הוסטל

במקור: Hostel
תסריט ובימוי: אלי רות'
שחקנים: ג'יי הרננדז, דרק ריצ'רדסון, אית'ור גאדג'ונסון

שני אמריקאים בשם פקסטון וג'וש, שאליהם חובר סוג של רואן אטקינסון איסלנדי בשם אולי, הם שלישיה עליזה של מטיילים באירופה. כמו הרבה גברים בגילם, גם הם מתעניינים יותר בלהיכנס עם בחורות למיטה מאשר להיכנס לבד למוזיאונים, ומעדיפים את המשגל על פני מארק שגאל.

בהגיעם לאמסטרדם, לאחר ניצול מלוא הפוטנציאל של מדיניות הסמים הקלים באזור, הם מוזמנים לחדרו של צעיר צנום בשם אלכסיי. אלכסיי מלעיט אותם בתמונות של בחורות עירומות, ומפליג בסיפורי אלף לילה ולילה סלובקים על הוסטל מזרח אירופאי בו הבחורות קופצות על כל זר. "בגלל המלחמה כל הגברים אינם!", הוא מסביר את פשר התשוקה של המקומיות. המילה "מלחמה" לא מצננת את התלהבותם של החרמנים, והם שמים פעמיהם אל אותו הוסטל פלאי. בהגיעם לעיירה הציורית שבסלובקיה הם מבינים כי אלכסיי לא הגזים במאומה. כל אחד מהם תופס לו בת זוג סקסית, ומפליג עימה לעבר בילויים מבילויים שונים. אך גם אם תחילת הסרט נראית כאילו נכנסתם בטעות לבית קולנוע המתמחה בסרטים כחולים, במהרה תגלו כי זהו גם סיומו של חלק ה"יורו טריפ" הידידותי למשתמש. מעתה, מדובר בסרט אימה, בו כמות האיברים שנשפכו בהתחלה ממחשופים, נמצאת ביחס ישיר למספר האיברים הנשפכים בכלל במהלכו.

זה בדיוק הזמן להתוודע לאפקטים המיוחדים בתחום ה-Gore, איתם התאמץ במאי הסרט אלי רות' לזעזע את הצופים. 150 גלונים של דם ניתזו וזרמו כמים במהלך הצילומים. אך כמובן, דם אינו אלא מתאבן לחובב אימה, ולכן הגדילו לעשות כאן בתחום גדיעות איברים וניסורם, בין היתר על ידי שימוש במרבית הכלים שהוצגו בתכנית "שפץ ביתך". אין מה לומר – מעולם לא חשבנו כי נשכיל ונלמד שימושים שכאלו במקדחה חשמלית, להביור, ושאר פלאיירים וקוצצים למיניהם. ולימוד בהחלט יש פה: אם בסרטים אחרים רק תשמעו את המקדחה ותראו את פרצופו של הקורבן, כאן המצלמה אינה בורחת הצידה ואינה משאירה דבר לדמיונו של הצופה.

העובדה שהסרט מציג השתלשלות אירועים שנראית מציאותית יותר מאשר בסרטי אימה אחרים אמורה לגרום להזדהות אצלנו הצופים. בתור אומה של תרמילאים, המחשבה על כך שאי שם בעולם ממתינים לנו אנשים עם מסור חשמלי בחדר מלון אפל בהחלט לא מדרבנת אותי לרוץ ולקנות כרטיסי טיסה ב"איסתא".

דבר אחד ברור: הסרט נועד במובהק לחובבי סרטי אימה ו"סלאשרים", שלרוב אני נמנה עליהם, אבל בניגוד לסרטי שיסוף אחרים, הסרט הזה לא הצליח להלהיב אותי או לעורר בי עניין. הוא סתמי מדי – על אף שיטות הריטוש המגוונות ומבחר הכלים שנגנבו ממרתפי העינויים של האינקוויזיציה, הסרט, איך לומר, קצת משעמם. הגימיק המרכזי שלו הוא, כאמור, הצגה גראפית, מלאה ומפורטת של כל מה שעובר על הקורבנות, כולל מצב הצבירה הסופי שלהם. הגימיק הזה לא עושה את הסרט למעניין יותר, רק למבחיל יותר. אין פה ממש מתח: רמת הגירוי נשארת זהה לאורך כל הסרט, ללא התפתחות של העלילה, ורק חובבי gore יוכלו אולי ליהנות מסצינות הגועל.

מסתבר שקוונטין טרנטינו חיבב מספיק את במאי הסרט (אותו הוא מכנה "Sick Fuck"), כדי לתרום לסרט כסף ואת שמו, כמפיק. בשנים האחרונות טרנטינו עושה לו למנהג לתרום את שמו לסרטים שונים אליהם היה קשור בצורה מינורית, על מנת להגביר את פרסומם מבלי שהטביע בהם את חותמו האמנותי. סוג של תרגיל יחצ"ני הגובל בהונאת הציבור. על איכות הסרט זה לא מעיד.

אני אדם פדאנט שאינו מסוגל להפסיק לראות סרט באמצע, ולא משנה עד כמה גרוע או משעמם הוא – ולו בשביל שאם אי פעם מישהו יאמר משהו טוב על אותו הסרט, אוכל להתנגד לדבריו בחריפות, כולל נימוקים. 'הוסטל' הוא הפעם הראשונה בחיי בה חלף בי הרעיון לעזוב את אולם הקולנוע בהפסקה, כדי לא להמשיך לזהם לעצמי את המוח עם הדימויים הויזואליים שהוצגו בסרט. בסוף נשארתי עד הסוף, אבל התקלחתי ברגע שהגעתי הביתה.