית עומד בסימן סרטי אימה, בגלל שבחג הנוצרי שבו אמורים להלל את כל הקדושים שמתו יש משם מה תחפושות מפחידות, דלעות ועוד דברים שלא ממש קשורים לנושא הזה. הפעם חודש אוקטובר זימן לא הזדמנות אחת לסרטי אימה אלא שתיים שכן היה בו גם יום שישי ה-13 שמשום מה מפחיד יותר מיום רביעי ה-13, למרות שלא הבנתי עדיין למה. לכבוד המאורעות האלה החלטנו לשאול את עצמנו "מהו סרט האימה האהוב עלייך?". להלן התשובות.

Webp.net-resizeimage (1)

עידן זיירמן: אני לא איש של סרטי אימה. אני צופה בסרטי אימה, לעתים אני אפילו נהנה מזה, אבל אני לא כל כך אוהב סרטים שמנסים להבהיל אותי. אני אוהב סרטים שמפחידים אותי, אבל בניגוד למשחקי מחשב שניסו לעשות את זה – לא ממש הכרתי אף סרט שהצליח. עד שראיתי את "הצלצול".

הייתי בן 19. בהחלט לא גיל שבו אתם מפחדים ממפלצות מתחת למיטה. אבל במשך קצת יותר משעתיים ובלי טריקי הבהלה זולים, "הצלצול" בהדרגה קילף את שכבות ההגנה והסרקזם שלי, שילב את זה עם ויזואליזציה מטרידה וגורל שהוא לא איזשהו רוצח עם חרב משוננת שאפשר להלחם בו, אלא, לפחות למראית עין, בלתי ניתן לעצירה. לראשונה מצאתי את עצמי באמת מפחד מסרט. מפחד ברמה שלא לרצות לחזור ישר הביתה אחר כך. לחדר החשוך. עם טלוויזיית ה- CRT הענקית שצמודה לקיר. כמו הרבה סרטי אימה, הזמן והסיקוולים הנוראיים קצת הקהו את האפקטיביות של "הצלצול", גם בראש שלי. אבל אני עדיין זוכר איך הוא סחף אותי בגיל צעיר יותר – ברמה שאף סרט אימה לא הצליח עד אז, ולא הצליח אחריו.

Webp.net-resizeimage

יהונתן צוריה: יש הרבה סרטי אימה שאני אוהב – אבל אם אני חייב לבחור אחד,אז "היצור" ("The Thing"). ראשית כל, כי לא היה עשור יותר טוב לאימה משנות ה80 – רגע לפני האפקטים הממוחשבים והמודעות עצמית, מדובר בקבוצה של סרטים שמכילים את עבודות האפקטים והאיפור מהטובות שנעשו, ועם אווירת טירוף כללית ששורה מעליהם. אולי זה פשוט בגלל שהעשור הזה התברך בשני יוצרים, ג'ון קרפנטנר ודייויד קרוננברג, שיצרו את רוב יצירות המופת של העשור הזה, ואת שני הטיעונים הטובים ביותר בעד רימייקים אי פעם – "הזבוב" (הופעת המשחק הטובה ביותר של ג'ף גולדבלום, ואחת מהופעות המשחק הטובות ביותר אי פעם נקודה) ו"היצור".

למי שלא מכיר, את "היצור" אפשר לתאר כ"הנוסע השמיני" על פני כדור הארץ – חייזר משנה צורה וצמא דם נמצא במעבדה מבודדת באנטארקטיקה, וחבורה של מדענים מנסים להבין איך להיפטר ממנו בזמן שאחד-אחד הם מתחילים להיקטף. מאחר שהיצור יכול להיראות כמו כל דבר, המדענים השורדים נכנסים יותר ויותר לפראנויה כשעולה השאלה מי מחבריהם הוא "היצור" ומי עדיין אנושי. מדובר בסרט מותח, מטורף, מגניב, כיפי ופשוט מושלם מכל בחינה שהיא. בונוס: אחת המפלצות המגעילות לטובה שנעשו אי פעם, וסיום מושלם. בונוס נוסף: קורט ראסל בתפקיד הראשי מגניב בדיוק כמו שהוא ידע להיות בשנות ה-80. מדובר בסרט שאני יכול לצפות ברימייקים מפלסטלינה שלו בכיכוב דמויות מסרטי ילדים (שמאחד מהם לקוחה התמונה שנמצאת למעלה) עד סוף הימים, למרות שעדיין לא לחלוטין ברור לי למה עשו כאלה, וסרט שהוא, בפשטות, אדיר לחלוטין.

Webp.net-resizeimage (2)

מתן בכר: אתם יודעים כמה קשה זה להיות מישהו שאימה זה הז'אנר האהוב עליו? לצערי, רוב סרטי האימה הטובים באמת לא מופצים פה מסחרית, ואנחנו מקבלים רק רימייקים גרועים או "פעילות על-טבעית 15". אבל דווקא בזכות הרימייקים האלה מצאתי את סרט האימה האהוב עלי. למרות אהבתי לז'אנר, לא יצא לי לצפות ב"קארי" המקורי עד בערך חודשיים לפני שיצא הרימייק שלו ב 2013. והתאהבתי בו במבט בראשון. במקורי, כמובן. הרימייק, אם תהיתם, הוא העתק-הדבק מאוד חיוור שלו.

ספריו של סטיבן קינג קיבלו עשרות עיבודים קולנועיים בעשורים האחרונים, אבל הכל התחיל עם "קארי", שהיה הספר הראשון שקינג כתב וגם הראשון שקיבל סרט. הוא עוסק בקארי ווייט, תלמידה ביישנית ואאוטסיידרית שמגלה שניחנה בכוחות על-טבעיים. השילוב של זה עם המגורים לצד אמה הדתייה הפנאטית והיחס כלפיה מצד התלמידים האחרים מוביל לאחת מסצינות השיא הכי מפורסמות בקולנוע. כזאת שאפילו אם לא ראיתם את הסרט, כנראה שנתקלתם ברפרנסים אליה איפה שהוא.

אני אוהב את הסרט הזה מהמון סיבות. זה לא סרט אימה טיפוסי, אין כאן מפלצות או רוצחים עם מסיכות שלא מתים. יש לו גיבורה מעוררת הזדהות והוא כמעט ריאליסטי. הוא גם יודע איך לעשות בילד-אפ: היום סרטי אימה מנסים להבהיל אתכם כל כמה דקות או להראות כמה שיותר דם כדי לשמור על העניין של הצופים, אבל "קארי" לוקח את הזמן שלו ובונה לקראת השיא שובר-הלב שלו בצורה מופתית. וכמובן, סיסי ספייסק הנהדרת, שיכולה להיראות רגע אחד כמו תיכוניסטית ביישנית וברגע הבא לדפוק מבט שתראו אחר-כך בסיוטים. כל אלה ועוד, תחת שרביט הבימוי של בריאן דה פלמה, הופכים את "קארי" לסרט אימה כמעט מושלם. האלווין שמח!

Webp.net-resizeimage (3)

דורון פישלר: אנשים מאוד חכמים, בעיני עצמם בעיקר, אמרו על "הבאבאדוק": "הילד המעצבן הזה הוא הדבר הכי מפחיד שם, עוד שניה הייתי רוצח אותו בעצמי". יופי חכמים. זה בדיוק הקטע.

"הבאבאדוק" הוא סרט על אמא וילד שנרדפים על ידי מפלצת על טבעית. ובתור סרט כזה, הוא לא רע. יש בו אווירה מצוינת, מחסור מבורך בהקפצות ועיצוב סאונד מעולה. ארבעה כוכבים, הבא בתור. אבל לא על זה הסרט, לא באמת. הסיבה ש"הבאבאדוק" הוא אולי הסרט המפחיד ביותר שאי פעם ראיתי, כזה שגרם לי כאדם מבוגר לגמרי לשבת מכווץ עם בטן הפוכה ושיניים חורקות, היא שהבאבאדוק – וזה לא בדיוק מוסתר – לא בהכרח קיים; הוא בהחלט יכול להיות האופן שבו האם החד הורית, גיבורת הסרט (לשחקנית קוראים אסי דייויס והיא היתה צריכה לקבל על הסרט הזה כל פרס אפשרי) יורדת לאט מהפסים, מרוב לחץ, דכאון, והעובדה שהיא צריכה להשגיח לבדה על ילד בעייתי. ומבין השניים, הרבה יותר קל להתמודד עם מפלצת על-טבעית – כי אין באמת מפלצות בעולם – מאשר עם דכאון שהופך בהדרגה לרצחני. כי כאלה דווקא יש.

כשילדים מפחדים מאיזו מפלצת, דרך נפוצה להרגיע אותם היא "זה לא אמיתי, זה רק בראש שלך". זה אמור להפוך את הכל לקל ופשוט יותר. אבל זה לא, זה ממש לא. בדיוק להיפך. כי אם יש מפלצת בארון, אפשר לחסום את דלת הארון. אפשר לשרוף את הארון. אפשר לברוח. אבל אם המפלצת נמצאת בראש שלך, איך תברח?